ירך חתוכה נמי [גם כן] יהיה מותר לישדר ליה [לשלוח לו], דהא [שהרי] לא אתו למזבן מיניה [לא יבואו ישראלים לקנות ממנו]! אלא תאמר שמדובר במקום שבו הטבחים מכריזין בכל מקרה בו נמכר בשר טריפה לגויים, ומשום כך נוהגים בני ישראל לקנות בשר אצל הגויים (כשלא הוכרז על טריפה שניתנה לגויים) — לא רק ירך חתוכה אין לשלוח לגוי, אלא אף ירך שלימה נמי [גם כן] לא לישדר ליה [לא ישלח לו], שיש לחשוש דחתיך ליה ומזבין ליה [שהגוי יחתוך אותה, את הירך עם הגיד שבה, וימכור אותה] לישראלי, ולא יוכל הישראלי להבחין שלא ניטל ממנה הגיד, ויבוא לאוכלו!

ומשיבים באופנים שונים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר במשנתנו במקום שבו מכריזין הטבחים על מכירתו של בשר טריפה לגוי, ומדובר ביום שלא הכריזו על כך, וסימן הוא שלא נמכרה היום טריפה לגוי. ובאותו יום קונים בני ישראל בשר מאת הגוי. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שבמשנתנו מדובר במקום שבו אין הטבחים מכריזין על בשר טריפה שנמכר לגוי, ושם אין בני ישראל קונים בשר מאת הגוי.

ומפרטים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר במשנתנו במקום שבו מכריזין על מכירת בשר טריפה לגוי, והטעם שמותר לשלוח לגוי ירך שלימה ואין חוששים שיחתוך הגוי את הירך, ועלול ישראל להיכשל באכילת גיד הנשה — כיון שחיתוכא [החיתוך] של הגוי, מידע ידיע [ידוע], שניכר שהוא של גוי. ולכך אין מקום לחשש שיחתוך הגוי ולא יבחינו בכך בני ישראל.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר במשנתנו במקום שבו אין מכריזין על מכירת בשר טריפה לגוי, ובאותו מקום אין בני ישראל קונים בשר מן הגוי, ומשום כך מותר לשלוח להם ירך שלימה. וזה שאסרו לשלוח להם ירך חתוכה — הרי זו משום גזירה שגזרו חכמים בדבר, ומפני החשש שמא בן ישראל יתננה לו לגוי את הירך החתוכה בפני ישראל אחר, וישראלי הרואה כן עלול לחשוב שאין זה בשר טריפה ויבוא לקנותה מן הגוי. ומאחר וזו היא ירך חתוכה, עלול הישראלי הקונה לחשוב שהוצא גיד הנשה מן הירך כראוי.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] בטעם הדבר שאסור לשלוח לגוי ירך חתוכה (במקום שבו אין מכריזים על מכירת בשר טריפה לגוי) — משום דקא גניב ליה לדעתיה [שהוא הישראלי גונב את דעתו של הגוי], שהגוי סבור שישראלי זה ששלח לו את הירך החתוכה עשה כן משום שהריהו מחבבו ביותר, עד שטרח וחתך את הירך כדי להוציא את גיד הנשה מתוכה, וראויה היתה ירך זו להיאכל על ידי השולח, ועמד ושלחה לגוי. ומתוך כך הגוי מחזיק לו טובה בחינם לישראל זה. שכן אמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות, ובכלל זה אפילו דעתו של גוי.

א מתוך שהובאה דעת שמואל מרחיבים בה דברים : והא [והלכה זו] של שמואל, לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה] מפיו כהוראה מפורשת, אלא מכללא איתמר [מכלל מעשה שהיה נאמרה]. שכן פעם אחת שמואל הוה קא עבר במברא [היה עובר את הנהר במעבורת], אמר ליה לשמעיה [לו שמואל לשמשו]: פייסיה, למבוריה [פייס, הנח דעתו בתשלום הוגן, את בעל המעבורת], עמד השמש ופייסיה ואיקפד [פייס אותו, והקפיד על כך שמואל].

