סקר
הסבב ה-14 - באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

פירוש שטיינזלץ

ועל כך קשה לי, כיצד נטמא הבשר באבר זה, והרי מקום מגעו טרם חיתוכו, נסתר, וטומאת בית הסתרים היא, וכלל הוא שטומאת בית הסתרים לא מטמא!

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: אף לדידי קשיא [לי עצמי היה קשה] לי כך, ושאילתיה [ושאלתי אותה] לר' אבא בר ממל, ואמר לי בתשובה כי הא [זו] הברייתא כשיטת מני [מי היא]? כשיטת ר' מאיר היא, שאמר כי טומאת בית הסתרים מטמא.

אמר ליה [לו] ר' אסי לר' זירא: ולאו זימנין סגיאין [והאם לא פעמים רבים] אמרה ר' אבא בר ממל את תירוצו זה קמאי [לפני], ואמרי ליה [ואמרתי לו] שאין זה מתרץ את דברי הברייתא, שהרי שני ליה [שונה לו] הדין בטומאת בית הסתרים לר' מאיר בין טומאה דבעיא [שצריכה] הכשר כדי שתחול, וכגון במקרה שבברייתא, שבשעה שחתך את הבשר מן האבר, עדיין לא הוכשר הבשר.

ובין טומאה דלא בעיא [שאינה צריכה] הכשר. אמר רבא בתמיהה על דברי ר' אסי: ומאי קושיא [ומה שאלה] היא זו? דלמא [שמא] אף בברייתא זו מדובר בשהוכשר הבשר לפני שנחתך האבר?

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לרבא בדחיית דבריו: למה לי הכשר לבשר הזה שנחתך מן האבר מן החי, והרי הבשר הזה בשעה שהיה מחובר לאבר, היה מטמא טומאה חמורה מתוקף היותו באותו זמן אגב [אצל] אביו (כלומר, אבר מן החי, שהבשר היה חלק ממנו, ולאחר מכן פרש מאתו). ובאותה עת היתה זו טומאה חמורה כטומאת נבילה (המטמאת אדם וכלים). ודין הוא בהלכות טומאה כי כל שסופו לטמא טומאה חמורה, הריהו מטמא עתה טומאה קלה (כטומאת אוכלים) אף בלא שהוכשר בנתינת משקה עליו!

אמר ליה [לו] רבא לרבה בר חנן: לא נאמר הכלל הזה אלא כאשר הטומאה החמורה והטומאה הקלה שתיהן מטמאות כ"אוכל". ואולם לפנינו מדובר כששימש הבשר את האבר רק על מנת שיוכל האבר להיקרא "אבר מן החי" (שהרי אין אבר נקרא כן אלא אם כן יש בו בשר גידים ועצמות), ונמצא איפוא כי הבשר כמעשה עץ שימש את האבר, ולא כ"אוכל". ובמקרה שכזה אין אנו אומרים שזקוק הבשר להכשר כדי שתחול עליו טומאת אוכלים.

א למעלה הובאה קביעתו של רבא שכל דבר מאכל ששימש כ"מעשה עץ" את הטומאה החמורה, נזקק להכשר שיקבל טומאה קלה. ומביאים עוד עניינים המוסברים על ידי קביעה זו. שכן אמר אביי: הרי אמרו חכמים בברייתא כי כופת (גוש) של שאור שהתקשה ועמד ויחדה (הועיד אותה) לצורך ישיבה עליה — בכך בטלה מלהיחשב עוד כ"חמץ" האסור בימי הפסח, ומותר לקיימה בתוך הבית. ששוב אין זה "אוכל" אלא כלי מושב. אכן מעתה שנחשב גוש השאור ככלי מושב, יש בו דין טומאת מדרס (שאם ישב עליו הזב — נטמא בכך).

ואולם טומאתה זו היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מדברי חכמים. ומנמק אביי את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכלין שיש אופן שבו הם מטמאין טומאה חמורה (כאב הטומאה), והרי אמרו חכמים כי לא נאמר דין הכשר אלא בדברי אוכל, ומשום שהאוכל לעולם אינו בא לכלל טומאה חמורה. ומעתה נמצא שגם אוכל (שחישב עליו לישיבה) בא לידי טומאה חמורה. לכך צריך לומר שטומאה זו היא מדברי חכמים, ולא מדין תורה. ואולם עתה, עם קביעתו של רבא, יש לדחות את דברי אביי: אכן טומאת גוש השאור שיוחד לישיבה היא מן התורה, ואולם כששימש גוש השאור הזה כדי לקבל טומאת מדרס מן התורה — לא כ"אוכל" שימש, אלא כמעשה עץ הוא שימש, לצורך הישיבה עליו.

ב כיוצא בדבר אמר אביי, הרי אמרו חכמים במסכתנו (לעיל יג,ב) שתקרובת (הדברים הבאים כקרבן) לעבודה זרה של אוכלין הריהם מטמאין באוהל כטומאת המת. ואף בזו יש לומר כי טומאתה היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מגזירת חכמים היא. ומנמק אביי את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכלין שיש אופן שבו הם מטמאין טומאה חמורה (כאב הטומאה)! ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת תקרובת עבודה זרה של אוכלין היא אכן מן התורה, ואולם כששימש דבר מאכל זה כתקרובת עבודה זרה לא כאוכל שימש, אלא כמעשה עץ הוא שימש את העבודה זרה.

