וכן קולית בהמות המוקדשין (קרבנות שנתפגלו או שנותרו, והריהם מטמאים מגזירת חכמים), שיש בתוכם מוח, כל הנוגע בהן, בין שהיו הקוליות סתומים שאין אפשרות לגעת במוח שבהן, בין שהיו נקובים — הריהו טמא במגען. שכן עצם (בשיעור כשעורה) הבאה מן המת, וכן עצם של הקרבנות שנפסלו, מטמאות בטומאת מגע. ואולם

קולית בהמת הנבלה וכן קולית השרץ, כל הנוגע בהם, אם היו סתומים — הנוגעים בהם טהורים, כיון שאי אפשר לגעת במוח שבתוכן, ואילו עצמותיהן כשלעצמן אינן מטמאות. ואם היו העצמות הללו נקובים, ואפילו היה זה נקב ששיעורו בכל שהוא — מטמא במגע, שנחשבת הנגיעה בעצם כנגיעה במוח שבתוכן. מנין שאף בטומאת משא יש לחלק בין קולית סתומה לקולית נקובה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בטומאת המשא בנבילה "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב... והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט—מ), ללמד כי את זה שבא לכלל טומאת מגע — הוא בא לכלל טומאת משא, ואילו זה שלא בא לכלל טומאת מגע כעצמות הסתומות — לא בא לכלל טומאת משא.

א גמרא שנינו במשנתנו שהנוגע בקולית המת, בין זו שהיא נקובה ובין זו שהיא סתומה, נטמא במגע זה. ומדייקים: דווקא הנוגע בה — אין [כן] נטמא, אבל המאהיל על קולית המת — לא נטמא, שאין העצם מטמאה בטומאת אהל.

ומעתה יש לברר: היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר]? אי דאיכא [אם מדובר בקולית שיש] עליה כזית בשר מן המת — בטומאת אהל נמי ליטמא [גם כן שתטמא], מפני הבשר שעליה! ומשיבים: מדובר בזמן דליכא [שאין כאן] כזית בשר על הקולית.

וממשיכים לברר: אי [אם] מדובר בזמן דאיכא [שיש] כזית מוח מבפנים (בתוך הקולית) — הרי כלל הוא שטומאה בוקעת מבעד לעצם ועולה, אם כן בטומאת אהל נמי ליטמא [גם כן תטמא] הקולית! ומשיבים: מדובר כאן דליכא [שאין כאן] כזית מוח בפנים הקולית.

וממשיכים לדון בדבר: ואי [ואם] סבורה משנתנו שהמוח מבפנים לקולית הוא מעלה ארוכה (מרפא, גורם לאיחוי לבשר) שמבחוץ לעצם, ואף הבשר יכול לחזור ולהבריא את מוח עצם שנפגם או שנחסר. מעתה הרי עצם זו היא אבר מעליא [מעולה, גמור] היא, אף שאין בה מוח, כאבר המטמא באוהל גם אם אין לו שיעור כזית, וכן קולית זו בטומאת אהל נמי ליטמא [גם כן תטמא]! אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא בתשובה: זאת אומרת, מכאן נסיק כי לדעת משנתנו מוח בפנים אינו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ.

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת] את משנתנו? בזמן דליכא [שאין] בתוך הקולית כזית מוח — אי הכי [אם כך] הוא, בקולית המוקדשים אמאי [מדוע] מטמא? שהרי טומאת קולית הקרבנות היא מגזירת חכמים שגזרו על העצמות ששימשו את הנותר (ואף הקולית שימשה את המוח שבתוכה, שהוא בכלל נותר), ואולם אין דין נותר בפחות מכזית!

ותו [ועוד] יש לשאול: אם אמנם מדובר במשנתנו בזמן שאין בקולית מוח בשיעור כזית, קולית נבלה וקולית השרץ כי [כאשר] ניקבו, אמאי [מדוע] הן מטמאו [מטמאות]? והרי אין בהן כזית מוח!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה לא קשה], שיש לומר כי ברישא [התחלה] של משנתנו (בדין טומאת המת) מדובר במקרה דליכא [שאין] בקולית כזית מוח, ואילו בסיפא [סוף, בהמשך] משנתנו (בדין קולית המוקדשים וקולית הנבילה והשרץ) מדובר במקרה דאיכא [שיש] כזית מוח בקולית. ומעתה בקולית המוקדשים מדובר שיש בה שיעור שנוהג דין נותר, ובקולית הנבילה והשרץ יש בו שיעור שנוהגות בו טומאות אלה. ותוהים: אם כן, מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] התנא במשנתנו, והרי הלכה ידועה היא! ומשיבים: מילי מילי קא משמע לן [דברים דברים הוא התנא משמיע לנו] שבכל דבר השנוי במשנתנו יש דבר חידוש.

