מהיכן נמלט העוף? שהרי בר קטלא [בן מוות] הוא, וצריך היה להרוג אותו מיד! אלא מדובר בזמן שעדיין לא גמר דיניה, ובעי לאתוייה לבי דינא [לא נגמר דינו, וצריך להביאו לבית הדין], וקיומי ביה [ולקיים בו] את הכתוב "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו).

א ומבררים עתה את דברי המשנה הפוטרת את העופות המוקדשים משילוח הקן: הני [אותם] מוקדשין שהזכרנו היכי דמי [כיצד בדיוק] מדובר? אילימא דהוה ליה [אם תאמר שמדובר שהיה לו] קן בתוך ביתו ואקדשיה [והקדיש אותו] — באופן זה מי מיחייב [האם מתחייב] הוא בשילוח? והרי בדין השילוח נאמר "כי יקרא קן צפור" (דברים כב, ו) — פרט למזומן לפניך, כגון קן זה שהיה בתוך ביתו!

אלא תאמר שמדובר באופן דחזא [שראה] קן בעלמא [סתם] במקום שאינו שלו, ואקדשיה [והקדישו] — ואף באופן זה אין להעמיד את משנתנו, שכן מי [האם] קדוש הוא על ידי זה? והלא "ו איש כי יקדיש את ביתו קדש" (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה]. ומכאן למדים: מה ביתו שהוא ברשותו של בעליו, הריהו יכול להקדישו, אף כל דבר שהוא ברשותו יכול אדם להקדישו. ואין הוא יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו!

אלא תאמר שמדובר באופן דאגבהינהו [שהגביה אותם] את האפרוחים, וקנה אותם בכך, ואחר כך אקדשינהו [הקדיש אותם], והדר הדרינהו [ושב והחזיר אותם] לקן — גם באופן זה אין להעמיד את דברי משנתנו, שכן האי [באופן זה] אפילו בחולין נמי לא מיחייב [גם כן אינו חייב], דתנא [שכן שנה החכם] בדינו של מי שנטל את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן בעצמה — כיון שכבר זכה בהם, הרי זה בכלל "מזומן", ולכך הוא פטור מלשלח!

אלא תאמר שמדובר באופן דאגבהה [שהגביה אותה] את האם, וזכה בה, ועמד ואקדשה [והקדיש אותה], והדרה [והחזיר אותה] לקן — גם באופן זה אין להעמיד את דברי משנתנו, שהרי כבר מעיקרא [מתחילה], בשעה שנזדמן לו הקן, איחייב ליה [התחייב לו] בשילוח, והיה זה מקמי דאקדשה [לפני שהקדיש אותה]. ואין ההקדשה שנעשתה לאחר מכן מפקיעה את חיוב השילוח. וכגון זו דתניא [ששנינו בברייתא], ר' יוחנן בן יוסף אומר: אדם שהקדיש חיה, ואחר כך עמד ושחטה — הריהו פטור מלכסות את דמה. שאין דמה של חיה השייכת להקדש חייב בכיסוי הדם. ואולם אם שחטה כאשר היא של חולין, ואחר כך עמד והקדישה — הריהו חייב לכסות את דמה, שכן כבר נתחייב בכסוי קודם שיבא לידי הקדש! ואף כאן היה חיוב שילוח לפני ההקדש, ואין ההקדשה פוטרתו מחיוב זה. רב

אמר בהסבר דברי משנתנו שמדובר בה במקדיש פירות (גוזלות) שובכו לקדשי מזבח (לעולת נדבה), ואחר כך כשגדלו הגוזלות מרדו וברחו מביתו למקום אחר, וקננו שם. ועתה שנמצאו אין הם בכלל "מזומן". ואילו היו של חולין, היו חייבים בשילוח. ואולם כיון שהם מוקדשים — אין הם חייבים בשילוח. ושמואל אמר בהסבר דברי משנתנו שמדובר בה במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, ולאחר מכן ברחה התרנגולת מביתו, וקננה במקום אחר. והרי זו פטורה משילוח, כיון שמוקדשת היא. ואילו היתה זו של חולין, היתה חייבת בשילוח.

ושואלים: בשלמא [נניח] שמואל לא אמר כרב בהסבר משנתנו — משום דקא מוקים לה [שהוא מעמיד אותה, מסביר את האופן המדובר בה] לא רק במקדיש לקדשי מזבח אלא אפילו בקדשי בדק הבית, שקדושת דמים היא, שאף היא פוטרת מן השילוח. אלא רב מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כשמואל?

