ליתני [שישנה] התנא את דינו ביושבת בין שני רובדי אילן שפטור משילוח, אף שהוא דומה לרביצה, שהרי האם יושבת, ונדע כי כל שכן שכך הדין במעופפת, שאינה דומה כלל לרובצת, שפטור! ומשיבים: לא שנה כן התנא, משום שמעופפת איצטריך ליה [הוצרך לו] לשנות, שכן חידוש דין יש בדבר זה, שאפילו כנפיה נוגעות בקן — פטור מלשלח. ואילו היה משמיענו בזו שיושבת בין רובדי אילן, לא היינו יודעים חידוש זה, שהרי אין כנפיה נוגעות בקן.

ומקשים על דברי הברייתא הפוטרת משילוח באם מעופפת אף שכנפיה נוגעות בקן: והאנן תנן [והרי שנינו במשנתנו] בדינה של המעופפת שבזמן שכנפיה נוגעות בקן — חייב לשלח! אמר רב יהודה: כי קתני מתניתין [כאשר שנויה הברייתא שלנו] הרי זה באופן שמגע האם עם הקן נוגע מן הצד, ולכך פטור משילוח, ואילו משנתנו מדברת במעופפת שכנפיה נוגעות בקן מלמעלה, ולכך חייב בשילוח.

א שנינו במשנתנו כי אף אם אין שם בקן אלא אפרוח אחד או ביצה אחת — חייבים בשילוח, וטעם הדבר: משום שנאמר במצות שילוח הקן "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים" (דברים כב, ו), והלשון "קן" מלמדת שמדובר בכל קן, גם זה שיש בו אפרוח אחד או ביצה אחת. ועוד אמרה המשנה שקן שיש בו אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות הריהו פטור משילוח, וטעם הדבר: משום שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים" — באה ההשוואה ביניהם להקישם וללמד שצריך שיהיו הבנים בני קיימא וצריכים לאימם. ובענין זה מביאים מה שאמר ליה ההוא מרבנן [אמר לו אחד מהחכמים] לרבא בקושיה על דברי המשנה: אימא איפכא [אמור להיפך], אין שם אפרוח אלא אחד או ביצה אחת — פטור מלשלח, וטעם הדבר: משום דבעינן [שכן צריכים אנו] בשביל לקיים את המקרא "אפרוחים או ביצים" הנאמר בלשון רבים, להורות שמדובר בכמה אפרוחים או בכמה ביצים, וליכא [ואין כאן].

וכן במקרה שהיו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות נאמר שהוא חייב לשלח, וטעם הדבר: משום שנאמר "קן" — קן מכל מקום! השיב לו רבא: אם כן, כדעתך, נכתוב קרא [שיכתוב הפסוק] "והאם רובצת עליהם", מאי [מה טעם] הרחיב הכתוב ואמר "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים"? לאקושי [להקיש] אפרוחים לביצים, וביצים לאפרוחים, וכדי ללמדנו פטור שילוח הקן באפרוחים מפריחים ובביצים מוזרות, ומהמלה "קן" נלמד לחייב את הקן שיש בו אפרוח אחד.

ב משנה אם שלחה את האם, וחזרה לקינה לרבוץ על בניה, ואפילו אירע הדבר ארבע וחמש פעמים — חייב לשלחה, שכן נאמר: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (שם, ז), וצורת הלשון "שלח תשלח" מורה שיש לשלח שוב ושוב. אמר "הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים", ואמנם שלח את הבנים — עדיין הוא חייב לשלח את האם, שכן נאמר "שלח תשלח את האם". אם שלח את האם ולאחר מכן עמד ונטל את הבנים והחזירן לה לקן, ואחר כך חזרה האם לרבוץ עליהן — פטור מלשלח. שכיון שכבר זכה בבנים, הרי קן זה נחשב כמזומן לפניו, ואין בזה דין שילוח.

ג גמרא שנינו במשנתנו שאם חזרה האם לקינה לאחר ששילחה, המצוה היא לחזור ולשלח, ואפילו היה הדבר ארבע וחמש פעמים, ונלמד הדבר מן הכתוב "שלח תשלח". ובענין זה אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד מהחכמים] לרבא בשאלה על דברי המשנה: ואימא [ואמור] כך: נאמר "שלח" — הרי זו חדא זימנא [פעם אחת], "תשלח" — תרי זימנין [שתי פעמים], ומכאן שאין הוא חייב שוב לשלח יותר משתי פעמים!

