א משנה אין פודין פטר חמור אלא בשה, מן הכבשים או מן העיזים, אבל לא בעגל ולא בחיה. ואין פודים אלא בשה חי, אבל לא בשחוטה, וגם לא בטריפה, שיש לה מכה או מחלה, והיא עתידה למות כתוצאה מכך. ולא פודים בכלאים, בשה שהוא הכלאה של כבש ועז, ולא בכוי, בעל חיים שהוא ספק בהמה ספק חיה. ור' אליעזר מתיר לפדותו בכלאים — מפני שהוא שה, ואוסר בכוי — מפני שהוא ספק. אם נתנו, את פטר החמור עצמו, לכהן — אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו לפדיון.

ב גמרא בענין ששנינו שאין פודים בעגל וכו', אומרים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? כשיטת בן בג בג היא. דתניא [ששנויה ברייתא], בן בג בג אומר: נאמר כאן בפדיון פטר חמור: "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, ג), ונאמר להלן לגבי קרבן הפסח: "שה" (שמות יב, ג), מה להלן — פרט לכל השמות הללו, עגל וכו', שהם פסולים לקרבן הפסח, אף כאן, לגבי פדיון פטר חמור — פרט לכל השמות הללו.

ויש לשאול: אי (אם) מן הפסח אתה למד, אמור גם: מה להלן, בפסח, אינו אלא זכר תמים ובן שנה (שמות יב, ה), אף כאן צריך השה להיות דווקא זכר תמים ובן שנה! תלמוד לומר: "תפדה" "תפדה", שפעמיים חזר הכתוב על הציווי "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, ג. שמות לד, כ), ובכך ריבה גם נקיבה, בעל מום, וגדול מבן שנה.

ושואלים: אי [אם] לשון "תפדה" "תפדה" ריבה, אפילו כל הני [אלה] ששנינו שאין פודים בהם נמי [גם כן]! ומשיבים: אם כן, הלימוד "שה" "שה" מן הפסח, שבא למעט דבר אחר, מאי אהני ליה [מה הועיל לו]?

ג איבעיא להו [נשאלה להם שאלה לחכמים]: מהו לפדות פטר חמור בשה שהוא בן פקועה, כלומר, בולד חי שנמצא במעי בהמה שנשחטה? ומפרטים: אליבא [לפי שיטתו] של ר' מאיר לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שכיון שאמר ר' מאיר: בן פקועה טעון שחיטה, אם כן שה מעליא [מעולה, גמור] הוא, ופודים בו. אלא כי תבעי לך אליבא דרבנן [כאשר תישאל לך השאלה הרי זה לפי שיטת חכמים], דאמרי [שאומרים] ששחיטת אמו מטהרתו ואינו צריך שחיטה, לפי שהוא נחשב כחלק מגופה של אמו.

וכך יש לשאול: האם כבישרא בדיקולא דמי [כבשר המונח בקלחת הוא נחשב], כאילו נשחט, ואם כן הרי זה בכלל האיסור לפדות בשחוטה. או דלמא [שמא]: כיון דהשתא מיהא רהיט ואזיל [שעכשיו על כל פנים הוא רץ והולך] "שה" קרינא ביה [אנחנו קוראים לו]?

ונחלקו חכמים בדבר זה, מר זוטרא אמר: אין פודין בבן פקועה, ורב אשי אמר: פודין.

אמר ליה [לו] רב אשי למר זוטרא: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה אומר שאין פודים בבן פקועה — משום דילפת [שאתה לומד] מפסח, ובן פקועה פסול לקרבן פסח. אי [אם כן] שמפסח אתה למד, אמור גם: מה להלן בפסח אינו אלא זכר תמים ובן שנה, אף כאן יצטרכו לפדות בזכר תמים ובן שנה! אמר לו: הציווי הכפול "תפדה" "תפדה" (שמות יג, יג. שמות לד, כ) ריבה גם מה שאינו זכר תמים ובן שנה.

אמר לו: אי [אם] "תפדה" "תפדה" ריבה, אפילו בן פקועה נמי [גם כן]! אמר לו: אם כן, "שה" "שה" מאי אהני ליה [מה הועיל לו]?

ד איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: מהו לפדות פטר חמור בשה שהוא נדמה לבעל חיים אחר, כגון ברחל שילדה ולד הנראה כמין עז (למרות שגם אביו כבש)? ומוסיפים: אליבא [לפי שיטתו] של ר' אליעזר במשנתינו לא תיבעי [תסתפק] לך, שכן השתא [עכשיו, הרי] בכלאים, שאביו תיש ואמו רחל, פרקינן [אנחנו פודים], אם כן בכבש שאינו כלאיים, אלא רק נדמה לעז, מיבעיא [נצרכה לומר] שפודים?

כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] הסבורים שאין פודים פטר חמור בכלאיים. וכך יש לשאול: האם דווקא בכלאים הוא דלא פרקינן [שאין אנו פודים], אבל בנדמה פרקינן [פודים אנו]. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: פרה שילדה מין עז — אין פודין בו. ונדייק מכאן: דווקא כשנולד לפרה אין פודים בו, הא [אבל] רחל שילדה מין עז — פודין. ויש לשאול: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] שיטת ר' אליעזר — לשם מה הוא זקוק לומר זאת? הא [הרי] לשיטתו, אפילו בכלאים של רחל ותיש נמי פרקינן [גם כן אנחנו פודים], וכל שכן כשאינו ממש כלאיים! אלא לאו רבנן [האם לא שיטת חכמים] היא? ומכאן שאף לדעתם פודים בנדמה!

