עד שיהא בארץ, כלומר, עד שהוא מגיע בגירור הטפילה עד הקרקע, ובכך אין התנור נחשב עוד ככלי, והריהו טהור. ר' מאיר אומר: אינו צריך לא לגרור את הטפילה כלל, ובוודאי לא עד שיהא בארץ כדברי חכמים. אלא די בכך שהוא ממעטו (חותך את התנור, ומקטין אותו בכך ממידותיו) מבפנים לטפילה, עד שיהא שיעורו של חלק התנור השלם פחות מארבעה טפחים.

ונדייק: לדעת ר' מאיר אמנם כאשר שבר רק מקצת התנור — אין התנור נטהר בכך, ואולם כי ממעט לה [כאשר ממעט אותו] לפחות מארבעה טפחים — מיהא [על כל פנים] טהור הוא, ויש לשאול לשיטת ריש לקיש: אמאי [מדוע] טהור תנור שכזה, לימא: הא חלים וקאי [אמור: הרי לרפואה, לחיבור עומד] תנור זה, ולשיטת ריש לקיש הריהו נחשב כמחובר, ואינו טהור!

אמר ליה [לו] רבא לר' ירמיה: ועד שאתה מקשה מדברי ר' מאיר על שיטת ריש לקיש, אימא [אמור] כהוכחה מדבריהם של רבנן [חכמים החלוקים על ר' מאיר] שאמרו כי טהרת התנור היא רק כשהוא גורר את הטפילה עד שיהא בארץ. הרי שסבורים חכמים כי כל גרירה שאינה גמורה כמו זו, נחשבת כדבר העומד להתחבר, שדינו כמחובר, וכשיטת ריש לקיש.

אלא אמר רבא: אחר שראינו כי אין שיטת ריש לקיש נסתרת מדברי המשנה (שהרי דעת חכמים הריהי כמותו), נוסיף כי שיטת ריש לקיש יכולה להיות אף כדעת ר' מאיר, שכן הכי קאמר [כך אמר] התנא במשנה זו: תנור שכבר נטמא כיצד מטהרין אותו? לדברי הכל (ואף לדעת ר' מאיר) יש לחולקו לשלשה חלקים, וכן צריך שיהא גורר את הטפילה עד שיהא בארץ. וכל

הרוצה שלא יבא תנורו לידי טומאה, כיצד הוא עושה שלא ייקרא שם "תנור" על הדבר, ולא ייחשב ככלי הנטמא? מתחילה יש לחולקו לשלשה חלקים וכן צריך שיהא גורר את הטפילה עד שיהא בארץ. וכדרך שנוהגים בתנור שכבר נטמא. ואילו ר' מאיר אומר כי בתנור שטרם נטמא אינו צריך לא לגרור את הטפילה ולא עד שיהא בארץ, אלא די בכך שיהא ממעטו מבפנים עד שיהא שיעורו של חלק התנור השלם פחות מארבעה טפחים. ונמצא מעתה כי יכול ריש לקיש לסבור אף כדעת ר' מאיר.

א ומוסיפים ודנים בדברי המשנה במסכת כלים שהובאה למעלה. אמר מר [החכם במשנה] בדינו של תנור שנטמא שיש לחולקו (דווקא) לשלשה חלקים, ובכך הריהו נטהר. שדעת חכמים היא שהתנור נטהר בשבירתו רק כאשר אין רוב תנור בשברים. וכאשר נחלק התנור לשלושה חלקים, אין חלק אחד שהוא רוב התנור. ואולם אם ייחלק התנור לשנים, נמצא חלק אחד שיש בו רוב תנור.

