לאתויי [להביא, לרבות] את חלבו, שהחלב של פסולי המוקדשים אסור גם לאחר פדיון. ודנים בברייתא זו.

אמר מר [החכם] בברייתא: קדשים שנפל בהם מום, ונפדו, ולאחר מכן ילדו — אין הולדות נפדין תמימין, ואין מתפיסן (מקדישם) לכל זבח שירצה. ונדייק: כשהם תמימים הוא דלא מיפרקי [שאינם נפדים], הא [אבל] אם נעשו הולדות בעלי מומין — מיפרקי [נפדים]. ועוד יש לדייק: לכל זבח שירצה הוא שאין מתפיסן, הא [אבל] לאותו מין זבח של אמם — מתפיסן.

היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה] מציאות כזו, שיחולו בה שני דינים אלה — במקרה שמתפיסן במעי אמם לשם אותו זבח של אמם, ומתוך שיש בהם קדושה גמורה לעצמם, לכשייולדו ויפול בהם מום — הריהם נפדין במומן, וכפי שאמר ר' חנינא בעמוד הקודם. ושואלים: נימא תיהוי תיובתא [האם לומר שתהיה זו קושיה] על דברי רב הונא, שאמר שלא ניתן לפדות ולדות אלה, אלא ימותו?

ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך רב הונא: כשם שאינם נפדים כשהם תמימים — הוא הדין שאפילו בעלי מומין אין נפדין, ואיידי דתנא רישא [ומתוך ששנה בתחילה], לגבי ולדות קדשים שקדם מומם להקדשם, שהם נפדין תמימים — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף], לגבי קדשים שקדם הקדשם למומם באותה לשון: אין נפדין תמימים. וכן איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילה] שמקדיש ולדותיהם לכל זבח שירצה — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] שאין מקדישם לכל זבח שירצה, ואין לדייק מן הלשון שיכול להקדישם לשם אותו זבח.

א ועוד שנינו בענין בעלי מום שקדם הקדשם למומם: והשוחטן בחוץ פטור, לפי שאין חייבים משום שחיטת חוץ אלא על קדשים הראויים להקרבה, ואלו פסולים להקרבה. ומעירים: רב הונא מתני [היה שונה]: חייב, ומוקים לה [מעמיד אותה] במומים שאינם ניכרים, כגון בדוקין (קרומים, כתמים) שבעין, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' עקיבא שאמר: בעלי מומים קלים אלה, אף שהם פסולים לכתחילה להקרבה, אם עלו על המזבח — לא ירדו ממנו, ולפיכך חייבים גם על שחיטתם בחוץ.

ב עוד שנינו בברייתא: קדשים שנפל בהם מום לאחר שהוקדשו, בין לפני פדיונו בין לאחר פדיונו עושה תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תחתיו — אף היא קדושה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ותמורתו שנעשתה לאחר פדיונו — מתה, שמכניסים אותה לחדר, והיא מתה מאליה מרעב, מאי טעמא [מה הטעם]? שכן היכי ליעביד [כיצד יעשה]? ליקרביה [יקריב אותה] — הרי מכח קדושה דחויה קאתיא [היא באה], שבעל מום זה כבר נפדה, ואינו קדוש בקדושת המזבח, ומכוחו היא קדושה. ליפרקה [שיפדה אותה] לאחר שיפול בה מום — לא אלימא [אין קדושתה חזקה דיה] כדי למיתפס [לתפוס] את דמי פדיונה בקדושתה. הלכך מתה, כדי שלא ייכשלו בה אנשים בהנאה מן הקדשים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב עמרם: וימתין עד שיפול בתמורה זו מום, ותיתכיל [ותיאכל] במומה לבעלים, בלא שיפדו אותה! וכי מה בין זו, תמורת קדשים בעלי מום, לתמורת בכור ומעשר, שלא ניתן להקריבה, והיא נאכלת במומה? דתנן [ששנינו במשנה] במסכת תמורה: תמורת בכור ומעשר, הן וולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם — הרי הן קדושים כבכור ומעשר, וכשיפול בהם מום — אין פודים אותם, אלא יאכלו במומן לבעלים! אמר ליה [לו] אביי: זה

שם אמו עליו וזה שם אמו עליו, כלומר, בכל תמורה נוהגים כדין הקרבן שמכוחו היא באה; זה כולו תמורת בכור ומעשר מיקריא [נקרא], ולפיכך, מה בכור ומעשר עצמם במומן מיתאכלן [נאכלים] לבעלים — אף תמורתן מיתאכלא [נאכלת] במומה לבעלים.

