ובעל הפיקים, והעיקל. איזהו העיקל? כל שהוא מקיף פרסותיו (מצמיד את כפות רגליו) ואין ארכבותיו (ברכיו) נוקשות זו לזו, מפני שרגליו מעוקלות כלפי חוץ. ועוד פסולים: פיקה (בליטה) יוצא מצד גודלו, עקיבו יוצא לאחוריו ובולט החוצה, פרסותיו (כפות רגליו) רחבות כשל אווז.

היו אצבעותיו של ידו או של רגלו מורכבות זו על זו, או שהיו קלוטות (מחוברות) מלמעלה ממקום חיבורן בכף היד או בכף הרגל, עד הפרק האמצעי — כשר, וכן אם היו מחוברות עד למטה מן הפרק, וחתכה, והבדיל בין האצבעות — הרי זה כשר. היתה בה בידו או ברגלו אצבע יתרת וחתכה, אם יש בה, באצבע זו, עצם — הרי זה פסול אפילו לאחר חיתוך, ואם לאו [לא], שהיה זה רק בשר — כשר.

יתר שיש אצבע יתירה בידיו וברגליו, שבכל אחת יש שש ושש אצבעות, שבסך הכל הן עשרים וארבע — ר' יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין. השולט בשתי ידיו — רבי פוסל, לפי שהוא כאיטר יד, וחכמים מכשירין.

א גמרא בענין המומים ששנינו במשנה, תנו רבנן [שנו חכמים]: ממה שנאמר בתורה במומי הכהנים "שבר רגל" (ויקרא כא, יט) אין לי ללמוד מכאן אלא על שבר רגל ממש, מנין לרבות הקישן (מקיש בקרסוליו ובארכבותיו) והעיקל והקילבן? תלמוד לומר: "או שבר רגל" (ויקרא כא, יט), והמלה "או" באה לרבות כל מומים שברגל. ועוד בענין מומים שברגל, תנא [שנה החכם] בברייתא: בעל הקיפין והשופנר. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: בעל הפיקין — שיש לו כסתות (בליטות) הרבה ברגליו, שופנר — שאין לו כסתות כל עיקר.

ועוד שנינו במשנה: פיקה יוצא מגודלו ועקיבו יוצא לאחוריו. אמר ר' אלעזר: עקיבו יוצא לאחריו — כאילו שוקו יוצא באמצע כף רגלו. ועוד שנינו: פרסותיו רחבות כשל אווז. אמר רב פפא: לא תימא [אל תאמר] שהוא מום רק במקרה שפרסתו ממש כשל אווז, דטריפה ולא סדיקא [שהיא גם שטוחה ודקה וגם אינה סדוקה, מפוצלת לאצבעות נפרדות]. אלא כיון דטריפה [שהיא שטוחה ודקה] ביותר, אף על גב דסדיקא [אף על פי שהיא סדוקה, מפוצלת לאצבעות] — הרי זה מום.

ועוד שנינו במשנה: אם היו אצבעותיו מורכבות זו על גב זו, או קלוטות למעלה עד הפרק, או אפילו קלוטות למטה מן הפרק וחתכן — כשר. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ברשימת המומים "שבר יד" (ויקרא כא, יט) — אין לי אלא שבר יד שהוא פוסל, היו

אצבעות מורכבות למעלה זו על גבי זו, או קלוטות למעלה מן הפרק וחתכן, מנין שהוא פסול? תלמוד לומר: "או שבר יד". ומקשים: והאמרת [והרי אמרת] במשנה שאם חתכן כשר! אלא כך צריך לשנות בברייתא: ולא חתכן, מנין שהוא פסול? תלמוד לומר: "או שבר יד".

ב שנינו במשנה: היתה בו בידו או ברגלו אצבע יתרת וחתכה, אם יש בה עצם — פסול, אפילו חתכה, מפני שניטל ממנו אבר שלם, ואם לאו [לא] — כשר. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מתי נחשבת היתרת כאבר, שאם נחתכה הרי זה פסול — והוא שהיתה נספרת על גבי היד, כלומר, שהיתה עומדת בשורה עם שאר האצבעות.

ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: אצבע יתירה שנחתכה מן המת, שיש בה עצם, ואפילו אין בה צפורן — מטמא במגע ובמשא את הנוגע בה או את הנושא אותה, וכן מטמא באהל, כדין איבר מן המת. וגם אם אין בה בשר, ואין לה דין איבר מן המת — הריהי עולה למנין מאה עשרים וחמשה, שהוא רוב מנין של איברי האדם (מאתיים ארבעים ושמונה), ורוב מנין עצמות המת מטמא באוהל, גם אם אין עליהן בשר כלל. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ומדובר בברייתא זו בעצם שנספרת על גב היד, ורק אז היא נחשבת כאיבר.

ועוד בענין זה אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, כלומר, רב (שהיה רבם של אמוראי בבל), המקום יהיה בעזרו: אצבע יתרת של מת שיש בה עצם ואין בה צפורן — מטמא במגע ובמשא, ואולם אין מטמא באהל. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ומתי אמרו שאינה מטמאה באוהל — בשאינה נספרת על גב היד.