ג כיוצא בדבר אמר אביי, הרי אמרו חכמים כי חבורי אוכלין (דברי מאכל שמחוברים לכלים, כבצק הנמצא בסדקיו של הכלי, ומשמש בכך את הכלי, ומעונין הבעלים שישאר שם חמץ זה בשימושו את הכלי — ככלים דמו [נחשבים], ולפיכך, אם נגע כזית מן המת בהם, הריהם נטמאים כ"אב הטומאה" ככל כלי, וחוזרים ומטמאים כטומאה חמורה, אדם וכלים. אף בזו יש לומר כי טומאתן היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מגזירת חכמים היא. ומנמק אביי את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכל שיש אופן שבו הוא מטמא טומאה חמורה (כאב הטומאה)! ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת חבורי האוכלים היא אכן מן התורה, ואולם כששימש דבר מאכל זה כחיבורי הכלי לא כאוכל שימש, אלא כמעשה עץ שימש את הכלי.

ד ומביאים עוד כיוצא בזה, מה שאמר ליה [לו] רב פפא לרבא: הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] כי חלב נבלה הבא מן הבהמה הטהורה, בכפרים על מנת שיקבל טומאת אוכלים הריהו צריך גם מחשבה של הבעלים שייאכל החלב (על ידי גוי, ובכך הריהו מוגדר כאוכל), והריהו צריך גם הכשר במתן אחד המשקים המכשירים עליו. ועל כך אמר רב פפא כי חלב הכליה טומאתו אגב כוליא [אצל הכליה] היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מגזירת חכמים היא. ומנמק רב פפא את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכל שיש אופן שבו הוא מטמא טומאה חמורה (כאב הטומאה)!

ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת חלב הנבילה בכפרים היא אכן מן התורה, ואולם כששימש החלב את הכליה, שימוש זה שבגללו הוא מטמא לא כאוכל הוא שימש, אלא כמעשה עץ הוא שימש את הכלי, וכאילו היה זה עצם השומר על הכליה.

ה ומביאים עוד כיוצא בזה, מה שאמר רב מתנה, הרי אמרו חכמים כי בית שסככו בזרעים (צמחים שונים), שהשתמש בהם כתקרה לביתו, אם היתה באותם צמחים טומאת אוכלים — טהרו בסיכוכם מידי טומאתם. שכן שוב אין הם בכלל אוכל אלא כחלק מן הבית. ולכך אם תפרח צרעת באותו בית — כל הבית טמא, על כתליו ואהלו. ועל כך אמר רב מתנה כי טומאתו זו היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], ומנמק רב מתנה את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לזרעים שיש אופן שבו הוא מטמא טומאה חמורה (כאב הטומאה)! ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת הזרעים שסוככו היא אכן מן התורה, ואולם כששימש הזרע את הבית כתקרה לא כאוכל הוא שימש, אלא כמעשה עץ שימש את הבית.

ו ושבים להסבר משנתנו, ששנינו בה שאם מתה הבהמה, נחשבים הבשר והאבר המדולדלים כאילו נפלו ממנה בחייה, ואין הם נעשים נבילה עם מותה של הבהמה. ולכך הבשר המדולדל צריך הכשר כדי לקבל טומאה (שהרי דינו כבשר מן החי, שטהור הוא), ואילו האבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר נבילה. אלה הם דברי ר' מאיר, ואילו ר' שמעון מטהר. ונראים דברי ר' שמעון כמוסבים על מה שאמר ר' מאיר במתה הבהמה, שבניגוד לר' מאיר המטמא את האבר טומאה חמורה, ר' שמעון מטהר את האבר מטומאה חמורה זו.

ושואלים: מה נפשך [מה רצונך] לומר בהסבר שיטתו של ר' שמעון? אי [אם] אתה אומר שטעמו הוא משום שהמיתה של הבהמה עושה ניפול (מחשיבה את האבר כאילו הוא נפל ממנה קודם למותה) — ליטמא [שיטמא] האבר משום אבר מן החי, וכדינו של כל אבר הפורש מן הבהמה בחייה! ואי [אם] תאמר בטעמו של ר' שמעון שאין מיתה עושה ניפול, וזו הסיבה מדוע אין האבר מטמא משום אבר מן החי, ומשום שהריהו כחלק מגוף הבהמה — מעתה ליטמא [שיטמא] משום אבר מן הנבלה! וכיצד לדעת ר' שמעון הוא טהור לגמרי?

ומשיבים: אין דברי ר' שמעון מוסבים על סוף משנתנו, בזמן שמתה הבהמה, אלא ר' שמעון ארישא קאי [על ראשה של המשנה עומד, מתייחס], שכן שנינו בה בדינם של האבר והבשר המדולדלין בבהמהמטמא טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר, ועל זה שונים אנו בסוף המשנה כי ר' שמעון מטהר מטומאת אוכלים.

ובהסבר שיטתו של ר' שמעון, אמר ר' אסי, אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם, מקור דעתו] של ר' שמעון? שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת טומאת האוכלים "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא,לד) — בא כפל הלשון ("האוכל אשר יאכל") ללמדנו כי רק אוכל שאתה יכול להאכילו בהיתר לאחרים, אף לגוים — הוא זה הקרוי (הנקרא, הנחשב) אוכל לענין קבלת טומאת אוכלים. אבל אוכל שאי (שאין) אתה יכול להאכילו

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר