ההבדל ביניהם הוא לענין לפסול בחליצתו את היבמה ליבום במקום שיש אחים נוספים; לדעת ר' יהודה, שהוא בוודאי סריס חמה — לא עשה בחליצתו כלום, והיא ראויה ליבום. ולדעת ר' יוסי בר' יהודה — שמא אינו סריס, וחליצתו חליצה, והיא אסורה איפוא על האחים כדין אשת אח.

וכן לענין לחלוץ ליבמתו שלא במקום אחים, כאשר הוא האח היחיד, איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]; לדעת ר' יהודה אין בכך צורך, שהרי אינה זקוקה כלל ליבום וחליצה שלו. ולדעת ר' יוסי בר' יהודה — צריך לחלוץ לה, שמא זכר הוא, ואינו סריס.

א משנה מומין אלו, ששנינו ביחס לבכור בהמה, בין שהם קבועין בין שהם עוברים — פוסלין באדם, שאם היו בכהן הריהו פסול לעבודה. ויתר עליהן על מומי בהמה, מומים נוספים שהם מיוחדים לאדם: הכילון והלפתן והמקבן, שיש לראשם צורה משונה, ושראשו שקוט, וסקיפת (שיבואר עניינם בגמרא).

ובעלי חטרות (מעין בליטה בגב) — ר' יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין. הקרח פסול. איזהו קרח שהוא פסול? כל שאין לו שיטה (שורה) של שער מוקפת, מקיפה את ראשו מאוזן לאוזן, אם יש לו — הרי זה כשר.

ב גמרא שנינו במשנה שמומים ששנינו לגבי בהמה בפרק הקודם — פוסלים גם באדם (כהן). ושואלים: אמאי [מדוע] המומים הפוסלים בזה פוסלים גם בזה? והאיכא [והרי יש] יבלת, דלא כתיב באורייתא [שאינה כתובה בתורה] באדם, אלא רק בבהמה (ויקרא כב, כב)! ותו [ועוד] יש לשאול: דק תבלול, דלא כתיבי [שאינם כתובים] בתורה במומי הבהמה, אלא דווקא באדם (וי'קרא כא, כ), מדוע שנינו בפרק הקודם שהם פוסלים בבהמה?

ומשיבים: מילף ילפי מהדדי [למדים הם זה מזה], וכפי דתניא [ששנויה ברייתא]: באדם לא נאמר בו יבלת, בבהמה לא נאמר דק תבלול, מנין אתה למד ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה? תלמוד לומר בשניהם: "גרב" "גרב" (ויקרא כא, כ, וויקרא כב, כב), וכן "ילפת" "ילפת" (ויקרא כא, כא, וויקרא כב, כב), וכתובים אלה באים ללמד מזה על זה בגזירה שוה.

ומעירים: מפני [מופנים] הכתובים הללו, אינם נחוצים לגופם, ולא נאמרו אלא לגזירה שווה זו. דאי לא מפני איכא למיפרך [שאם אינם מופנים יש מקום לפרוך] את ההשוואה ולומר כך: אדם (כהן) מבהמה לא יליף [אינו למד] לפוסלו לעבודה באותם מומים שנזכרו בה, שכן יש לבהמה חומרה יתירה, שהיא עצמה קריבה לגבי מזבח. וכן מן הצד השני, בהמה מאדם לא ילפא [אינה למדה], שכן האדם יש בו חומרה יתירה, שנתרבה במצות.

לאיי [משום כך] צריכים לומר שאפנויי מפני [שהכתובים הללו מופנים] לגזירה שווה. וכאילו נאמר הדבר במפורש בתורה, כך שלא ניתן להקשות על כך מסברה. ומנין שהם מופנים? לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "ילפת" במומי האדם ובמומי הבהמה, ולא בעי [ולא צריך] לכתוב "גרב", לא כאן ולא כאן, ואנא אמינא [ואני הייתי אומר מדעתי]: ומה ילפת דלא מאיסא [שאינה מאוסה] הוי מומא [הרי היא מום], גרב דמאיס [שהוא מאוס] לא כל שכן שהוא מום? אם כן, "גרב" "גרב" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] גם באדם וגם בבהמה למה לי? הרי זה לאפנויי [להפנות אותם] לצורך גזירה שווה.

ושואלים: אם המומים הפוסלים באדם פוסלים גם בבהמה, ולהיפך — ולכתבינהו רחמנא כולהו בחד [ושתכתוב התורה את כל המומים כולם במקום אחד], באדם או בבהמה, ותכתוב גרב וילפת הכא והכא [כאן וכאן], לצורך גזירה שווה, ולילפו מחדא [וכך ילמדו את כל שאר המומים מאחד]!

ומשיבים: אהייא בהי ליכתב רחמנא [באיזה מהם שתכתוב התורה] את המומים? אי כתב [אם היתה התורה כותבת] באדם, הוה אמינא [הייתי אומר]: כל שפסול באדם פסול בבהמה, אבל קלוט (שפרסותיו עגולות כשל חמור) וחוטין (החניכיים) שנפגמו, דליתנהו [שאינם כתובים] באדם, מפני שאינם שייכים בו, שהרי אין לו פרסות, והחניכיים שלו מכוסות כולן בשיניים, הייתי אומר: בבהמה נמי לא ליפסלו [גם כן שלא יפסלו].

