חזנהו דקא שדו מיא מפומא דחצבא [ראה אותו השד אותם, את בני ביתו של רב פפא, שהם שופכים מים מפי הכד] לפני שהם שותים ממנו, אמר להם השד: אי הוה ידענא דרגיליתו למיעבד הכי, לא איעכבי [אם הייתי יודע שאתם רגילים לעשות כך, לא הייתי מתעכב], שכן הייתי מביא לכם מיד מים מהנהר, ואתם הייתם שופכים את המים הרעים שבהם.

א ושבים לענין נטילת מים ראשונים ואחרונים. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר כי מים הראשונים שלא ניטלו, גרמו לכך שהאכילו אדם מישראל בשר חזיר, ומים

אחרונים שלא ניטלו גרמו שהוציאו את האשה מבעלה בגט. שמעשה היה בחנווני מישראל שהיה מוכר בשר מבושל כשר לאדם מישראל הקונה אצלו, ואילו לגוי הקונה אצלו היה מוכר בשר שאינו כשר. ופעם אחת בא לסעוד אצלו אדם מישראל, ומאחר ואדם זה לא נטל את ידיו בנטילת ידים ראשונים לסעודה, סבור היה החנווני כי הוא גוי, ונתן לו לאכול מבשר חזיר. הרי, שגרמו מים ראשונים שלא ניטלו, שיאכל אדם מישראל בשר חזיר. וכן מסופר שהתארחו חכמים בבית האכסניה של אדם אחד, והפקידו את כספם למשמרת אצלו. ולמחרת כיחש אותו אדם וטען שלא קיבל מהם כל כסף. עמדו חכמים ופיתו אותו אדם לשתות יין איתם, וראו שעדשים דבוקות לו על שפמו (שלא נטל ידיו לאחר סעודתו, ולא העבירן על פניו ושפמו, כדרך נוטלי מים אחרונים), הלכו לאשתו של אותו אדם ואמרו לה כי בעלה שלחם להביא לו את כספם. וכסימן ששלוחיו הם אמרו לה שבעלה אמר להם שיאמרו לאשתו שאכל עדשים באותו יום. האמינה להם האשה על סמך זאת, ונתנה להם את כספם. ומשבא בעלה לביתו ונודע לו שאשתו מסרה להם את הכסף, כעס עליה וגירשה. הרי שמים אחרונים שלא ניטלו גרמו לגירושי אשה. ובענין זה עוד נמסר,

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, סיפר אף הוא כדברי רב דימי, בשינוי קטן, שכך אמר: מים ראשונים שלא ניטלו גרמו שהאכילו בשר נבלה לאדם מישראל. ואילו מים אחרונים שלא ניטלו גרמו שהרגו את הנפש. שבאותו מעשה לא גירש בעל האכסניה את אשתו, אלא הרגה. אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך שתזכור ייחוס השמועות לאומרן: אתא [בא] רב דימי אפקה [הוציא אותה], שלגירסתו הבעל הוציא את אשתו. אתא [בא] רבין קטלה [הרג אותה], שכן לגירסתו הבעל הרג את אשתו.

ר' אבא מתני חדא מהני וחדא מהני [היה שונה אחת מאלה הנוסחות במים ראשונים ואחת מאלה הנוסחות במים אחרונים], ובשתיהן היה גורס לחומרא [להחמיר], שבמים ראשונים גרס שהם גרמו להאכלת בשר חזיר (שחמור מאכילת בשר נבילה, שהרי יש בו שני איסורי אכילה), ובמים אחרונים גרס שהם גרמו להריגת האשה.

ב ועוד בדין מים ראשונים לנטילת ידים לסעודה. איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדין חמי האור (מים שנתחממו באש) לנטילת ידים. חזקיה אמר שאין נוטלים מהן לידים, ואילו ר' יוחנן אמר שנוטלין מהם לידים. אמר ר' יוחנן כראיה לשיטתו: בהלכה זו שאלתי את רבן גמליאל בנו של רבי, ואוכל טהרות היה, ומקפיד בדיני נטילת ידים, ואמר לי כי כל גדולי גליל עושין כן, שנוטלים ידים בחמי האור.

וכן נחלקו חכמים אלה בדין חמי טבריא. שחזקיה אמר כי אין נוטלין מהם לידים למים ראשונים, אבל מטבילין בהם את הידים (אם יש במים ארבעים סאה, כשיעור מקוה טהרה), ועולה הטבלה זו (אף שאין בה כלי) כנטילת ידים לסעודה. ואילו ר' יוחנן אמר כי לצורך טהרתו של אדם הטמא, כל גופו טובל בהן, ונטהר בכך. אבל לא משמשים חמי טבריה לטבילת חלק מגופו, כפניו ידיו ורגליו, שאין הטבלת ידים בהם נחשבת כנטילה. ותוהים על דברי ר' יוחנן אלה:

השתא [עכשיו] שכל גופו טובל בהם, בחמי טבריה, שטבילה בהם מטהרת את הטמא, טבילת פניו ידיו ורגליו לא כל שכן שתועיל, ומדוע אין טבילת ידים נחשבת כנטילה? אמר רב פפא בהסבר שיטת ר' יוחנן וחזקיה: טבילת ידים בחמי טבריה הנמצאים במקומן — דכולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים בדבר, וסבורים שמותר], וכמו כן לענין משקל מינייהו במנא [לקחת מהם בכלי] וליטול בהם את הידים — דכולי עלמא לא פליגי דאסיר [הכל אינם חלוקים שאסור]. כי פליגי [כאשר נחלקו חזקיה ור' יוחנן] הרי זה בזמן דפסקינהו בבת בירתא [שמשכם בתעלה], מר סבר [חכם זה, חזקיה האוסר נטילה במים אלה, סבור] כי גזרינן בת בירתא אטו מנא [גוזרים אנו במי תעלה משום מי כלי]. ומר סבר [וחכם זה, ר' יוחנן המתיר נטילה בהם, סבור] כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים] על מי תעלה משום מי כלי.