אמר ליה [לו] רבא בתשובה: אין הלכה זו נלמדת מהלשון "שלח תשלח" אלא מהלשון "שלח" כשלעצמה, שמורה אפילו מאה פעמים, שכך פירושה: שלח כל זמן שצריך. ואילו הלשון הנוספת "תשלח" באה להורות דבר אחר. שהיה מקום לומר כי אין לי חיוב זה אלא במי שנוטל את הבנים לדבר הרשות, לצרכיו הפרטיים. ואולם זה שנוטל לדבר מצוה (כגון לצורך קן יולדת ולשתי ציפורים לטהרת מצורע) מנין לנו שאף הוא חייב לשלח את האם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "תשלח" — מכל מקום.

אמר ליה [לו] ר' אבא בריה [בנו] של רב יוסף בר רבא לרב כהנא: אלא טעמא [הטעם] לחייב שילוח הקן אף בנוטל לדבר מצוה הינו רק משום דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "תשלח", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי אילולי כן, הייתי אומר] כי הנוטל לדבר מצוה — לא חייב לשלח את האם?! והרי מצות שילוח הקן מצות עשה ("שלח תשלח את האם") ומצות לא תעשה ("לא תקח האם על הבנים") הוא, וכלל הוא שאין מצות עשה דוחה מצות לא תעשה ועשה!

השיב לו רב כהנא: לא צריכא [לא נצרכה] דרשה זו של הכתוב "תשלח" אלא במקרה שכבר עבר על איסור לא תעשה ושקלה [ולקחה] לאם עם הבנים, דלאו עבריה [שאת הלאו כבר עבר], ועתה רק מצות עשה הוא דאיכא [שיש], לשלח אותה, ובמקרה זה היינו אומרים כי ליתי [יבוא] עשה של מצוה אחרת (כטהרת היולדת והמצורע) ולידחי [וידחה] עשה זה, על כן קא משמע לן [הוא, דרשת הכתוב "תשלח" משמיע לנו] שאף באופן זה יש עליו מצות עשה לשלח את האם.

ושואלים על הסבר זה: הניחא למאן דתני [זה נוח לדעת מי ששונה] כי בכל מקרה של איסור לא תעשה ואיסור עשה שבעקבותיו ("לאו הניתק לעשה"), הדבר הקובע אם אמנם נחשב לו הדבר כאיסור לאו (וילקה על כך) — אם עמד וקיימו למצות העשה מייד לאחר שעבר על הלאו, ואם לא קיימו למצות העשה מיד לאחר שעבר על הלאו. שאם עמד מיד וקיים את מצות העשה, תיקן בכך את הלאו שנעבר, והריהו נחשב כמי שלא עבר. ואולם אם לא עשה כן מיד, נחשב הלאו כמי שנעשה. ואף בענייננו, כיון שלא שילח את האם מיד לאחר שלקחה, הרי זה נחשב שעבר על הלאו, ומעתה אין עליו אלא מצות עשה בלבד.

אלא למאן דתני [לדעת מי ששונה] שאין עוברים על הלאו אלא אם כן בטלו את האפשרות לקיום העשה, ואולם כל עוד לא בטלו — לא נחשב שהלאו כבר נעשה. אם כן, בענייננו נאמר כי כל כמה שלא שחטה לאם, עדיין לא ביטל את האפשרות לקיום העשה, שהרי יכול עדיין לשלח אותה, ולכך עדיין גם לא עבריה ללאו [לא עבר על הלאו], ומעתה, גם במקרה שעבר ולקח את האם, עדיין יש לו מצות עשה ומצות לא תעשה, ואין מצות עשה דוחה מצות לא תעשה ועשה, ולכך אין צורך בדרשת פסוק ללמדנו על קיום מצוה זו גם במקרה שכזה!

ותו [ועוד] יש לשאול לדעת ר' יהודה שאמר כי הציווי "שלח" — מעיקרא [מתחילה] משמע, שלא אמרה תורה אלא שכשהוא בא אל הקן שישלח את האם בטרם יקח את הבנים. ואולם אם כבר עבר ולקח את האם, בכך עבר על מצות העשה, ושוב אין עליו מצוה לשלחה. ולשיטה זו אם עבר ולקח את האם, לא רק שאין עליו מצות לא תעשה, אלא אפילו מצות עשה נמי ליכא [גם כן אין כאן]!

