כי מטי לבי בליעי [כאשר הגיעו לבית הבלועים, מקום בים שבו בולעים המים כל מה שמגיע לשם], מלא כוזא דמיא מבי בליעי [מילא כד קטן של מים מבית הבלועים]. כד אתו אוקמינהו קמי קיסר [כאשר באו, העמיד אותם לפני הקיסר]. חזנהו דהוו מעני [ראה אותם הקיסר שהם מעונים], מפני שהיו בשבי, אמר ליה [לו] הקיסר לר' יהושע בן חנניה: הני לאו נינהו [אלה אינם הם]! שזקני אתונה תקיפים הם וגאים. שקל מעפרייהו ושדא עילוייהו [לקח ר' יהושע מעפרם שנטל עמו וזרק עליהם], וכיון שהריחו ריח מקומם — חזרה נפשם אליהם, אקשו לאפי מלכא [העיזו ודיברו קשות בפני המלך]. כיון שכך אמר ליה [לו] הקיסר לר' יהושע: כל דבעית עביד בהו [כל שאתה רוצה עשה בהם].

אייתינהו מיא דאייתי מבי בליעי [הביא את המים שהביא מבית הבלועים], שבולעים הכל, שדינהו בתיגדא [שפך אותם בכלי], אמר להו [להם]: מליוה להו ואיזילו לכו [מלאו אותו ולכו לכם] לדרככם. מלו ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו [ומילאו ושפכו בו ראשונים ראשונים ובלע אותם] הכלי, וכך מלו [מילאו, עוד ועוד] עד דשמיט כתפייהו [שנשמטו כתפיהם], ובלי להו ואזול [ובלו להם והלכו, כלו] אותם חכמי אתונה.

א משנה חמורה שעדיין לא ביכרה, וילדה שני זכרים — נותן טלה אחד לכהן כפדיון פטר חמור, שהרי אחד מהם בוודאי בכור. אם ילדה החמורה זכר ונקבה, ואינו יודע אם הזכר נולד ראשון וחייב בפדיונו, או אם הנקבה נולדה תחילה ואין כאן דין בכורה — מפריש טלה אחד מספק, שמא הזכר נולד ראשון, ואולם הבעלים נוטל את הטלה לעצמו, שאין זה אלא חוב כספי לכהן, ובכל ספק שבדיני ממונות — המוציא מחבירו עליו הראיה.

שתי חמוריו שלא ביכרו וילדו שני זכרים — נותן שני טלאים לכהן, ששניהם בכורות ודאים. ילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה — נותן טלה אחד לכהן, שאחד מן הזכרים ודאי בכור. ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות — אין לכהן כלום, שמא שתי החמורות ילדו נקבות בתחילה.

ומקרה נוסף: היו לו שתי חמורות, אחת שכבר ביכרה ונפטרה מן הבכורה, ואחת שעדין לא ביכרה, וילדה (וילדו) שני זכרים — נותן טלה אחד לכהן, לפדיון הזכר של זו שלא ביכרה. ילדו זכר ונקבה — מפריש טלה אחד, מספק, שמא הזכר נולד לזו שלא ביכרה, ואולם נוטל אותו לעצמו, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומנין שפודים פטר חמור בטלה?

שנאמר: "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד, ב). ונותן שה בין מן הכבשים ובין מן העזים, בין זכר ובין נקבה, גדול או קטן, תמים או בעל מום. ופודה בו באותו שהפעמים הרבה, אם חזר הכהן ונתנו לו. וכשמפריש טלה מספק, והוא נוטלו לעצמו — הריהו שלו לכל דבר, ולכן נכנס לדיר להתעשר, כלומר, להיות חלק מן העדר שמפריש ממנו מעשר בהמה. ואם מת — נהנין בו, כאשר יבואר בגמרא.

ב גמרא שנינו במשנה כי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים — נותן טלה אחד לכהן. ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] של משנתנו, הסבור כי אין הכהן מקבל אלא טלה אחד במקרה כזה? אמר ר' ירמיה: הרי זה שלא כשיטת ר' יוסי הגלילי, אלא כשיטת החולקים עליו. דאי [שאם] כשיטת ר' יוסי הגלילי — האמר [הרי הוא אומר] במשנה להלן (יז,א) לגבי בהמה טהורה שילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהם כאחד, שאפשר לצמצם, כלומר, ייתכן ושני דברים יחולו בו זמנית, ושניהם בכורות. אבל לדעת חכמים החולקים עליו אי אפשר לצמצם, אלא אחד בכור ואחד אינו בכור, והיא איפוא שיטת משנתנו.

אמר אביי: יש להסביר את משנתנו אפילו תימא [תאמר] שהיא כדעת ר' יוסי הגלילי, שכן שאני התם [שונה שם] לענין בהמה טהורה, דכתיב [שנאמר]: "וכל פטר שגר בהמה... הזכרים לה' "(שמות יג, יב) בלשון רבים, לומר: אפילו יצאו שנים כאחד — הריהם בכורות. אבל לא נאמר כן לגבי פטר חמור, ולכן רק אחד מהם בכור.

ושואלים: וליגמר מיניה [ונלמד ממנו], ממה שנאמר בבכור בהמה טהורה לפטר חמור! ומשיבים: הא מיעט רחמנא [הרי מיעטה התורה] בלשון "הזכרים", בה' הידיעה, לומר: דווקא הזכרים הללו, ולא של פטר חמור.

ומעירים: איכא דאמרי [יש שאומרים] סוגיה זו בלשון אחרת: לימא [האם נאמר] שמשנתנו שלא כשיטת ר' יוסי הגלילי? דאי [שאם] כשיטת ר' יוסי הגלילי — האמר [הרי הוא אומר] לגבי בכור בהמה טהורה: אפשר לצמצם, ואם נולדו כאחד — שניהם בכורות! אמר אביי: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו שיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאני התם [שונה שם] לגבי בהמה טהורה, דכתיב [שנאמר] "הזכרים לה' ".

ושואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' ירמיה, דלא מוקי לה [שאינו מעמיד אותה, את משנתנו] כר' יוסי הגלילי — היינו דלא קתני [זהו שאינו שונה בה] "ויצאו שני ראשיהן כאחד", משום שלא ייתכן מקרה כזה, וכדעת חכמים החולקים עליו. אלא לדעת אביי, שסבור שמשנתנו היא כשיטתו של ר' יוסי הגלילי, שמקרה כזה ייתכן — ליתני [שישנה] במשנתנו: "ויצאו שני ראשיהן כאחד", ללמד שאפילו במקרה זה אינו נותן לכהן אלא טלה אחד!

ועוד, תניא [שנויה ברייתא]: חמורו שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחד, ר' יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן, שנאמר "הזכרים לה' ".

ויש להקשות: והא [והרי] לדברי אביי, כי כתיב האי [כאשר נאמר פסוק זה], בקדושת הגוף הוא דכתיב [שנאמר], לשיטת ר' יוסי הגלילי, כלומר, בבכור בהמה טהורה, ולא בפטר חמור! אלא רואים אנו כי משום שנאמר "הזכרים לה' "בבהמה טהורה, למדים אנו גם לבהמה טמאה שהדין כן, ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא זו על דברי אביי! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא], ונדחו דבריו. ומשנתנו היא איפוא כשיטת חכמים החולקים על ר' יוסי, וסבורים כי אי אפשר לצמצם, וגם כשיצאו ראשיהם כאחד — רק אחד מהם בכור.