שברישא קא משמע לן [בהתחלה הוא משמיע לנו] כי המוח מבפנים אינו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ, ושלא כדעת האומרים שהריהו מעלה ארוכה. ולאחר מכן בקולית המוקדשין מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? שגם הדבר שהוא שימוש של הנותר, כעצמות הללו שיש בהן מוח שהוא כבשר הקרבן — מילתא [דבר] נחשב היא, ומטמאת. שכן אמר מרי בר אבוה, אמר ר' יצחק: עצמות של קדשים ששימשו את הנותר — הריהן מטמאין את הידים, כפי שקרבן הנותר מטמאן. וטעם הדבר: הואיל והעצם הזו נעשה בסיס לדבר האסור, לכך דינו כדין הדבר האסור. ולאחר מכן זו ששנינו במשנתנו בקולית ה

נבלה שמטמאה רק כשהיא נקובה ולא כשהיא סתומה — חידוש יש בדבר: שאף על גב דאיכא [אף על פי שיש] בתוכה כזית מוח, מכל מקום רק אם ניקבה הקולית — אין [כן] הריהי מטמאת, ואם לא ניקבה — היא לא מטמאת.

ב ועוד אופן בהסבר דברי משנתנו. אביי אמר: לעולם יש לומר כי משנתנו סבורה שמוח מבפנים העצם הריהו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ לה. ובאשר לשאלה מדוע אין הקולית מטמאת בטומאת אוהל, ומשום המוח — הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים]? במקרה ששפה (שפשף, שייף והחליק) את העצם ושוב אין העצם מעלה ארוכה לבשר שעליה ולמוח שבתוכה. ולכן אינה נחשבת כאיבר, לטמא בטומאת אוהל.

וכשיטת ר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר: קולית ששפה אותה לארכה — הרי היא עדיין טמאה כאיבר, אף שאין בה בשר או מוח, שכן כששף כיוצא בה בחי הריהי מעלה ארוכה, וגם לאחר ששויפה יש אפשרות להתרקמות מחודשת. ואולם אם ניסרה לרחבה — אין היא שוב מעלה ארוכה, ולכך הריהי טהורה, וסימניך מה מעלה ארוכה ומה אינו מעלה: דיקלא שאם משייפים אותו לאורך הוא עשוי לחזור ולהתאחות, ואולם אם משייפים אותו לרוחב, באופן שמנתק את זרימת השרף בתוכו, אין הוא מתאחה.

ג ועוד אופן בהסבר דברי משנתנו. ר' יוחנן אמר: לעולם מדובר במשנתנו במקרה דאיכא [שיש] בקולית כזית מוח, וכמו כן סבורה משנתנו שמוח מבפנים העצם מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ. ובתשובה לשאלה מדוע אין הקולית מטמאת בטומאת אוהל, משום המוח שבתוכה — יש לומר כי אכן מטמאת הקולית אף בטומאת אוהל, ומאי [ומה פירוש] "ה נוגע בהן — טמא" דקתני [ששנינו]? הכוונה היא למאהיל עליהן.

ושואלים על הסבר זה: אי [אם] אתה אומר שמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, קולית נבלה וקולית השרץ כי [כאשר] לא נקבו, אמאי [מדוע] הם טהורים?

אמר ר' בנימין בר גידל, אמר ר' יוחנן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון דאיכא [שיש] בפנים כזית מוח המתקשקש (שנעקר ממקומו, ונע ממקום למקום ומשמיע בתוך כך רחש), ואז לגבי [אצל] טומאת המת — טומאה בוקעת ועולה, ולכך הריהי מטמאה באוהל. ואולם אצל טומאת נבלה, כיון שהמוח מתקשקש הוא, שוב אינו מבריא, ולכן אם ניקבה הקולית, וניתן לגעת במוח שבתוכה — אין [כן] מטמאה, ואולם אם לא ניקבה — היא לא מטמאה.

ד למעלה למדנו בדברי ר' יוחנן כי המאהיל נקרא "נוגע", ובענין זה אמר ר' אבין ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוסי בר אבין: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כדבר הזה, שכן שנינו במסכת אהלות שכל הנוגע בידו האחת בחתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית, ובאותה עת הוא מאהיל בידו השניה על חתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית, או שחתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית מאהיל עליו — הריהו טמא.

ומעתה אי אמרת בשלמא חד שמא הוא [נניח, מובן הדבר, אם אתה אומר כי שם אחד הוא, לטומאת מת ולטומאת אהל] — משום הכי [כך] מצטרף חצי זית של נגיעה לחצי זית זה של אוהל, לטמא בו את האדם.

אלא אי אמרת תרי שמי נינהו [אם אתה אומר ששני שמות הם] — מי [האם] מצטרף הוא? והתנן [והרי שנינו]: זה הכלל, כל שהוא טמא משם טומאה אחד — הרי זה מצטרף, וטמא. אם הוא טמא משני שמות — אין הוא מצטרף, וטהור!

ומקשים: אלא מאי [מה] אתה אומר, שחד שמא [שם אחד] הוא? אימא סיפא [אמור את סוף] אותה משנה: אבל