ועל כך רמינהו [משליכים, מראים סתירה] לדין זה ממה ששנינו במשנה אחרת במסכת כלים: תנור של חרס תחלתו לענין קבלת טומאה (שאינו מקבל טומאה לפני כן) כשיש בגובהו ארבעה טפחים. ואם נטמא התנור ונשבר, הריהו עדיין טמא כל עוד יש בשיריו (שבריו) שיעור ארבעה טפחים, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: במה דברים אמורים שהשיעור הוא ארבעה טפחים — רק בתנור העומד לאפיה, שהוא תנור גדול, אבל בתנור קטן — תחלתו לענין קבלת טומאה הוא בשיעור כל שהוא, משתגמר מלאכתו, ולענין טומאה בתנור כזה שנשבר — אין הוא נטהר אלא אם כן שיריו (שבריו) הם ברובו של התנור.

ומסבירים: וכמה הוא שיעור זה המכונה "כל שהוא"? אמרי דבי [אומרים חכמי בית] מדרשו של ר' ינאי: שיעורו טפח, שכן עושים תנורים עבור הבנות הקטנות ששיעורם הוא טפח.

ומעתה יש לשאול: סבורים חכמים במשנה זו שתנור גדול נחשב לענין קבלת טומאה כל עוד שיעור שבריו הוא ארבעה טפחים, ונדייק מכאן: טעמא דאיכא [הטעם הריהו רק כשיש] בשיריו שיעור ארבעה טפחים, הא ליכא [הרי אם אין] בשיריו שיעור ארבעה טפחים — הריהו טהור בכל אופן, וגם אם יש באחד מהשברים רוב תנור, ושלא כדברי חכמים במשנה הקודמת!

אמרי [אומרים] בתשובה: התם [שם], במשנה המטהרת (לדעת חכמים) כל שאין בשיעור השבר ארבעה טפחים — מדובר בזמן דצלקיה מצלק [שחתך אותו לגובהו], ואז אין השברים עומדים באופן יציב זה על זה. ואילו הכא [כאן], במשנה האומרת שהתנור נטהר רק באופן שאין באחד השברים רוב תנור — מדובר בזמן דעבדיה גיסטרא [שעשאו, שהפריד את התנור לגובהו, והניח את תחתית התנור].

ב ועוד בבירור אותה משנה. שנינו שאמר מר [החכם] כי תנור קטן מקבל טומאה אף בכל שהוא. ואם נשבר, הריהו טהור רק כאשר שיריו (שבריו) הם ברובו של תנור. ואולם אם נשאר רובו של התנור שלם, אין הוא נטהר בכך. ותוהים: והרי למדנו למעלה מדברי חכמי בית מדרשו של ר' ינאי כי שיעור "כל שהוא" הריהו טפח, ומעתה רובו של טפח (שהוא מידתו של תנור קטן) למאי הוי [למה הוא משמש], ומדוע הריהו טמא?

אמר אביי בתשובה: מה שנאמר "שיריו ברובו" אינו מתייחס לשברי תנור קטן, אלא לשירי (שברי) תנור גדול שאינ ו נטהר עד שישבר ברובו. ומקשים על כך: והאמרי רבנן [והרי אומרים חכמים] בטהרת תנור גדול שהיא כשאין בשבריו ארבעה טפחים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרו חכמים כי תנור גדול נטהר כששבריו הם ברובו — מדובר בתנורא בר [בתנור בן] תשעה טפחים. שכאשר תנור כזה נשבר ברובו, אף שנשארו בו חלקים שגודלם ארבעה טפחים — הריהו טהור. ואילו הא [זה] שאמרו חכמים כי תנור גדול נטהר רק כשאין בשבריו ארבעה טפחים — מדובר בתנורא בר [בתנור בן] שבעה טפחים, שכיון שלא נשאר בו שבר בן ארבעה טפחים, הריהו נטהר, אף שאותו שבר הוא רובו של התנור.

ג ושבים לבירור דברי המשנה (שהובאה לעיל קכג,א) בדין הטלית הטמאה שנקרעה ברובה, שנטהרת בכך, ובפירושה של המשנה הובאו (לעיל קכג,ב) דברי רב הונא בשם ר' שמעון בר' יוסי שמדובר במשנה דווקא כשלא שייר בטלית כדי מעפורת, אבל אם שייר בה כדי מעפורת — לא בטל מכך תורת בגד מן הטלית. ועתה מביאים כי לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת אומרים אותה] הלכה באופן שונה: אמר רב הונא משום [בשם] ר' ישמעאל בר' יוסי: ואפילו שייר בה כדי מעפורת.