וזה תמורת קדשים בעלי מום, שם אמו עליו, תמורת קדשים מיקריא [נקראת], ולפיכך, מה קדשים שנפל בהם מום לא מיתכלי [אינם נאכלים] אלא בפדיון — אף תמורתן נמי [גם כן] לא מיתכלי [אינה נאכלת] אלא בפדיון, והא לא אלימא למיתפס [וזו התמורה שנעשתה לאחר פדיון לא חזקה קדושתה כדי לתפוס] את פדיונה בקדושה, ומשום כך אינה יכולה להיפדות, ולכן תמות.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן: מנין לתמורת פסולי המוקדשין (שנפדו) שמתה, ולא ניתן לפדותה ולאוכלה? תלמוד לומר: "ממעלי הגרה... טמא הוא לכם" (ויקרא יא, ד). וכך דורשים את הפסוק: גם מבעלי החיים הטהורים מעלי הגרה, יש כאלה הטמאים לכם ואסורים באכילה. והם תמורות פסולי המוקדשים שנפדו, שלא ניתן לפדותן ולאוכלן, אלא הן מתות. ושואלים: והרי האי מיבעי ליה [פסוק זה נצרך] לענין חמש חטאות (ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושנתכפרו בעליה, ושעברה שנתה הראשונה), ללמדנו שהן אסורות בהקרבה, ולכן מתות! ומשיבים: ההוא, אותו דין, ממה שנאמר שם "ממפריסי הפרסה... טמא" נפקא [יוצא, נלמד].

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מנין לחמש חטאות שהן מתות? תלמוד לומר: "ממפריסי הפרסה... טמא". ותוהים: חמש חטאות שהן מתות, הלוא הילכתא גמירי לה [מהלכה למשה מסיני, למדו אותה], במסורת שבעל פה, ולא מן הכתוב! אלא, כי אתא קרא [כאשר בא המקרא] "ממפריסי הפרסה... טמא" הרי זה לתמורת אשם, ללמדנו שהיא אסורה בהקרבה, ותרעה עד שיפול בה מום ותיפדה.

ומקשים: תמורת אשם נמי [גם כן] הילכתא [הלכה למשה מסיני] היא, ששנינו: כל שבחטאת מתה (ובכלל זה תמורת חטאת) — באשם רועה עד שיפול בו מום!

אלא, לעולם הלימוד מ"מפריסי הפרסה" הוא לחמש חטאות מתות. ולמרות שהלכה למשה מסיני היא, אצטריך קרא ואצטריך הילכתא [הוצרך המקרא והוצרכה ההלכה], דאי מקרא הוה אמינא [שאם מן המקרא לבד, הייתי אומר] שאסורות בהקרבה, אבל יצאו לרעייה עד שיפול בהם מום וייפדו, על כן קא משמע לן הילכתא [משמיע לנו הלכה] שדינן למיתה. ואי מהילכתא הוה אמינא [ואם מן ההלכה לבד, הייתי אומר]: היכא דעבד איקרי [היכן שעשה כן במקרה] ואכל מהני [מאותן] חמש חטאות — איסורא איכא [איסור יש בזה], אבל איסור לאו (לא תעשה) המפורש בתורה, שעונשו מלקות, ליכא [אין בזה], על כן קמשמע לן [משמיע לנו הכתוב] דאיכא [שיש בזה] לאו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לא בא הכתוב "ממפריסי הפרסה" ללמד את דין חטאות המתות עצמו, שהוא הלכה למשה מסיני, אלא הוזכר בפסוק זה כדי לאקושי [להקיש, להשוות] דבר הבא (הנלמד) ממעלי גרה, כלומר, תמורת פסולי המוקדשים, לדבר הבא (הנלמד) ממפריסי הפרסה, כלומר, חטאות המתות, מה להלן חטאות המתות — דינן במיתה, אף כאן דינה במיתה.

ג משנה המקבל צאן ברזל מן הגוי, שהגוי נותן לישראל בהמות לגדלן והישראל מתחייב לשלם לו תמורתן בסכום קצוב לאחר זמן, גם אם ימותו או יוזלו דמיהן, והולדות שייוולדו להן עד זמן התשלום יחולקו ביניהם —