אלא אמר מר בר רב אשי: הכתוב "תשלח" המלמד שמצות שילוח הקן נוהגת אף בנוטל את האם לדבר מצוה מדבר באופן מסויים, וכגון שנטלה על מנת לשלח אותה מייד, שבאופן שכזה איסור לאו ליכא [אין כאן], שהרי עומדת היא לשילוח, ולא עבר בכך על "לא תקח האם על הבנים", ורק מצות עשה הוא דאיכא [שיש כאן] במקרה שכזה, ומעתה היה מקום לומר כי ליתי [תבוא] מצות עשה אחרת, כגון לקיחת הציפור לקרבנות המצורע והיולדת, ולידחי [ותדחה] את מצות העשה של שילוח האם. ומשום כך בא הכתוב "תשלח" ללמדנו שיש מצות שילוח גם במקרה זה.

ושואלים: מדוע היה מקום לומר שתדחה מצות עשה של קרבנות המצורע והיולדת את מצות עשה של שילוח הקן, שהרי מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה [מה תוקפו של עשה זה, טהרת המצורע והיולדת, מעשה זה של שילוח הקן]? ומשיבים: סלקא דעתך [יעלה על דעתך], לומר הואיל ואמר מר [החכם] כי גדול השלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה, ימחה על המים בבדיקת הסוטה, כדי לנקות אשה מחשד בעלה, ולהשיב את השלום שביניהם.

והאי [וזה] המצורע כיון דכמה דלא מטהר [שכל עוד שלא נטהר] הריהו אסור בתשמיש המטה, דכתיב [שכן נאמר] בדין המצורע "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" (ויקרא יד, ח), "אהלו" — זו אשתו, מכאן שהמצורע אסור בתשמיש המטה. מהו דתימא [שתאמר]: כיון שהמצורע אסור בתשמיש המטה, ליתי [שתבוא] מצות עשה דידיה [שלו], להיטהר ובכך לשוב אל ביתו, ולידחי [ותדחה] את מצות עשה של שלוח הקן, על כן קא משמע לן [הוא, הכתוב משמיע לנו] שאפילו לצורך זה אין נוטלים את האם.

ד משנה אדם העובר על דין התורה ונוטל מן הקן אם הרובצת על הבנים — ר' יהודה אומר: לוקה על מה שעשה ואינו משלח עוד, ששוב אין עליו מצות שילוח הקן. וחכמים אומרים: אף שכבר נטל את האם, הריהו משלח אותה ואינו לוקה. זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה לתקנה אין לוקין עליה.

ה גמרא שנינו במשנתנו בדעת ר' יהודה שהנוטל את האם לוקה, ואינו משלח שוב את האם. ובהסבר שיטתו של ר' יהודה בעי [שאל] ר' אבא בר ממל: האם טעמא [הטעם] של ר' יהודה בהלכה זו הוא משום שסבר [סבור] ר' יהודה אף בשאר ענינים כי לאו שניתק לעשה (וכגון זה שהלאו "לא תקח האם" הריהו ניתק לעשה "שלח תשלח את האם") לוקין עליו.

או דלמא בעלמא סבר [או שמא בכלל הוא סבור] שלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] שלוקים על נטילת האם, משום דקסבר [שהוא סבור] שהכתוב "שלח" מעיקרא [מתחילה] כשנקרה לפניו הקן משמע ולא לאחר שלקחה. והלאו אינו בכלל לאו שניתק לעשה, אלא איסור לאו לעצמו, וכשאר איסורי לאו שלוקים עליהם?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו כי הגנב שעבר במעשה גניבתו על איסור "לא תגנובו" (ויקרא יט, יא) (והגזלן שעבר במעשה גזילתו על איסור "לא תגזול" (שם יג) ישנן בכלל עונש מלקות מן התורה, כדין העובר על איסור לא תעשה, אלו דברי ר' יהודה. והא הכא [והרי כאן בגזילה], לאו שניתק לעשה הוא, שכן דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] מצד אחד "לא תגזול", ואמרה גם "והשיב את הגזלה" (שם ה, כג), והרי זה עשה הבא בעקבות הלאו ומתקנו. אלא ודאי שמע מינה [למד מכאן] כי שיטת ר' יהודה היא שלאו הניתק לעשה לוקים עליו, ולענייננו, טעמא [טעם] שיטתו של ר' יהודה בעונש מלקות לזה ששלח את האם הוא משום דקסבר [שסבור הוא] כי לאו שניתק לעשה לוקין עליו!

אמר ליה [לו] ר' זירא: לאו אמינא לכו [וכי לא אמרתי לכם] כבר פעם כי כל מתניתא דלא תניא [ברייתא שאינה שנויה] בבי [בית] מדרשם של