א גמרא בענין ששנינו במשנתנו: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב, תנא [שנה החכם]: ערקוב ששנינו הריהו קפץ (פרק) העליון, שבין עצם הירך לעצם האמצעית, ולא קפץ התחתון, שבין העצם האמצעית לתחתונה. וערקוב זה ששנינו, שהוא קפץ העליון — כנגדו בגמל ניכר, שבגמל הוא בולט, ובעגל אינו ניכר כלפי חוץ.

ב משנה על אלו מומין ששנינו במשניות הקודמות שבפרק זה, שוחטין את הבכור מחוץ למקדש, ופסולי המוקדשין (שאר קדשים, שאינם בכור, שנפל בהם מום) נפדין עליהן.

ג גמרא על מה ששנינו: על אלו מומין שוחטים את הבכור, תוהים: הא תו [זו עוד] למה לי? הא תנא ליה רישא [הרי כבר שנה דבר זה בתחילה], בפתיחת פרק זה: על אלו מומין שוחטין את הבכור! ומשיבים: סיפא איצטריכא [הסוף של משנתנו הוצרך לו], מה שנאמר: פסולי המוקדשין נפדין עליהן. ומקשים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט]! שהרי אם מישחט שחטינן [לשחוט מחוץ למקדש אנו שוחטים] את הבכור בגלל מום כזה, וכי מיפרק מיבעיא [לפדות בגללו בהמת קדשים נצרכה] לומר שפודים?

אלא, איידי דתנא [מתוך שהתנא שונה] במשניות הקודמות: שלשה מומים נוספים הוסיף אילא לפני חכמים ביבנה, ואמרו לו חכמים: לא שמענו את אלו, וקתני ואתי [ולאחר מכן התנא שונה והולך] מומים נוספים בשמו דיחידאה [של חכם יחיד], בשם ר' חנניא בן גמליאל ובשם ר' חנינא בן אנטיגנוס, אפשר היה לחשוב שנדחו מן ההלכה, ולכן קא סתים לה בכולהו [הוא סותם במשנתנו ביחס לכולם]: על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן.

ד משנה ואלו מומים שאין שוחטין עליהן לא במקדש — מפני שאינם ראויים להקרבה, ולא במדינה (מחוץ למקדש) — מפני שאינם מומים גמורים: חוורור (טיפות לבנות) והמים שבעין, שניהם במקרה שאין הם קבועין. וחוטין (חניכיים) הפנימיות שנפגמו, אבל לא שנעקרו. ובעל גרב (מין שחין), ובעל יבלת, ובעל חזזית (מין שחין). וכן אם היה זקן או חולה או מזוהם (מסריח), ושנעבדה (שנעשתה) בו עבירה, שרבע אשה או שנרבע על ידי אדם, או שהמית אדם, אלא שלא היו שני עדים בדבר, אלא הדבר ידוע על פי עד אחד, או על פי הבעלים.

וכן בכור שנולד טומטום (שסימני המין שלו מכוסים) ואנדרוגינוס (שיש בו איברי זכר ונקבה כאחד), לא שוחטין במקדש ולא במדינה. ר' ישמעאל אומר: אין לך מום גדול מזה, מאנדרוגינוס, ומותר לשוחטו במדינה. וחכמים אומרים: אינו בכור, אין קדושת בכורה חלה עליו, מפני שאינו נחשב לזכר, אלא נגזז ונעבד, כדין בהמת חולין.

ה גמרא שנינו במשנה כי גרב וילפת, שהם שני מיני שחין, אינם בכלל המומים הגמורים, ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש. ושואלים: וגרב לא נחשב מום? והכתיב [והרי נאמר] גרב באורייתא [בתורה] ברשימת בעלי המומים (ויקרא כב, כב)! ועוד, וחזזית לא מום היא? והכתיב [והרי נאמר] ילפת באורייתא [בתורה] (ויקרא כב, כב), ותניא [ושנויה ברייתא]: "גרב" האמור בתורה — זה החרס, "ילפת" — זו חזזית המצרית, ואמר ריש לקיש: למה נקרא שמה של חזזית זו בתורה "ילפת" — שמלפפת (אוחזת) והולכת ואינה מרפה מן החולה עד יום המיתה, שאין לה תרופה. הרי שחזזית היא מום גמור!