ועל הלכה זו אמר ר' יוחנן: עשו חכמים דבריהם כדברי נביאות, כלומר, כגזירה משמים, שאין לחפש בה סברה. שכן מה נפשך [דעתך], מאיזה צד אתה רוצה לדון עליה? אי [אם] אצבע שאינה נספרת עם שאר אצבעות אבר הוא — באהל נמי [גם כן] תטמא, ואי לאו [ואם לא] אבר הוא — במגע ובמשא נמי לא ליטמי [גם כן לא תטמא]!

אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: משום עצם כשעורה נגעו בה, כלומר, לא דנו בה חכמים דין איבר מן המת, אלא דין עצם כשעורה, שמטמאה במגע ובמשא, אבל לא באוהל.

רב פפא אמר: גזירה היא שגזרו חכמים על אצבע זו שאינה נספרת עם האצבעות, אטו [משום] נספרת, שזו שנספרת נחשבת כאיבר גמור, ומטמאת באוהל. ושואלים: אי הכי [אם כך], זו שאינה נספרת באהל נמי [גם כן] תטמא!

ומשיבים: עבדו רבנן היכירא [עשו חכמים היכר] בדברים שגזרו עליהם טומאה, שלא ינהגו בהם כטומאה מן התורה, כי היכי דלא לישרפו עלייהו [כדי שלא ישרפו עליהם, בגללם] תרומה וקדשים שנטמאו על ידם, מפני שאסור לשרוף תרומה וקדשים אלא אם כן נטמאו ממש, בטומאה שמן התורה.

ג ועוד בעניינו של איבר יתר שבאדם, תנן התם [שנינו שם במשנה] במסכת אהלות: רוב בנינו ורוב מנינו של שלד המת, אף על פי שאין בו כדי רובע הקב עצמות — טמאין. ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו רוב בנינו של שלד — שני שוקיים וירך אחד, הואיל והוא רוב גובהו של אדם באדם גדול, איזהו רוב מנינו — מאה עשרים וחמשה עצמות.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: תנא מניינא אתא לאשמועינן [וכי התנא חשבון בא להשמיע לנו]? והרי כבר שנינו במשנה שיש באדם מאתים ארבעים ושמונה איברים (שבכל אחד מהם עצם)! השיב לו רבא: דבר זה קא משמע לן [משמיע לנו] התנא, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: מת שהוא חסר, שאין בו אלא מאתים איברים, או שהוא יתר, שיש בו מאתים ושמונים ואחד — עצמותיו של אדם זה כולן עולין למנין מאה עשרים וחמש, שאינו מטמא בפחות מכך, גם אם יש בהן רוב מנין איבריו שלו. ואם יש שם מנין זה — הריהו מטמא, גם אם הוא פחות ממחצית מנין עצמותיו. כי זיל בתר רובא דאינשי [לך אחר רובם של בני האדם], ולרוב יש מאתים ארבעים ושמונה איברים.

ועוד בענין מנין איבריו של אדם, אמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו (בישלו) גופת זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, כדי להפריד את הבשר מן העצמות, בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים איברים (שיש בהם עצמות), ותהו על כך שהמספר הוא גדול מזה שאמרו חכמים, מאתים ארבעים ושמונה. אמר להם ר' ישמעאל: שמא באשה בדקתם, שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות, ולפיכך יש לה ארבעה איברים יתרים על של האיש.

ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], ר' אלעזר אומר: כשם שיש צירים לבית — כך יש צירים לאשה, שנאמר: "ותכרע ותלד כי נהפכו עליה צריה" (שמואל א ד, יט). רבי יהושע אומר: כשם שדלתות לבית — כך דלתות לאשה, שנאמר: "כי לא סגר דלתי בטני" (איוב ג, י), כלומר, הדלתות של בטן אמי, שיצאתי משם.

ר' עקיבא אומר: כשם שמפתח לבית — כך מפתח לאשה, שנאמר: "וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה" (בראשית ל, כב). ומתקשים: לדברי ר' עקיבא קשיא [קשה] מן הבדיקה שבדקו תלמידי ר' ישמעאל, שמצאו באותה זונה רק ארבעה איברים יתירים, שהרי צריך להיות עוד אחד, המפתח! ומשיבים: דלמא איידי דזוטרא אתמוחי מתמח [שמא מתוך שהוא קטן נמוח] כששלקו את גופת אותה אשה.

אמר רב: וכולן, כל האיברים היתרים שבאשה — אין מטמאין באהל, שנאמר בענין זה: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), לומר: רק דבר השוה לכל אדם, בין איש ובין אשה, יש לו דין טומאת אוהל.

אמר ליה [לו] אביי: ובאיש ליכא [אין] צירים? והכתיב [והרי נאמר] בדברי הנביא: "צירים אחזוני כצירי יולדה" (ישעיהו כא, ג)! ומשיבים: אותם צירים שמתאר הנביא הם צירי בשר, ואין קוראים איבר אלא לזה שיש בו עצם. ומקשים עוד: והכתיב [והרי נאמר] בדברי דניאל: "אדני במראה נהפכו צירי" (דניאל י, טז)! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בצירי בשר. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], שצירי האיש צירי בשר הם, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] מאתים וארבעים ושמנה איברים שמנו חכמים באדם היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? לא באיש ולא באשה.