הא [אבל] שער בעל מום שרי [מותר], אף על פי שלא התירו מומחה! ודוחים: יש לומר כי התנא של ברייתא זו, כל היכא [מקום] שלא התירו מומחה — "תם" קרי ליה [הוא קורא לו], ואפילו אם היה בעל מום.

ומציעים: אם כך אתה מפרש את הברייתא, לימא כתנאי [האם נאמר שדברי ריש לקיש שנויים כמחלוקת תנאים]? שכך שנויה ברייתא זו בשלימותה: התולש צמר מבכור תם, אף על פי שנולד בו אחר כך מום ושחטו — אסור הצמר. בכור בעל מום שתלש ממנו צמר, ואחר כך מת — עקביא בן מהללאל מתיר את הצמר, וחכמים אוסרים. אמר ר' יהודה: לא במקרה זה, שתלש ממנו ואחר כך מת, התיר עקביא בן מהללאל את הצמר לאחר שחיטה, אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו — בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין.

אמר ר' יוסי: מודה אבא (אבי) חלפתא, ההולך בשיטת חכמים, במקרה זה של שער בעל מום שנשר, שאם שחטו — שהוא מותר, שהרי אבל בייחוד (באמת ובבירור) אמרו חכמים: אם נשר שער בכור בעל מום — יניחנו בחלון, שמא יש תקוה, כלומר, שמא יתירוהו, שכן אם שחטו — דברי הכל מותר, ודוקא אם מת — בזה עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרים. עד כאן לשון הברייתא.

ותוהים: מה שאמר ר' יוסי בשם אביו — היינו [הרי זה] בדיוק מה שאמר תנא קמא [התנא הראשון] בברייתא, שדווקא אם מת הבכור אוסרים חכמים את הצמר, אבל אם שחטו — הריהו מותר! אלא לאו [האם לא] דין התירו מומחה איכא בינייהו [יש ביניהם],

דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון סבור]: התירו מומחה קודם שנתלש הצמר — אין [כן], הועילה שחיטתו להתיר את הצמר שנתלש, ואי [ואם] לא התירו מומחה — לא, הריהו אסור לדעת חכמים. ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר]: אף על גב [אף על פי] שלא התירו מומחה הצמר מותר? ואם כן נחלקו תנאים בדברי ריש לקיש.

אמר רבא: לא, יש לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל], אי [אם] התירו מומחה — אין [כן], מותר, ואי [אם] לא התירו — לא. ושלש מחלוקת בדבר, שלוש דעות. דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון סבור]: פליגי [חלוקים] עקביא וחכמים בבכור שמת, והוא הדין לשחטו שגם בזה אוסרים חכמים את הצמר. והאי דקמיפלגי [וזה שהוא שונה שהם חלוקים] במת — הרי זה להודיעך כחו של עקביא, שהוא מתיר את הצמר שנשר בחייו, למרות שהצמר שעל גופו אסור.

ור' יהודה סבר [סבור]: במת — דברי הכל אסור, וגם לדעת עקביא. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה במקרה ששחטו, שעקביא מתיר את הצמר, וחכמים אוסרים. ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר]: בשחטו — דברי הכל, וגם לדעת חכמים, הצמר מותר, כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה במת.

א ובפסיקת ההלכה במחלוקת שבמשנתינו, אמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה, הואיל ותנן בבחירתא כוותיה [ושנינו במסכת המובחרת, מסכת עדויות, כשיטתו]. דתנן [שכן שנינו שם במשנה]: שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו — עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דתנן [ששנינו בסופה]: צמר המדולדל בבכור, שאינו מחובר לגופו, את שהוא נראה עם הגיזה, כשגוזז אותו — מותר, ואת שאינו נראה — אסור, שדינו כדין צמר שנשר והניחו בחלון.

ונברר: משנתנו מני [כשיטת מי היא]? אילימא [אם תאמר] כשיטת ר' יוסי; ובמאי [ובמה], באיזה מקרה מדובר? אילימא [אם תאמר] בשחטו — הרי לשיטת ר' יוסי, בין עקביא בין רבנן [חכמים] אידי ואידי משרא שרי [זה וזה מתירים הם], גם את הצמר הנראה מן הגיזה, וגם את הצמר שאינו נראה מן הגיזה!

ואלא צריך לומר שמדובר במת. ואי רבנן [ואם לשיטת חכמים] — הרי אידי ואידי מיסר אסרי [זה וזה הם אוסרים], בין זה שנראה מן הגיזה — שהרי גיזת הבכור שמת אסורה בהנאה, ובין זה שאינו נראה מן הגיזה — כדין צמר שנשר והניחו בחלון! ואי [ואם] לשיטת עקביא, המתיר צמר שנשר והניחו בחלון — הלוא איפכא מיבעיא ליה [ההיפך היה צריך לו לומר], שדווקא הצמר הנראה עם הגיזה אסור, דמיתה קאסרה ליה [משום שהמיתה אוסרת אותו], כמו הצמר המחובר לגוף הבכור. ואילו הצמר שאינו נראה עם הגיזה — מותר, דמעיקרא תליש [משום שמתחילה, קודם שמת, כבר היה תלוש]!

אלא פשיטא [פשוט] שהוא כשיטת ר' יהודה במשנתנו. ובמאי [ובמה]? באיזה מקרה מדובר? אילימא [אם תאמר] במת — הלוא לדעתו בין לעקביא בין לרבנן [לחכמים], אידי ואידי מיסר אסרי [זה וזה הם אוסרים] לא רק את הצמר הנראה מן הגיזה — כדין הגיזה עצמה שהיא אסורה, אלא גם את זה שאינו נראה כחלק ממנה — כדין צמר שנשר והניחו בחלון!

אלא לאו [האם לא] מדובר בשחטה, ששחט את הבכור? ואי [ואם] לשיטת עקביא — אידי ואידי משרא שרי [זה וזה מותרים], גם הנראה מן הגיזה, וגם שאינו נראה חלק ממנה! אלא לאו [האם לא] שיטת רבנן [חכמים] היא? ושמע מינה [ולמד מכאן]: בשחטו פליגי [חלוקים הם], וכשם שהם אוסרים במקרה זה את הצמר שנשר והניחו בחלון — כך הם אוסרים את הצמר שאינו נראה חלק מן הגיזה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב בעי [שאל] ר' ינאי: התולש צמר מעולה תמימה, ולאחר מכן נשחטה, והותר הצמר שעליה לכהנים, מהו דין הצמר שנתלש בחייה? ותמהים: תולש? מי איכא מאן דשרי [האם יש מי שמתיר] את הצמר במקרה שתלש במתכוון? אלא כך שאל: צמר שנתלש מעצמו מעולה תמימה, ונשחטה, מהו? האם גזרו חכמים שלא ליהנות ממנו, מחשש שמא ישהה אותה אצלו כדי ליהנות מצמרה?

ומסבירים: לגבי צמר שנתלש מחטאת ואשם לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, ובוודאי אין לאסור את הצמר, שכיון שלכפרה אתו [הם באים] — לא משהו להו [משהים אותם], אלא ממהרים להקריבם, כדי לזכות בכפרה. וכן מצד אחר, בכור ומעשר נמי [גם כן], בוודאי אסרו חכמים את הצמר שנתלש ממנה בחייה, שכיון דלאו [שלא] לכפרה אתו [הם באים] — יש לחשוש שמא משהו להו [משהים אותם]. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה לענין עולה, מאי [מה הדין]? האם כיון