ומעתה, בשלמא [נניח] מחזזית על חזזית לא קשיא [אין זה קשה], כאן, בתורה — מדובר בחזזית המצרית, כאן במשנה — בחזזית דעלמא [סתם]. אלא מגרב על גרב קשיא [קשה]! ומשיבים: גרב על גרב נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], הא [זה שבמשנה] מדובר בלח, הא [זה שבתורה] — ביבש. ומפרשים: אם היה לח — איתסי [הוא מתרפא], והואיל והוא מום עובר — אין שוחטים עליו, אבל יבש שנזכר בתורה — לא מיתסי [אינו מתרפא].

ושואלים: והאם גרב לח מיתסי [מתרפא]? והכתיב [והרי נאמר] בפרשת הקללות: "יככה ה' בשחין מצרים... ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא" (דברים כח, כז), ומדכתיב [ומכיון שנאמר] "ובחרס", שהוא שחין יבש כחרס, הרי "גרב" שהוזכר בצידו — שחין לח אמור, וקאמר [והכתוב אומר] על שניהם "אשר לא תוכל להרפא"!

אלא, תלתא הוו [שלושה מיני גרב הם]: גרב דקרא [של הכתוב] בענין מומים — הריהו יבש בין מבפנים בין מבחוץ, ואינו נרפא (והוא הקרוי "חרס" בפרשת הקללות). גרב דמתניתין [שמדובר בו במשנתנו], שהוא יכול להירפא — לח מבחוץ ומבפנים. גרב של מצרים, שהוזכר בפרשת הקללות כאחד ממיני שחין מצרים — יבש מבפנים, ולכן אינו נרפא, ואולם לח מבחוץ, דכתיב [שנאמר] במכת השחין: "ויהי שחין פורח אבעבועות באדם ובבהמה" (שמות ט, ט), ואבעבועות לחות הן.

ו שנינו במשנה שיש דברים שאינם בגדר מום, אולם אסור להקריבם: והזקן והחולה והמזוהם. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שאין להקריבם? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר לגבי קרבן עולה: "ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים" (ויקרא א, י), והמלה "מן" שהיא לשון מיעוט, נאמרה שלוש פעמים בפסוק זה — פרט לזקן ולחולה ולמזוהם.

ומעירים: וצריכי [וצריכים] כולם להיכתב, דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק מיעוט אחד, הייתי אומר: הרי זה בא למעוטי [למעט] זקן, דלא הדר בריא [שאינו חוזר ומבריא], שהרי לעולם לא ייעשה צעיר, אבל חולה, דהדר בריא [שהוא חוזר ומבריא] — אימא [אמור] שלא ייפסל להקרבה. ואו, מצד אחר, אי כתב [אם היתה התורה כותבת] מיעוט אחד, הייתי אומר שהוא בא למעוטי [למעט] חולה, ודווקא הוא פסול להקרבה משום דלאו אורחיה [שאין זה דרכו] של בעל חיים. אבל זקן, דהיינו אורחיה [שזה דרכו] של בעל חיים, שהוא מזקין והולך — אימא [אמור] שלא יהיה פסול.

ואי כתב רחמנא תרי [ואם היתה כותבת התורה שנים], רק שני מיעוטים, הייתי אומר שבאו למעוטי הני דכחישי [למעט את אלה שהם כחושים], חולה וזקן, מפני שאין מביאים לקרבן אלא בעל חיים שמן ובריא. אבל מזוהם, דלא כחיש [שאינו כחוש] — אימא [אמור] שלא יהיה פסול. ואי נמי [ואם גם כן], אם היה מיעוט אחד, הייתי אומר כי בא למעוטי [למעט] מזוהם, משום דמאיס [שהוא מאוס], אבל הני דלא מאיסי [אלה, חולה וזקן, שאינם מאוסים] — אימא [אמור] שלא, לכן צריכי [צריכים] כל המיעוטים כולם.

ז ועוד שנינו במשנה: ושנעבדה בו עבירה ושהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים — פסולים להקרבה. ומסבירים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]?

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר ביחס לקרבן עולה "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב), ודורשים לשון "מן" שהוא בא למעט: "מן הבהמה" — מיעוט זה בא להוציא רובע אדם, ונרבע על ידי אדם, שפסול להקרבה, "מן הבקר" — להוציא את הנעבד כעבודה זרה, "מן הצאן" — להוציא את המוקצה שהופרש לשם עבודה זרה, "ומן הצאן" בוא"ו יתירה — להוציא את הנוגח, שהרג נפש.