וכן אם לכתוב רחמנא כולהו [תכתוב התורה את כולם] בבהמה, הוה אמינא [הייתי אומר] כך: כל שפסול בבהמה פסול באדם, אבל גבן (שיש לו מומים בגבות עיניו) וחרום (שחוטמו שקוע בין עיניו), דליתנהו [שאינם כתובים] בבהמה, מפני שאין מצויים בה מומים אלה — באדם נמי לא ליפסלו [גם כן שלא יפסלו]. לכן הוצרכו כל המומים להיכתב בכל אחד מהם, בגלל המומים המיוחדים לו.

ומקשים: ומדוע הוצרכה התורה לכתוב חלק מן המומים המשותפים באדם וחלק בבהמה? ולכתבינהו רחמנא כולהו בחד [ושתכתוב התורה את המומים המשותפים כולם במקום אחד], או באדם או בבהמה, והנך דליתנהו באידך [ואלה שאינם באחר], כלומר, מומים שיש רק בבהמה ולא באדם — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בבהמה, והנך דליתנהו באידך [ואלה שאינם באחר] כלומר, שישנם באדם ולא בבהמה — לכתוב [שתכתוב התורה] באדם, וגרב וילפת ייכתבו הכא והכא [כאן וכאן], לשם גזירה שווה, ולילפי מהדדי [ושילמדו זה מזה] לגבי המומים המשותפים, שנזכרו רק באחד מהם!

אלא יש להסביר דבר זה כדתנא [כפי ששנה] דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל פרשה שנאמרה בתורה ונשנית פעם נוספת — לא נשנית כולה אלא בשביל דבר אחד שנתחדש בה. ואף כאן, נאמרו המומים גם באדם וגם בבהמה בגלל המומים המיוחדים שנתחדשו בכל אחד מהם (גיבן וחרום באדם, קלוט וחוטין בבהמה).

ג אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא [לשם מה כתבה התורה] שמום פוסל באדם, כלומר, בכהן (ויקרא כא, יז—כג), שמום פוסל בקדשים, בבהמות שהוקדשו למזבח (ויקראד כב, כ—כה), ושמום פוסל להקרבה בבכור בהמה (דברים טו, כא)?

צריכא [צריך] הדבר להיאמר בכל אחד מהם, דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] שמום פוסל באדם, הייתי אומר שדוקא בו המום פוסל, שכן נתרבה במצוות יותר מבהמה. וכן אם היה הדבר נאמר רק בבכור הייתי אומר: אדם מבכור בהמה לא אתי [אינו בא, נלמד], שכן הוא הבכור עצמו קרב לגבי מזבח, שהכהן מצווה להקריבו, ויש לומר שמשום כך המום פוסל בו. מה שאין כן האדם.

וכן קדשים מבכור לא אתי [אינם באים, נלמדים], שכן קדושתו של בכור מרחם, כלומר, משנולד, ושאר קדשים צריכים הקדשה על ידי האדם, וקדושה פחותה היא.

וכן אם היה הדבר נכתב רק בקדשים, הייתי אומר: אדם מקדשים לא אתי [אינו בא, נלמד], שכן הן הקדשים עצמן קריבין. וכן בכור מקדשים לא אתי [אינו בא, נלמד], שכן קדושתו (קדושתם) של שאר קדשים מרובה משל בכור, שיש מינים רבים של קדשים שאדם מקדיש, עולות חטאות ועוד, אבל בכור יש רק אחד. על כן כתבה התורה שהמומים פוסלים בכל אחד מהם.

ושואלים: אמנם חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה, אינה יכולה להילמד], אבל תיתי חדא מתרתי [תבוא, תילמד אחת משתים אחרות]! ודוחים: מהי תיתי [מאיזה תבוא, תילמד] כל אחת מהן? אם תאמר: לא לכתב רחמנא [שלא תכתוב התורה] שמומים פוסלים בבכור, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה], מאדם וקדשים — יש לפרוך: מה להנך [לאלה] שכן קדושתן מרובה, שאדם נתרבה במצוות, וקדשים יש בהם מינים רבים; ונוהגין בפשוטין, שכל כהן כשר לעבודה, וכל בהמה כשרה להקרבה, ולא רק בכור.

ואם תאמר: לא לכתוב רחמנא [שלא תכתוב התורה] שמום פוסל בקדשים, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד, מאלה], מבכור ומאדם — אפשר לדחות: מה להנך [לאלה], שכן קדושתן מאליהן, שכהן הוא הנולד לכהן, ובכור הוא הנולד ראשון לאמו, ואינם צריכים הקדשה!

ואם תאמר: לא לכתוב [שלא תכתוב התורה] שמום פוסל באדם, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה] מבכור וקדשים — יש לפרוך: מה להנך [לאלה] בכור וקדשים, שכן הן עצמן קריבין לגבי מזבח, מה שאין כן האדם. משום כך צריכי [צריכים] שלושתם להיכתב כדי ללמד שמום פוסל בהם.

ד שנינו במשנה שנוסף למומים המנויים בבהמה יתר עליהן באדם אנשים שצורתם משונה, אף שאין בהם מום של ממש. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שדבר זה פוסל את הכהנים לעבודה? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא [שאמר המקרא]: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן לא יגש להקריב את אשי ה' " (ויקרא כא, כא) — ומכאן למדים שצריך הכהן להיות איש ששוה בזרעו של אהרן, שדומה במראה לכל שאר הכהנים, ולא שונה מהם.