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב דוקא קפטרי [פטרתי] משילוח כגון פירות שובכו שקדשי מזבח נינהו [הם], וטעם הדבר: שכיון דקדשי [שקדושים] הם בקדושת הגוף לא פקעה קדושתייהו מינייהו [אין פוקעת קדושתם מהם] אפילו כשהם בורחים. אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, דלאו [שאין] זו קדשי מזבח, שקדושת דמים בעלמא [בלבד] הוא שיש בדבר — כיון שמרדה פקעה קדושתייהו [קדושתם], וחייבת בשילוח.

ושמואל אמר: אף על פי שברחה התרנגולת שהוקדשה לבדק הבית, הריהי עומדת בקדושתה, כי כל היכא דאיתיה [מקום שהיא נמצאת] בו — בבי גזא דרחמנא איתא [בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא היא נמצאת], דכתיב [שכן נאמר] "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א). ומעירים כי כן, כדברי שמואל, אמר ר' יוחנן בהסבר משנתנו שמדובר בה במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, ומרדה. אמר ליה [לו] ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בשאלה: והלא כיון שמרדה, פקעה ליה [לה] קדושתה! אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש בתשובה: אין הקדושה פוקעת ממנה בכך, שכן בבי גזא דרחמנא איתא [בבית האוצר של הקדוש ברוך הוא היא נמצאת], דכתיב [שנאמר] "לה' הארץ ומלואה".

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוחנן אלה על דברי ר' יוחנן במקום אחר, וכן רמי [משליכים, מראים סתירה] מדברי ר' שמעון בן לקיש אלה על דברי ר' שמעון בן לקיש במקום אחר.

דאיתמר [שנאמר] שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בדינו של מי שאמר "מנה זה לבדק הבית", ונגנבו המעות מביתו, או שנאבדו לו — ר' יוחנן אמר שהמקדיש חייב באחריותן של המעות, עד שיבואו בפועל לידי גזבר, ולכן הריהו חייב לשלם להקדש. ואילו ריש לקיש אמר שאינו חייב לשלם להקדש, כיון שאף שלא ניתן המנה לגזבר, מכל מקום נחשב הדבר כמי שניתן למקדש, כי כל היכא דאיתיה [מקום שנמצא] בו הכסף, בבי גזא דרחמנא איתיה [בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא הוא נמצא], דכתיב [שנאמר] "לה' הארץ ומלואה". אם כן, קשיא [קשה] מדברי ריש לקיש האומר לענין תשלומים למקדש בגניבה או באבידה שבכל מקום בו נמצא הדבר המוקדש הריהו נמצא בבית גנזיו של ההקדש, על דברי ריש לקיש בענין המקדיש תרנגולתו שלא סבר כן. וכן קשיא [קשה] מדברי ר' יוחנן האומר בענין תשלומים למקדש בגניבה או באבידה שכל עוד לא בא הדבר המוקדש לידי הגזבר אין זה נחשב ברשות ההקדש על דברי ר' יוחנן

ריש לקיש על דברי ריש לקיש לא קשיא [אינו קשה], שכן אפשר לומר כי הא [זה] שאמר בענין המקדיש תרנגולתו היה מקמי דשמעיה [לפני ששמע] סברה זו מר' יוחנן רביה [רבו], ואילו הא [זה] שאמר בענין תשלומים למקדש בגניבה ובאבידה היה לבתר דשמעיה [לאחר ששמע] סברה זו מר' יוחנן רביה [רבו].

אלא מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן קשיא [קשה]! ומשיבים: מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], שכן הא [זה] שאמר ר' יוחנן בענין חובת התשלומים למקדש בגניבה, הרי זה כשאמר המקדיש "מנה זה עלי להקדש", ובאופן זה הריהו חייב על הגניבה והאבידה, כל עוד לא הגיע הכסף לידי הגזבר. ואילו הא [זה] שאמר ר' יוחנן בענין שילוח הקן, מדובר כשאמר המקדיש "הרי זו להקדש לבדק הבית", באופן זה אמר שלא פקעה הקדושה בבריחת התרנגולת שכן בכל מקום שהיא נמצאת קדושתה עליה.