ודוחים: לא, לעולם אמור כי ברייתא זו שיטת ר' אליעזר היא, ולא באה ללמדנו שפודים ברחל שילדה כמין עז, אלא היא גופה קא משמע לן [הלכה זו עצמה משמיע לנו] שפרה שילדה מין עז — אין פודין בו. שלא תימא [תאמר]: זיל אבתריה דידיה [לך אחריו עצמו], אחרי הולד — והאי [וזה] עז מעליא [מעולה] הוא, וכשר לפדיון. אלא להיפך, זיל בתר אימיה [לך אחרי אמו] — והאי [וזה] עגל הוא ואינו ראוי לפדות בו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מברייתא דתני [ששנה] רבה בר שמואל: איזהו כלאים — רחל שילדה מין עז, ואביו שה, כלומר, ממין הכבשים, ולא ממין העזים. ויש לתמוה: במקרה שאביו שההאם כלאים הוא? הרי נדמה הוא! אלא יש להבין כך: איזהו בעל חיים דמי [הדומה] לכלאים, דשויוה רבנן [שעשו אותו חכמים] כי [כמו] כלאים, שהוא פסול — רחל שילדה מין עז ואביו שה. ומעתה יש לשאול: למאי [למה], לאיזה ענין מדובר?

אי [אם] לקדשים לפוסלו לקרבן — מה מקום לתלות את דינו בכלאיים? והרי מהיכא [מהיכן, מאותו מקום] שממעט הכתוב כלאים מהקרבה — מהתם [משם, מאותו מקום] ממעט גם נדמה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר: "שור או כשב או עז כי יוולד וכו' ירצה לקרבן לה' " (ויקרא כב, כז), ודרשו חכמים: "שור או כשב" — פרט לכלאים, "או עז" — פרט לנדמה!

אי [אם] תאמר שנשנתה ברייתא זו לעניין בכור, ללמד שנדמה אינו קדוש בבכורה — כבר למדנו דין זה מן הכתוב, שהרי "אך בכור שור" (במדבר יח, יז) אמר רחמנא [אמרה התורה] — עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ולא כשהוא נראה כבעל חיים אחר!

אלא תאמר שלענין מעשר בהמה נאמר, שנדמה אינו נכנס לדיר להתעשר — גם לכך לא הוצרכנו, שהרי בגזירה שווה "תחת" "תחת" מקדשים גמר [הוא למד] למעטו! אלא בוודאי מדובר בברייתא זו לענין שה שפודים בו פטר חמור, ללמדנו שנדמה פסול לכך!

ודוחים: לא, לעולם אמור כי מדובר בברייתא זו לענין מעשר, וכגון שיש בו בנדמה מקצת סימנין של אמו. והוצרכה הברייתא להשמיענו שהוא פסול למעשר, שכן מהו דתימא [שתאמר]: בגזירה שווה של לשונות "העברה" "העברה" מבכור גמר [הוא למד], והרי בכור שיש בו מקצת סימנים של אמו קדוש בבכורה כפי ששנינו להלן (טז,ב) — לכן

קא משמע לן [משמיע לנו] התנא, כי בגזירה שווה "תחת" "תחת" מעשר מקדשים גמר [למד], והוא פסול. ואין להוכיח מכאן, איפוא, לגבי פדיון פטר חמור.

ה ועוד איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: מהו לפדות פטר חמור בשה של פסולי המוקדשין, כלומר, בקדשים שנפסלו להקרבה ונפדו, שיש איסור לגזוז את צמרם ולעבוד בהם? האם יש בכך משום "אין איסור חל על איסור"?

ומפרטים: אליבא [לפי שיטתו] של ר' שמעון לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, כיון דאמר [שהוא אומר] שפטר חמור מותר בהנאה — אם כן חולין הוא, ואין בו איסור שצריך לחול על פדיונו, ומותר הדבר. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה דאמר [שאומר] שפטר חמור אסור בהנאה,

מאי [מה הדין]? האם כיון שפטר החמור אסור בהנאה, נמצא שכשהוא פודה אותו בשה — חל האיסור שבו על השה, ולא ניתן לעשות זאת בשה פסולי המוקדשין, שהרי כלל הוא שאין איסור חל על איסור.

או דלמא [שמא] נאמר: כיון שפטר החמור לא תפיס [תופס] את פדיונו בקדושת הבכורה, אם כן, פדיון פטר חמור אפקועי איסורא בעלמא הוא [הפקעת איסור בלבד היא] מפטר החמור, ואין בזה החלה של איסור על השה?

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: מי זוטר מאי דכתיב בהו [האם קטן, לא חשוב, מה שנאמר בהם] בפסולי המוקדשין, שדינם כצבי וכאיל (דברים יב, טו)? ואם כן, מכאן יש ללמוד גם לענייננו: מה צבי ואיל אין פודין בהם פטר חמור, וכפי ששנינו במשנתינו שאין פודים פטר חמור בחיה — אף פסולי המוקדשין אין פודין בהם.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שבאת לכך], להסבר זה, אם כן