ושואלים: מאי טעמא איקפד [מה הטעם הקפיד] שמואל על כך? אמר אביי: תרנגולת טרפה הואי [היתה] זו שנתן השמש לבעל המעבורת בשכרו, ויהבה ניהליה במר [ונתן אותה לו כמו היתה זו] תרנגולת שחוטה, ונמצא שגנב את דעתו של הגוי, ועל כך הקפיד שמואל. רבא אמר כי סיבת הדבר ששמואל הקפיד על השמש היתה משום ששמואל באנפקא [כלי המשמש לשתייית יין חי] אמר ליה לאשקויי [לו להשקותו את בעל המעבורת], ואילו הוא אשקייה חמרא מזיגא [השקה אותו יין מזוג], ועל גניבת דעת זו הקפיד שמואל.

ושואלים: וכי מכללא מאי [ואם מכלל מעשה הובן שזו דעת שמואל, מה בכך]? והלא על כל פנים למדים אנו כי דעתו של שמואל שאסור לגנוב את דעת הבריות, ואף זו של הגוי! ומסבירים: מאחר ולא אמר שמואל כן במפורש — אין זו הוראה גמורה, כי ניתן לפרש את הקפדתו של שמואל על שמשו מטעם אחר: למאן דאמר טרפה הואי [לדעת מי שאמר כי תרנגולת טריפה היתה] זו שניתנה לבעל המעבורת, אמר ליה [לו] שמואל לשמש בהקפדה: אמאי תשהא איסורא [מדוע אתה משהה ברשותך דבר איסור כתרנגולת טריפה זו], שאפשר להיכשל בו?

ולמאן דאמר אנפקא אמר ליה לאשקויי [לדעת מי שאומר כי אנפקא אמר לו להשקות], ואילו הוא השקה אותו יין מזוג — הקפיד עליו שמואל, משום שכאשר הוא הורה לו להשקות את בעל המעבורת "אנפקא", אנפקא חייא משמע [יין חי משמע] דבריו היה, ולא יין מזוג, והקפיד עליו שמואל על שעבר על דבריו.

ב מתוך שהובא למעלה איסור גניבת דעת, מביאים עוד בענין זה. תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: אל יסרהב (יפציר) אדם לחבירו לסעוד אצלו, וכשהוא יודע בו בחבירו שאינו סועד אצלו. שהרי זו גניבת דעת, שחבירו סבור שהוא מזמינו בכנות, ולאמיתו של דבר לא התכוון לכך. ובדומה לכך לא ירבה לו בתקרובת (מתנות) וכשהוא יודע בו שאינו מקבל מתנות.

ובדומה לכך, לא יפתח לו לאורח הסועד אצלו חביות המכורות כבר לחנוני. שכן האורח סבור כי המארח פתח את חבית היין לכבודו, ואין פותחים חבית חדשה אלא לכבודו של אורח חשוב (שכן יין משובח הוא זה הבא מחבית שעתה נפתחה. ומשעה שנפתחת חבית היין, היין שבה הולך ומאבד את ערכו). ולאמיתו של דבר לא פתח המארח את החבית אלא משום שהריהו עומד להעבירה אל החנווני, המוכר יין בחנותו. אלא אם כן הודיעו שהוא פותח את החבית בין כה וכה, עבור החנווני. ובדומה לכך, לא יאמר לו לאורחו "סוך שמן", בזמן שיודע שהאורח לא יסוך מהפך שלפניו, אם היה זה פך ריקן משמן. ואולם אם המארח עשה כן, לא על מנת שיחזיק לו האורח טובה על כך, אלא בשביל כבודו של האורח, שמראה בכך שנחשב הוא בעיני מארחו — מותר הדבר.

ושואלים על מה ששנינו שאין פותחים לאורח חבית חדשה המכורה לחנווני: איני [האמנם כן הוא]? והא [והרי] עולא איקלע לבי [נזדמן לבית] רב יהודה, פתח לו חביות המכורות לחנוני! ומשיבים: רב יהודה אודועי אודעיה [הודיע לו לעולא] שחביות אלה הינן מכורות לחנווני. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: שאני [שונה] הוא עולא מסתם אורח, שכן חביב ליה [עליו] על רב יהודה, דבלאו הכי נמי פתוחי מפתח ליה [שבלי זה, שהחביות היו מכורות לחנווני, גם כן היה פותח לו חבית חדשה], ואם כן לא הטעה אותו.