ותוהים על הסבר זה: אם דברי ר' יוחנן בענין חובת תשלומים למקדש בגניבה נאמרו כשאמר המקדיש "הרי עלי", מכלל זה נלמד כי לשיטת ר' שמעון בן לקיש החולק עליו וסבור שאינו חייב בתשלומים, הוא הדין אף על גב [אף על פי] שאמר "הרי עלי", שלא מחייב [אינו חייב] לשלם אותו?

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: איזהו נדר ואיזו היא נדבה? ומה ההבדל ביניהם? נדר — כגון האומר "הרי עלי עולה", נדבה — האומר "הרי זו עולה". ומה בין נדר לנדבה? נדר — אם מתה הבהמה או נגנבה או שאבדה, חייב באחריותה, שהרי קיבל עליו אחריות. ואילו בנדבה — אם מתה או נגנבה או שאבדה, אינו חייב באחריותה!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך על כך ריש לקיש כי הני מילי [דברים אלה] שהאומר "הרי עלי" חייב באחריות, אמורים דווקא בקדשי מזבח, שכן נדר להביאו למקדש להקרבה, ועתה הרי זה מחוסר הקרבה. אבל קדשי בדק הבית, דלאו [שאינו] מחוסר הקרבה, אף על גב [אף על פי] שאמר "הרי עלי" — לא מחייב [אינו חייב] באחריותם אם נגנבו או אבדו.

ומקשים על הבחנה זו, והתנן [והרי שנינו במשנה] בדינו של האומר "שור זה עולה" או שאמר "בית זה קרבן", אם מת השור או נפל הבית — אינו חייב באחריותן. ואם אמר "שור זה עלי עולה" או "בית זה עלי קרבן", מת השור או שנפל הבית — חייב לשלם. הרי איפוא שאף בקדשי בדק הבית, האומר "הרי עלי" חייב באחריות הדבר המוקדש!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שהאומר "הרי עלי לבדק הבית" חייב באחריות, אמורים דווקא היכא [במקום] שמת השור או שנפל הבית, שבמקרים אלה הריהו חייב לשלם, ומדוע? משום דליתנהו [שהם אינם נמצאים עוד], אבל היכא דאיתנהו [במקום שהם עדיין נמצאים], כגון כסף שנגנב או שאבד, בזה אומרים אנו כי כל היכא דאיתיה, בבי גזא דרחמנא איתיה [בכל מקום שהוא נמצא, בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא הוא נמצא], דכתיב [שנאמר] "לה' הארץ ומלואה".

ב למעלה הובאה מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש בדינו של האומר "הרי עלי לבדק הבית" אם הוא חייב באחריותו של הדבר המוקדש. ובענין זה אמר רב המנונא כי לא נחלקו אלא בהקדש, אבל הכל מודים בערכין, שאף על גב [אף על פי] שאמר "ערכי עלי" והפריש את דמי ערכו, ולאחר מכן נגנב או שאבד הכסף — לא מיחייב [אינו חייב] באחריותו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דלא מיתמר ליה [שאין הדבר יכול להיאמר לו] באופן שונה. שהרי אין הוא יכול לומר בערכין "הרי זה" (שהרי עדיין לא קיבל עליו חובת ערך). כלומר, שאי אפשר לבטא את הערכים בלא לומר את המלה "עלי", ואין הכוונה שהוא מקבל עליו אחריות. כי

היכי לימא [כיצד יאמר] בלא "עלי"? אם לימא [יאמר] "ערכי" בלבד, ובלא "עלי" — אמאן [על מי] מוטלת חובת תשלום זה הנדר? ואם לימא [יאמר] "ערך פלוני", ובלא שאמר "עלי" — גם כן השאלה היא: אמאן [על מי] מוטל החיוב?

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: לימא [שיאמר] "הריני בערכי", או "הריני בערך פלוני" ולא יאמר "הרי עלי"! ועוד, הרי תניא [שנויה ברייתא] בענין הפודה שדה מקנה מן ההקדש, שר' נתן אומר על הכתוב "וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' "(ויקרא כז, כג) — יכול היה הכתוב לומר "ונתן אותו" או "ונתנו", מה תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בכתוב החוזר "ונתן את הערכך"? לפי שמצינו (שמצאנו) בהקדשות ומעשרות שהריהם מתחללין על מעות שבחולין. ואותן מעות אם נגנבו או שאבדו — הבעלים אינן חייבין באחריותן,