לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בטומאת השרצים "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו" (ויקרא יא, כט), ובאה המלה היתירה "השורץ" להורות כי טומאת השרצים נוהגת בכל מקום שיכול אחד השרצים המנויים בפרשה זו שיהא שורץ. וכיון שאף בים השרץ שט לו, והריהו איפוא שורץ גם בים, שוב אין לומר שלא יטמא בים. ולכך ודאי שהלימוד מ"על הארץ" בא למעט את עכבר הים מטומאת השרץ.

ודנים עוד: או שמא נאמר כי הכתוב אינו בא לדרשה זו אלא לדרשה אחרת, שכך למדים אנו מן ההדגשה "השורץ": כל המשריץ הפרה ורבה מזיווג שבין זכר ונקבה — יטמא, ואילו זה שאין משריץ, שאינו נוצר מזיווג שבין זכר ונקבה, וכגון שנוצר מן האדמה — לא יטמא, ומכאן אוציא מכלל השרצים המטמאים את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה, שאין זה פרה ורבה ואינו משריץ, ונאמר כי הכתוב "על הארץ" לא בא למעט אלא כשירד העכבר (ואפילו זה עכבר יבשה) לים, ואילו עכבר שבים הנמצא על היבשה הריהו מטמא!

ולכאורה דבר זה מן הדין (היקש) הוא נלמד: שכן הכתוב טימא בחולדה וכמו כן הכתוב טימא בעכבר, מה טומאה בחולדה — הריהי נוהגת בכל ששמה חולדה, אף טומאת עכבר — הריהי נוהגת בכל ששמו עכבר, ומעתה אביא בכלל טומאת העכבר גם את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה.

או שמא כלך (הלך) לדרך זו: מה טומאת חולדה — נוהגת רק בזו שפרה ורבה, אף טומאת עכבר — נוהגת רק בזה שפרה ורבה, ויצא מכלל זה עכבר שחציו בשכר וחציו אדמה, שאינו פרה ורבה. לכך תלמוד לומר "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ", ובא הכתוב "בשרץ" ללמדנו שאף העכבר שחציו בשר וחציו אדמה הריהו בכלל טומאת העכבר. ומכאן שהכתוב "השורץ" המרבה בא ללמד שהריהו מטמא בכל מקום שהוא שורץ, ואף זה שירד לים. ואילו הכתוב "על הארץ" הממעט בא ללמדנו שאין עכבר הים בכלל טומאת עכבר.

אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד מהחכמים] לרבא: אימא [אמור] באופן שונה, שהמלה המרבה "בשרץ" באה לאתויי [להביא, לרבות] עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, וכן המלה המרבה "השורץ" באה לרבות כל שהוא שורץ (נע) ואפילו עכבר שבים, ואי [ואם] משום שנאמר כתוב ממעט "על הארץ", אני אומר כי בא ללמדנו שדווקא בהיותו על הארץ — יטמא, ואם ירד לים — לא יטמא!

אמר ליה [לו] רבא לאותו חכם בדחיית דבריו: והרי אין הדברים מסתברים, שכן מאחר דשויתיה [שעשית אותו] לפי שיטתך לים מקום טומאה, שכן לדבריך עכבר שבים מטמא, שוב אין מקום לומר שעכבר שירד לים לא יטמא, שכן מה זה משנה לי אם הוא נמצא הכא [כאן, ביבשה], מה לי זה משנה אם הוא נמצא הכא [כאן, בים], מאחר ששני המקומות הינם מקומות טומאה.

ומקשים עוד על דברי הברייתא: כיצד דורשת הברייתא את הכתוב הממעט "על הארץ" למעט מין עכבר שבים, והלא האי [זה] הכתוב "על הארץ" מיבעי ליה [נצרך לו] למיעוט אחר, להוציא (למעט) מטומאת שרצים מקרה של ספק טומאה צפה. שאם יש ספק לאדם אם אמנם נגע בשרץ שצף על פני המים, הריהו טהור, גם אם התרחש ספק זה ברשות היחיד. שכן אמר רב יצחק בר אבדימי: נאמר "על הארץ" — להוציא (למעט) ספק טומאה צפה!

ומשיבים: תרתי [שני] "על הארץ" כתיבי [כתובים] בפרשיה זו, האחד בא למעט ספק טומאה צפה, והאחר בא למעט עכבר שבים.

א ועוד בדיני טומאת שמונת השרצים. תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר "הצב למינהו" (ויקרא יא, כט) — להביא (לרבות) לטומאה את הערוד וכן את השרצים הנקראים נפילים ואת שרץ הסלמנדרא. ומתוך שהוזכרה הסלמנדרה, שמקובל בה שהריהי נוצרת מן האש, מסופר כי

כשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה שבפרשת השרצים המטמאים, היה אומר: "מה רבו מעשיך ה' "(תהלים קד, כד)! יש לך בריות הגדלות בים ויש לך בריות הגדלות ביבשה, אלה שגדלות בים — אילמלי (אילו) היו עולות ביבשה, היו מיד מתות. אלו שגדלות ביבשה — אילמלי (אילו) היו יורדות לים, היו מיד מתות.