ובהמשך לדברים הללו אמר ריש לקיש: לא שנו חכמים במשנה שנטהרת הטלית בקריעת רובה, אף ששייר בה כדי מעפורת, אלא דווקא טלית, אבל עור טמא שנקרע ברובו ושייר בו כדי מעפורת — הריהו עדיין דבר חשיב [חשוב], ולא נטהר בכך מטומאתו. ואילו ר' יוחנן אמר כי אפילו עור שנקרע ברובו, אף שהשתייר בו כדי מעפורת, נמי לא חשיב [גם כן אינו חשוב], ונטהר בקריעה זו.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו שעור הטמא בטומאת מדרס, אם בעליו חישב עליו לעשות ממנו רצועה וסנדלין — כיון שנתן (שנעץ) בו איזמל, הריהו טהור, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים שאין העור נטהר מטומאתו אלא עד שימעיטנו מחמשה טפחים.

ונדייק בדברי חכמים: אין חכמים מטהרים את העור בעצם נעיצת האיזמל בו, ואולם כי [כאשר] ממעט מחמישה טפחים, מיהא [על כל פנים] הריהו טהור לדעת חכמים, ויש לשאול לשיטתך: אמאי [מדוע] הוא נטהר? לימא חשיב [אמור שהעור חשוב] אף בזמן שהומעט מחמישה טפחים, ולא ייטהר! השיב ריש לקיש: אין זו קושיה, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דקא בעי ליה [שהוא צריך אותו, את העור החתוך] למושב שישב עליו זב, ועור שיש בו פחות מחמישה טפחים, אינו יכול לשמש למושב. ולכך אין הוא נחשב.

ד משנה עור של בהמת נבילה שיש עליו במקום אחד שיעור כזית של בשר, כל הנוגע בציב (חוט בשר דק) היוצא ממנו מחתיכה זו שעל העור, או שנוגע בשערה שנמצאת כנגדו של אותו כזית בשר, בצידו האחר של העור — הריהו טמא, אף שאין בציב ובשערה הללו שיעור כזית. שהציב הריהו כבשר לכל דבר, והנוגע בו כנוגע בבשר. ואילו השערה נחשבת כ"שומר" לבשר, וכל הנוגע ב"שומר" דינו כנוגע בבשר. אם היו עליו על עור הנבילה במקומות שונים שתי חתיכות בשר, ששיעורן הוא

כשני חצאי זיתים — הרי העור מטמא את נושאו במשא שהרי הוא נושא את שניהם יחד, ואילו הנוגע בהם לא נטמא במגע, אם אין הוא נוגע בשתיהן כאחת, ואין שתי נגיעות זו אחר זו מצטרפות להיחשב כנגיעה אחת. אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: חתיכות בשר אלה אין מטמאות לא במגע ולא במשא, וכפי שיוסבר בהמשך דברי המשנה. אבל מודה ר' עקיבא בשתי חתיכות בשר נבילה שיש בשיעורן שני חצאי זיתים, שתחבן בקיסם, והסיטן (הניע אותן) — שהוא טמא, שכן נחשב הדבר כנושא. ומפני מה ר' עקיבא מטהר בנוגע ובנושא שתי חתיכות בשר נבילה שעל העור, ואילו כשהן תחובות בקיסם הריהו מטמא? מפני שלדעתו העור מבטלן לשתי החתיכות, שכל אחת מהן מתבטלת אגב העור, ונמצא שאין על העור שיעור שלם של בשר המטמא.