ומקשים: הלא הני [אלה], הרובע והנרבע והנוגח, בני קטלא נינהו [בני מיתה הם], שדינם סקילה, ומה מקום לדון אם הם כשרים להקרבה? ומשיבים: מדובר כאשר נעשתה העבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים, שאין ממיתים אותם, כיון שאין שני עדים, אבל די בכך כדי לפוסלם.

ח ועוד שנינו במשנה: הטומטום והאנדרוגינוס אין שוחטים אותם, לא במקדש, ולא במדינה. ושואלים: בשלמא [נניח] טומטום במקדש לא יישחט כבכור — דילמא [שמא] נקבה היא, ואין זה בכור, וממילא הרי זו בהמת חולין, שאסור להביאה למקדש. וכן במדינה לא יישחט — דילמא [שמא] זכר הוא ובכור, ולית בה מומא [והרי אין בו מום], ונמצא שוחט קדשים בחוץ.

אלא אנדרוגינוס, בשלמא [נניח, מובן] מדוע במקדש לא מביאים אותו לקרבן — דלמא [שמא] נקבה היא. אלא במדינה מדוע לא יישחט? נמי נהי [גם אם] נניח שזכר הוא — תעשה איבר נקבות שיש בו, כמו שיש חריץ בבשרו, וישחוט עלה [עליה], כדין "חרוץ", שהוא אחד מבעלי המומים (ויקרא כב, כב)!

אמר אביי: אמר קרא [הכתוב] בענין זה: "או חרוץ או שבור" (ויקרא כב, כב), ומסמיכות שני המומים יש ללמוד כי חרוץ שנאמר בכתוב הריהו דומיא [בדומה] לשבור, מה שבור הריהו במקום עצם, שהרי אין שבר אלא בעצם ולא בבשר — אף חרוץ מדובר במקום עצם, ולא באיבר הנקבות, שהוא בבשר.

רבא אמר: בלא ההשוואה לשבור נמי [גם כן], לא מצית אמרת [אינך יכול לומר] שחרוץ במקום בשר הוי מומא [הריהו מום]. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] הוי מומא [שהרי זה מום], והלא כיון שאמר החכם בברייתא: "גרב", שהוזכר בפסוק זה כאחד מן המומים, זהו חרס, אחד ממיני השחין — נמצא שגרב מיחרץ חריץ [חרוץ הוא] בבשר, וכמו דכתיב [שנאמר] בנגעי העור: "ומראהו עמוק מן העור" (ויקרא יג, ל), כמראה חמה העמוקה מן הצל. ואם כן

ליכתב רחמנא [שתכתוב התורה] ברשימת המומים רק חרוץ ולא בעי [צריך לומר] גרב, ואמינא [והייתי אומר כך]: אם חרוץ סתם, דלא מאיס [שאינו מאוס] — הוי מומא [הרי הוא מום], גרב דמאיס [שהוא גם מאוס] לא כל שכן? לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] גרב, שיש בו מיאוס — למימר [כדי לומר] שסתם חרוץ במקום בשר — לא הוי מומא [אינו מום]. ואם כן, אין לומר שסימן של נקבות שבאנדרוגינוס ייחשב למום, לשחוט בגללו את הבכור מחוץ למקדש.

ובהקשר זה מפרשים את מה שרבי ישמעאל אומר במשנה ביחס לאנדרוגינוס: אין לך מום גדול מזה, ומכאן שהוא מבין שלסימן נקבות יש דין "חרוץ". ומסבירים: כאביי לא אמר ר' ישמעאל, משום שהוא סבור שחרוץ דומיא [בדומה] לשבור לא אמרינן [אין אנו אומרים], אלא כל אחד הוא מום לעצמו, ו"חרוץ" בבשר גם הוא מום.

כרבא נמי [גם כן] לא אמר ר' ישמעאל, מפני שיש לומר: דילמא [שמא] מה שלמדנו מ"גרב" שחרוץ במקום בשר אינו מום — הרי זה דוקא היכא דלא מינכרא [במקום שאינו ניכר, בולט], אבל היכא דמינכר [במקום שהוא ניכר], כגון סימן נקבות, שהדבר גלוי לעין — "מום רע" קרינא ביה [קוראים אנו בו], (ראה דברים טו, כא), והוא נפסל להקרבה.