וכמו כן, יש לך בריות הגדלות באור (אש), ויש לך בריות הגדלות באויר, אלה שגדלות באור — אילמלי (אילו) היו עולות לאויר, היו מיד מתות. וכן אלה שגדלות באויר — אילמלי (אילו) היו יורדות לאור, היו מיד מתות, הרי זה "מה רבו מעשיך ה' ".

ב ועוד בעניינם של יצורים החיים רק בסביבה אחת. תנו רבנן [שנו חכמים]: כל בעל חיים שיש כמותו ביבשה, בדומה לו יש גם בים, חוץ מן החולדה, הנמצאת ביבשה בלבד. אמר ר' זירא: מאי קראה [מה המקרא] המלמד על כך? "האזינו כל יושבי חלד" (שם מט, ב), שכן היבשה נקראת "חלד" על שום שהיא מקומה הבלעדי של החולדה.

ועוד בעניינם של יצורים החיים רק במקום אחד אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ביברי [הבונים] באיזור העיר נרש, אינן מן הישוב שהם חיים רק במים ולא ביבשה.

ג כיון שהוזכרה העיר נרש, מביאים עוד בעניינה של עיר זו, שכן אמר רב פפא: בשמתא [בנידוי] יהיו אנשי העיר נרש, שרשעים הם כולם, תרביה משכיה ואליתיה [חלבה, עורה, ואלייתה, כלומר, כל סוגי האנשים שבה, הגדולים והקטנים]. ועוד בעניינה של העיר נרש: "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה' "(ירמיהו כב, כט) — אמר רב פפא: פסוק זה ראוי להיאמר בבני העיר נרש, שלא אבה נרש שמוע דבר ה'.

ועוד: אמר רב גידל, אמר רב: אם נרשאה נשקיך [בן נרשאה נישק אותך] — מני ככיך [מנה את שיניך] אם לא חסרו מתוך נשיקה זו, מפני שגנבים הם. ואם נהר פקודאה לוייך [בן נהר פקודא ליווה אותך] בדרך — הרי זה מפני גלימא שפירא דחזי עלך [גלימה יפה שראה עליך], והוא חפץ לקחתה ממך. אם פומבדיתאה לוייך [בן פומבדיתא ליווה אותך] בדרך — אשני אושפיזך [שנה את מלונך], מפני שיש לחשוש בו שיבוא לגנוב ממך דברים.

ד ושבים לעניינם של יצורים שונים. אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד, וראיתי שם שנוהגים בני המקום שיהא נחש שהוא כרוך על הצב, כדי שיזדווגו זה עם זה. לימים יצא ערוד (הנושך וממית בני אדם) מביניהם.

וכשבאתי לפני ר' שמעון החסיד וסיפרתי לו זאת, אמר לי כהסבר לדבר שיצא הערוד מתוך זיווג זה: אמר הקדוש ברוך הוא: הם, אנשי אותו המקום הביאו (גרמו שתיווצר) בריה שלא בראתי בעולמי, כלומר, שרצו ליצור יצור כלשהו מזיווג זה של נחש וצב. אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי, כערוד הזה, שייענשו על ידו.

ושואלים על המסופר: כיצד מזיווגם של הנחש והצב יצא ערוד, והאמר מר [והרי אמר החכם]: כל בעלי החיים השונים שתשמישן (דרך הזדווגותם) ומשך זמן עיבורן שוה — הריהם יולדין ומגדלין זה מזה, וכל בעלי החיים שאין תשמישן ועיבורן שוה — אין יולדין ומגדלין זה מזה. ואילו הצב והערוד אין משך עיבורם שווה!

אמר רב בתשובה: לידתו של אותו ערוד לא היתה בדרך הטבע, אלא נס בתוך נס. שהזדווגו זה לזה, ושמתוך זיווג זה נוצר בעל חיים חדש. ותוהים: האי פורענותא [זה הערוד, דבר פורענות] הוא, שהריהו ממית באנשים, ומדוע הרי זה נחשב לנס? ומשיבים: מאי [מה] טיבו של נס בתוך נס זה? לפורענות לרשעים, להענישם בכך.

ה משנה האבר של הבהמה, שיש בו בשר וגידים ועצמות, וכן הבשר מן הבהמה המדולדלין (שנתלשו מן הבהמה, אך עדיין הם תלויים באופן רופף) בבהמה — אין הם נחשבים כ"אבר מן החי" (לענין שיטמאו כנבילה), ואולם אם חשב על אבר ובשר זה לאכילה, הריהם נחשבים כדבר מאכל, ולכך הם מטמאין טומאת אוכלין במקומן אם נגע בהם שרץ, ומעתה מטמאים מאכלים אחרים. ואולם כדי שייטמאו הם צריכין הכשר (בנתינת אחד משבעת המשקים המכשירים את האוכל לקבל טומאה).