ג ומביאים עוד מענין הטעיית הבריות. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: לא ילך אדם לבית האבל, ובידו לגין (כד) המתקשקש, שאינו מלא יין, ואולם האבל סבור שלגין זה מלא יין. ולא ימלאנו לאותו לגין במים, מפני שמתעהו את האבל הסבור שלגין יין הביא. אבל אם יש שם חבר עיר (ציבור, קבוצה גדולה של אנשים), וכוונת מביא הלגין לכבד את האבל, שיראו אנשים כי מכובד האבל בעיני המביא — מותר הדבר. ועוד מענין הטעיית הבריות.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לא ימכור אדם לחבירו סנדל העשוי מעור של בהמה שמתה מעצמה, ולא נשחטה, בכלל (בתור) סנדל העשוי מעור של בהמה חיה שחוטה, שעור בהמה שמתה מעצמה גרוע מעור בהמה בריאה שנשחטה. וטעם האיסור, מפני שני דברים: אחד — מפני שמתעהו, שכן סבור הקונה

שהסנדל עשוי מעור משובח, ולמעשה הריהו מקבל סנדל העשוי מעור פחות. ואחד — מפני הסכנה, שמא מתה הבהמה מחמת נשיכת נחש, והארס חלחל אל העור שממנו נעשה הסנדל. וכן לא ישגר (ישלח) אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה, ויהיה המקבל סבור שיש בידו חבית שמן. ומספרים כי אכן היה מעשה באדם אחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה, וחשב המקבל שיש בידו חבית שמן, והלך וזימן עליה (על סמך זה) אורחין לסעודה. וכיון שנכנסו האורחים הלך אותו אדם לקחת שמן מאותה חבית, ומצאה שהיא של יין. ומרוב בושה שאין בידו לתת לאורחים שזימן לסעודתו, עמד וחנק את עצמו למוות.

ועוד אמרו חכמים כי על מנת שלא לגרום לבעל הבית בושה, אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית לעשות כן.

ומעשה היה באדם אחד שזמן לביתו לסעודה שלשה אורחין, והיה הדבר בשני (בשנות) בצורת, ומועטים היו מזונותיו. ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים. בא בנו של בעל הבית, נטל אחד מהן מן האורחים את חלקו ונתנו לו, וכן עשה האורח השני, וכן עשה האורח השלישי. כיון שבא אביו של אותו תינוק, מצאו שעוזק (מחזיק) אחד בפיו ושתים בידו, כעס האב על הבן וחבטו בקרקע, ומת. כיון שראתה אמו שנהרג בנה בידי בעלה, עלתה לגג ונפלה ומתה, אף הוא שראה כי מתו בנו ואשתו,

עלה לגג ונפל ומת. אמר ר' אליעזר בן יעקב: על דבר זה (שנתנו האורחים ממזונם לבנו של המארח, בלא קבלת רשות ממנו) נהרגו שלש נפשות מישראל! ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' אליעזר בן יעקב, השמיע לנו] בכך, והרי הדברים מפורשים לפנינו? ומשיבים: דבריו אלה באו להורות דכולה [שכולה, כל הברייתא], דעת ר' אליעזר בן יעקב היא.

ד ועוד בענין שליחת ירך. תנו רבנן [שנו חכמים]: השולח ירך לחבירו, אם היתה הירך שלימה לגמרי — השולח אינו צריך שיטול הימנה (ממנה) את גיד הנשה, שהרי המקבל רואה שלא ניטל ממנה גיד הנשה. ואם היתה הירך חתוכה — השולח צריך ליטול הימנה את גיד הנשה, מפני שהמקבל עלול להניח שכבר ניטל גיד הנשה מהירך, ויבוא לאכילת גיד הנשה. ובאשר לשליחת ירך לגוי, בין שהיתה חתוכה ובין שלימה — אין צריך ליטול הימנה גיד הנשה.

ומפני שני דברים אמרו חכמים שאין מוכרין בשר בהמות נבילות וטרפות לגוי בלא להודיעו שבשר זה אינו כשר: אחד — מפני שמתעהו, שכן חושב הגוי שהבשר כשר, והרי בשר כשר עדיף מבשר נבילה וטריפה. ואחד — שמא יחזור הגוי וימכרנה לישראל אחר. וכן

לא יאמר אדם לגוי "קח (קנה) לי בדינר זה שאני נותן לך בשר", מפני שני דברים: