ופסקו מאותה שעה שנמנו במדבר.

ושואלים: בשלמא [נניח, מובן הדבר] לשיטתו של ריש לקיש, שלא קדשו יותר עד שנכנסו לארץ — כמו שאמר את הטעם, המקור לדבריו, שנאמר: "והיה כי יביאך אל ארץ הכנעני וכו' והעברת כל פטר רחם" (שמות יג, יא), אלא לשיטת ר' יוחנן, שלא פסקו ליקדש גם לאחר המנין שבמדבר, מאי טעמא [מה הטעם]?

אמר ר' אלעזר: את ר' יוחנן חזאי בחילמא [ראיתי בחלום], וסימן הוא דמילתא מעליתא אמינא [שדבר טוב אני אומר] בטעם דבריו: אמר קרא [המקרא] באותה שעה "כי לי כל בכור ביום הכותי בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו" (במדבר ג, יג), והתוספת "לי יהיו" באה להדגיש: בהוייתן, כפי שהם, כן יהו לי.

ושואלים: ור' יוחנן, את הפסוק הזה "והיה כי יביאך... והעברת" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך לו] לכ מו ששנה התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: עשה מצוה זו של קידוש בכורות, שבשבילה, כלומר, בגללה, תיכנס לארץ.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: אתון הכי מתניתו לה [אתם כך אתם שונים אותה] את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, אנן איפכא מתנינן לה [אנו להיפך שונים אנו אותה], ר' יוחנן אמר: לא קדשו בכורות במדבר, וריש לקיש אמר: קדשו בכורות במדבר.

אמר ליה [לו] רב אשי: ואפכית נמי תיובתא [והופכים אתם גם כן את הקושיות] שהקשו זה על זה, ואפכיתו לה להא [וכן הופכים אתם אותה לזו] שאמר ר' אלעזר, שלא ראה את ר' יוחנן בחלום, אלא את ריש לקיש, ותירץ את דבריו? אמר ליה [לו]: לפי מסורת זו שבידי, לא קדשו בכורות במדבר, שאמר ר' יוחנן, כוונתו לא הוצרכו בכורות ליקדש, לפי שכבר היו קדושים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], היינו דידן [זו היא המסורת שלנו] ביחס למחלוקת, שלדעת ר' יוחנן קדשו בכורות במדבר! ומשיבים: על כל פנים קא משמע לן [משמיע לנו] רב מרדכי שחייב אדם לומר בלשון רבו.

א ובענין הפקעת הקדושה מן הבכורות, על ידי הלויים במדבר, מסופר: שאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי: בפרטן של לוים, כאשר מנו אותם למשפחותם, אתה מוצא שהיו עשרים ושנים אלף ושלש מאות (ראה במדבר ג, כב. במדבר ג, כח. במדבר ג, לד). ואילו בכללן, כאשר נמנו כאחד, אתה מוצא שהיו עשרים ושנים אלף, שנאמר בסוף המנין: "כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף" (במדבר ג, לט). ואותם שלש מאות שנמנו בפרט, להיכן הלכו?

אמר לו: במנין הכללי נמנו בני לוי שבאו תחת בכורות ישראל באותה שעה. ואילו אותן שלש מאות — בכורות היו, ואין בכור לוי מפקיע קדושת בכור ישראל. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר אביי: דיו ללוי בכור שיפקיע את קדושת הבכורה של עצמו.

ועוד שאלו קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי: בגיבוי כסף כאשר גבה משה כסף לצורך המשכן, אתה מוצא שמשקל הכסף מגיע למאתים ואחת ככר ואחת עשרה מנה, דכתיב [שהרי נאמר] כי נאספו "בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקדש וגו' לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים" (שמות לח, כו), שהם שלש מאות ואחד אלף ועוד שבע מאות שבעים וחמישה שקלים. וסכום זה מגיע למאתיים ואחת כיכר ואחת עשרה מנה (בכל כיכר אלף וחמש מאות שקלים, ובכל מנה עשרים וחמישה שקלים).

ואילו בנתינת הכסף בפועל לצורך המשכן אתה מוצא רק מאת ככר, דכתיב [שנאמר]: "ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרוכת" (שמות לח, כז). וכי משה רבכם גנב היה, או קוביוסטוס (משחק בקוביה) היה, או אינו בקי בחשבונות? נתן מחצה לצורך המשכן, ונטל לעצמו מחצה, ואפילו מחצה שלם לא החזיר, כלומר, נתן לצורך המשכן פחות ממחצית!

אמר לו רבן יוחנן: משה רבינו גיזבר נאמן היה, ובקי בחשבונות היה, אלא מנה של קודש, שעל פיו חושבו מאת הכיכר לאדנים, כפול היה, היה בו מנין כפול של שקלים (חמשים שקלים למנה), ומאת הכיכר שווים למאתיים הכיכר שגבה משה מבני ישראל.

הוי [התקשה] בה רב אחאי: מאי קא קשיא ליה [מה קשה לו], לרבן יוחנן, שהוצרך להידחק? האם מה שנאמר "ויהי מאת ככר הכסף לצקת" וגו'? והרי אפשר לומר כי הנך [מאה כיכרות אלה] יועדו לצקת מהם את האדנים, ואינך [ומאה הכיכרות האחרים] שלא נזכרו שם, ניתנו בי גזא [באוצר]! ומשיבים: כתב קרא אחרינא [כתוב פסוק אחר] שלא נזכרו בו אלא מאה כיכר: "וכסף פקודי העדה מאת ככר" וגו' (שמות לח, כה), ושם לא ניתן להסביר שמדובר רק במחצית הסכום.

ושואלים: ודקאמר ליה [ומה שאמר לו] רבן יוחנן בן זכאי: מנה של קודש כפול היה, מנא ליה [מנין לו]?

אילימא מיניה [אם תאמר ממנו] מפסוק זה עצמו, שהקשה ממנו קונטרוקוס השר "ויהי מאת ככר הכסף לצקת" וכו' (שמות לח, כד), שהרי בנוסף למאה כיכר, נזכרו כאן שקלי כסף נוספים במשקל שבעים ואחד מנה, שנאמר: "ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" (שמות לח, כח), שהם עולים לכיכר (ששים מנה) ועוד אחד עשר מנה, ולא מנאן הכתוב במנין של כיכרות, אלא בפרוטרוט, במנין של מטבעות קטנים, שקלים. ואם איתא [אכן] מנה של קודש מנה רגיל היה, אם כן מאה כיכר (לאדנים) ואחד ככר ואחת עשרה מנה (לווים) מיבעי ליה [צריך היה לו] לכתוב!

אלא, משלא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט, שמע מינה [למד מכאן]: מנה של קודש כפול היה, שהיו בו חמשים שקלים. ובאופן זה, אלף שבע מאות שבעים וחמישה שקלים אינם מגיעים אלא לשלושים וחמשה וחצי מנים, שהם פחות מכיכר שלם (שהוא בן ששים מנה).

יש לדחות ראיה זאת: ודילמא [ושמא] מגיעים השקלים לסכום של כיכר, ומכל מקום כללי קחשיב בככרי [דווקא כללים, מאות, הוא מחשב במנין הכיכרות], אבל פרטי [פרטים, כל שהוא פחות ממאה כיכר] לא קא חשיב בככרי [אינו מחשב בכיכרות], אלא בשקלים!

אלא מהכא [מכאן] אתה למד, שנאמר: "ונחושת התנופה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל" (שמות לח, כט) שמלבד שבעים הכיכר הרי כאן תשעים וששה מנה, כלומר, כיכר ועוד שלושים וששה מנה, ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט, בשקלים, שמע מינה [למד מכאן]: מנה של קודש כפול היה, ולכן לא הגיע סכום השקלים לכדי כיכר שלם.

גם ראיה זו יש לדחות: ודילמא [ושמא] מדובר במנה רגיל, ומכל מקום פרטא רבה קא חשיב בככרי [פרט מרובה, כלומר, מנין של עשרות, הוא מחשב בכיכרים], פרטא זוטא לא קחשיב בככרי [פרט קטן, כיכרות בודדים, אינו מחשב בכיכרות]!

אלא אמר רב חסדא: מהכא [מכאן] אתה למד שמנה של קודש כפול היה, ממה שאמר יחזקאל הנביא, כאשר הגדיר את המשקלות שבמקדש: "והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם" (יחזקאל מה, יב). כלומר, בכל שקל כסף יש עשרים מעות. וכן הצירוף של עשרים שקלים, ועוד עשרים וחמשה, ועוד עשרה, ועוד חמשה, ובסך הכל ששים שקלים — הריהו מנה, כלומר, משקל מאה דינרים.