ה גמרא שנינו במשנתנו שעור שיש עליו כזית בשר אינו בטל על ידי העור, ולכך הנוגע בציב היוצא ממנו הריהו טמא. ובענין זה אמר עולא, אמר ר' יוחנן: לא שנו כן במשנתנו אלא דווקא בזמן שפלטתו חיה לבשר זה מגוף הבהמה (וכגון שנשכה כלב), אבל אם פלטתו סכין לבשר זה — הרי הבשר (אף שיש בו שיעור כזית) בטיל [בטל] אצל העור, שכן ביטלו האדם במעשהו.

אמר ליה [לו] רב נחמן לעולא בשאלה: האם אמר כן ר' יוחנן אפילו בשיעור גדול של בשר כתרטא [רובע הקב]? אמר ליה [לו] עולא בתשובה: אין [כן]. הוסיף רב נחמן ושאל בתמיהה: ואפילו היה הבשר כגודלה של נפיא [נפה]? אמר ליה [לו] עולא בתשובה: אין [כן], אמר ליה רב נחמן לעולא בלשון שבועה: האלהים! גם אם אמר לי דבר זה רבי יוחנן ישירות מפומיה [מפיו], לא צייתנא ליה [לא הייתי מקשיב לו, מקבל את דבריו]!

ומסופר: כי סליק [כאשר עלה] רב אושעיא מבבל לארץ ישראל אשכחיה ליה [מצא את] ר' אמי כשהוא אמרה לשמעתיה קמיה [אמר את ההלכה הזו לפניו]: הכי [כך] אמר עולא, והכי אהדר ליה [וכך השיב לו] רב נחמן. אמר ליה [לו] רב אושעיא לר' אמי: ומשום שרב נחמן חתניה דבי נשיאה [חתנו של בית הנשיא] הוא, הרי הוא מזלזל בשמעתיה [בהלכותיו] של ר' יוחנן?!

ועוד מסופר כי זמנין [פעם אחרת] אשכחיה [מצאו] רב אושעיא לר' אמי דיתיב וקאמר לה אסיפא [שיושב ואומר אותה ההלכה על סוף המשנה]: היו עליו שני חצאי זיתים — מטמאים במשא, ולא במגע. אלו דברי ר' ישמעאל. ואילו ר' עקיבא אומר שאין הם מטמאים לא במגע ולא במשא.

ועל כך אמר ר' יוחנן: לא שנו את דעת ר' ישמעאל המטמא במשא אלא בשני חצאי כזית בשר שפלטתו חיה מהבהמה, אבל בשני חצאי כזית בשר שפלטתו סכין בידי אדם — בטיל [בטל]. ואילו היה רב נחמן שומע שדברי ר' יוחנן מתייחסים למקרה של חצאי זית, לא היה תמה אם כך הדין גם בחתיכות בשר גדולות כתרטא וכנפיא.

אמר ליה [לו] רב אושעיא לר' אמי: מר אסיפא מתני לה [אדוני, על סוף המשנה שונה אותה אמירה של ר' יוחנן], ולא על החלק הראשון שענינו בכזית בשר? שהרי בזה אין מקום לתמיהותיו של רב נחמן. אמר ליה [לו] ר' אמי: אין [כן]. ואלא האם עולא ארישא [על ראש המשנה] אמרה להלכה זו של ר' יוחנן ניהליכו [אצלכם בבבל]? אמר ליה [לו] אין [כן]. אמר ליה [לו] ר' אמי: אם כך צדק רב נחמן בתמיהתו על דברי ר' יוחנן, שכן האלהים (לשון שבועה), גם אי אמר [אם היה אומר] לי הלכה שכזאת יהושע בן נון משמיה [משמו, מפיו] — לא צייתנא ליה [לא הייתי מקשיב לו]!

ונמסר, כי אתא [כאשר בא] רבין וכל נחותי [היורדים] מארץ ישראל לבבל אמרוה להלכה זו של ר' יוחנן ארישא [על ראש המשנה]. ומקשים על כך: ואלא קשיא [קשה] הדבר, שמאחר וכזית בשר בטל, יהא הדין כן אפילו בשיעורים גדולים יותר! ומשיבים: לא נאמרו דברי ר' יוחנן אלא כמו שאמר רב פפא בענין אחר,