ומעירים: מחלוקתם של חזקיה ור' יוחנן הריהי כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בענין זה. ששנינו: מים שנפסלו (שאינם ראויים עוד) מלשמש לשתיית בהמה, כשהם נתונים בכלים — הריהם פסולים לנטילת ידים. אבל כשהם בקרקע, לטבול בהם — הריהם כשרין, שהריהם כמקוה כשר. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף הכשרם של מים אלה שבקרקע, ולענין טבילה, הריהו דווקא בש טובל בהן האדם הטמא את כל גופו, אבל לא להטבלת פניו ידיו ורגליו.

ותוהים על דברי ר' שמעון בן אלעזר: השתא [עכשיו] שאמרנו כי כל גופו טובל בהן, ידיו ורגליו לא כל שכן שטובל בהם! והסקנו: אלא לאו [האם לא] מדובר באופן דפסקינהו בבת בירתא [שמשכם בתעלה], ובהא פליגי [ובזה חלוקים התנא הראשון ור' שמעון בן אלעזר]: דמר סבר [שחכם זה, ר' שמעון בן אלעזר האוסר טבילת ידים במימי תעלה, סבור] כי גזרינן בת בירתא אטו מנא [גוזרים אנו במי תעלה משום מי כלי], ואילו מר סבר [חכם זה, התנא הראשון המתיר, סבור] כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

ג ובעיקר דין נטילת ידים לסעודה, אמר רב אידי בר אבין, אמר רב יצחק בר אשיאן: נטילת ידים לאכילת חולין, הריהי תקנת חכמים מפני סרך תרומה. שכן קבעו חכמים כי נחשבות הידים כ"שניות לטומאה", ופוסלות במגען את התרומה, ולכן צריכים הכהנים אוכלי התרומה ליטול ידיהם לפני האכילה. והנהיגו כן חכמים אף בחולין, שאילו לא היו נוטלים ידים לחולין, היה נגרר הדבר אף לאכילת תרומה.

ועוד טעם לנטילת ידים לחולין: משום מצוה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "משום מצוה"? אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים שתיקנו נטילת ידים זו. רבא אמר: מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך, דכתיב [שכן על הנאמר] בדינו של הזב הטמא "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" (ויקרא טו, יא), אמר ר' אלעזר בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים (עשו סמך לדבריהם בענין חובת נטילת ידים) מן התורה.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מאי משמע [מה משמע הדבר מכתוב זה]? ומסביר: אם תאמר שהוא משום דכתיב [שנאמר] "וידיו לא שטף במים", והיה מקום לדייק: הא [הרי] אם שטף — הריהו טהור — אין לומר כן, שהרי אין הזב נטהר בכך, כי הא [הרי] טבילה הוא בעי [צריך]! אלא הכי קאמר [כך הוא אומר, שכך נדייק בכתוב]: כדרך שהזב טמא, וכן הוא אדם אחר שאינו זב, אבל לא שטף ידיו — אף הוא כטמא. והרי זו אסמכתא מן הכתוב לנטילת ידים.

ד ועוד בדין נטילת ידים. אמר ר' אלעזר, אמר ר' אושעיא: לא אמרו (תיקנו) חכמים נטילת ידים לאכילת פירות אלא משום נקיות. ומעירים: סבור מינה [חשבו החכמים מכאן מתוך דבריו] כי אמנם חובה הוא דליכא [שאין] ליטול ידיים לאכילת פירות, הא [הרי] מצוה איכא [יש]. אמר להו [להם] רבא: לא חובה ולא מצוה יש בדבר זה, אלא רשות בלבד. ומציינים כי פליגא [חלוק] רבא בדעתו זו על דעת רב נחמן, שכן אמר רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח, שאין בכך אף רשות, אלא אסור לעשות כן.

ובענין זה אמר רבה בר בר חנה: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' אמי ור' אסי, אייתו לקמייהו כלכלה דפירי [הביאו לפניהם סל של פירות], ואכלו מהם ולא משו ידייהו [ולא נטלו קודם לכן ידיהם], ולא יהבו [נתנו] לי מידי [דבר] לאכול, כדי שאוכל להצטרף אליהם לזימון. ובריך חד חד לחודיה [ובירך כל אחד מהם לעצמו]. שמע מינה תלת [למד מכאן שלוש הלכות]: שמע מינה [למד מכאן] שאין נטילת ידים לפירות, ושמע מינה [ולמד מכאן] שאין מזמנין על הפירות, ושמע מינה [ולמד מכאן] ששנים שאכלו — מצוה להם ליחלק, שכל אחד יברך לעצמו.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שנים שאכלו — מצוה עליהם ליחלק. במה דברים אמורים? בזמן שהיו שניהם סופרים, כלומר, תלמידי חכמים, היודעים יפה לברך. אבל אם היה אחד מהם סופר ואחד מהם היה בור שאינו יודע לברך כהלכה — סופר מברך, ובור יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה.

ה ועוד בדין נטילת ידים. תנו רבנן [שנו חכמים]: נטילת ידים לאכילת חולין צריכה להיעשות בחלק כף היד שעד הפרק השני, באמצע אצבעות כף היד. נטילת ידים לאכילת תרומה —