מעתה גם מעשה שבת (הדברים הנעשים בחילול שבת, וכגון שהתבשלו בשבת), ליתסרו [שייאסרו] לאכילה המאכלים שהתבשלו בשבת, ולא רק לזה שבישל (במזיד), דהא [שהרי] בכלל "כל שתיעבתי לך" הוא, והרי זה שלא כדברי רב אשי!

ומשיבים: אין מעשה שבת בכלל "כל שתיעבתי לך הריהו בבל תאכל", שכן בענין השבת אמר קרא [הכתוב]: "כי קדש היא לכם" (שמות לא, יד) — והרי זה לשון מיעוט: דווקא השבת עצמה היא קדש, ואין מעשיה נעשים קדש לענין שייאסרו באכילה לכול.

ומקשים עוד מדינו של החורש בשור ובחמור (ועבר על הכתוב "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", דברים כב, י), וכן מדינו של החוסם פי פרה ודש בה (ועבר על הנאמר בתורה "לא תחסום שור בדישו". שם כה, ד) ליתסרו [שייאסרו] הזרעים והדישה באכילה ובהנאה, דהא [שהרי] "תיעבתי לך" הוא!

ומשיבים: אין זו קושיה, שכן השתא [עכשיו] שלמדנו כי מעשה שבת אינם אסורים באכילה לכול, אפשר ללמוד מקל וחומר מענין מעשה שבת לענין חסימה וחרישה: ומה שבת, דחמירא [שהיא חמורה] מאיסור חסימה ומאיסור חרישה בשור וחמור, בכל זאת מעשיה מותרים. הני [אלה, חרישה וחסימה], שקלים הם ממעשה שבת, לא כל שכן שהם מותרים!

ושואלים עוד על שיטת רב אשי: כלאי זרעים ליתסרו [שייאסרו], דהא [שהרי] בכלל "תיעבתי לך" הוא! ומשיבים: אין לומר כן, כי מדגלי רחמנא [מכיון שגילתה התורה] גבי [אצל] כלאי הכרם "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב, ט). והלשון "פן תקדש" מובנה: פן תוקד אש, שצריך לשרוף את הכל, כיון שהדבר הגדל הריהו אסור בהנאה. והדברים נאמרו דווקא באיסור כלאי הכרם, מכלל זה אתה למד שכלאי זרעים שרו [מותרים].

ומקשים על הסבר זה, ואימא [ואמור] באופן שונה: כלאי כרם אסורין בין באכילה בין בהנאה, ואילו כלאי זרעים באכילה אסירי [אסורים], בהנאה שרו [מותרים]! ומשיבים: אין לומר כי כלאי זרעים יהיו אסורים באכילה, שכן איתקוש [הוקשו] לכלאי בהמה. דכתיב [שכן נאמר] בכתוב אחד "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט), להורות: מה בהרבעת כלאיים בבהמתך — היוצא (הוולדות שנולדו) ממנה (מהרבעה אסורה זו) הריהי מותרת. אף שדך שנזרעו בו כלאי זרעים — היוצא ממנו מותר.

ומבררים: וכלאי בהמה גופייהו מנא לן [עצמם מנין לנו] שוולדותיהם מותרים? ומשיבים: מדאסר רחמנא [מכיון שאסרה התורה] ולד הנולד מכלאים לצרכי גבוה (בית המקדש, שהריהם אסורים בהקרבה) — מכלל שלצרכי להדיוט, כאכילה, שרי [מותרים] הוולדות הנולדים מכלאי בהמה.

ועוד שואלים על שיטת רב אשי: אלא מעתה, אותו ואת בנו ששחטם ביום אחד ליתסר [שייאסרו] משום "כל שתיעבתי לך"! ומשיבים: אין לומר כן, כי מדאסר רחמנא [מכיון שאסרה התורה] מחוסר זמן (קרבן שעדיין אינו בן שמונה ימים) לגבוה (להקרבה במקדש), מכלל הדברים נלמד שלצורך הדיוט שרי [מותר], ובכלל זה גם הנשחט ביום אחד עם אמו, שהרי אף הוא מחוסר זמן (שכן אם היה שוחט את הבן ביום המחרת — אין כל איסור בדבר. ומעתה שנשחט היום, הריהו "מחוסר זמן", שלא המתינו בשחיטתו ליום המחרת).

ועוד שואלים על שיטת רב אשי: אלא מעתה, זה שנטל ציפור מעל בניה, ועבר בכך על איסור התורה, ככתוב במצות שילוח הקן "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ו). ובאה לפני בית דין והורו לו לשלח את הציפור, ליתסר [שתיאסר] הציפור לכול, שהרי נעברה בה עבירה, ובכלל "כל שתיעבתי לך" היא! ומשיבים: אין לומר שתהא הציפור אסורה לכל המוצא אותה, שהרי לא אמרה תורה שלח באופן שיכול הדבר להביא לתקלה, אלא בוודאי אין בזה איסור.

א למעלה הובאו דברי רב אשי באשר למקור איסור אכילה בבשר בחלב, ובענין זה אמר ריש לקיש: מנין לבשר בחלב שאסור? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בקרבן פסח "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל" (שמות יב, ט), שכן יש לשאול: אין תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "מבושל" דבר חדש, שהרי כבר נאמר "ובשל". ואם כן, מה תלמוד לומר "מבושל" — לומר לך כי יש לך בשול אחר שהוא כזה, שגם הוא אסור, ואי זה — זה בשר בחלב.

אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש בתמיהה: