א משנה מי שלא בכרה אשתו (שעדיין לא ילדה), וילדה שני זכרים, ואין ידוע מי הבכור — נותן האב חמש סלעים לכהן, מפני שאחד מהם ודאי בכור. מת אחד מהן מהזכרים בתוך שלשים יום ללידה, לפני שחלה חובת הפדיון — האב פטור מספק, שמא הבכור מת.

מת האב והבנים קיימים, ר' מאיר אומר: אם נתנו את הפדיון לכהן עד שלא חלקו ביניהם את נכסי אביהם — נתנו, ואם לאו [לא] שכבר חלקו — פטורין, כאשר יבואר בגמרא. ר' יהודה אומר: כבר נתחייבו הנכסים, נכסי אביהם, בחמש סלעים לכהן, וחייבים הבנים לתת. מי שעדיין לא ביכרה אשתו וילדה זכר ונקבה, ואין ידוע מי הראשון — אין כאן לכהן כלום, שמא הנקבה נולדה תחילה, והכהן הבא להוציא מן האב — עליו מוטלת חובת הראיה.

ב גמרא שנינו במשנה: מת האב והבנים קיימים, ר' מאיר אומר: אם נתנו את הפדיון לכהן עד שלא חלקו — נתנו, ואם לאו — פטורים. ושואלים: דמית [שמת] האב אימת [מתי]? אילימא דמית [אם תאמר שמת] לאחר שלשים יום — בהא [בזו] אמר ר' מאיר כי [שכאשר] חלקו פטורין? והא אשתעבדן להו לנכסי [והרי כבר נשתעבדו להם הנכסים] למצות הפדיון!

אלא צריך לומר דמית [שמת] האב בתוך שלשים יום, קודם שהתחייב אביהם בפדיון, ומצות הפדיון חלה על הבכור עצמו, אלא שאין ידוע מי הוא. ואולם על כך יש לשאול: והלא לא נתחייבו נכסי אביהם לפדיון, ואם כן מאי שנא כי חלקו [מה שונה הדין כאשר חלקו] ביניהם את הנכסים, שלדעת ר' מאיר פטורים, מפני שאזיל לגבי האי ומדחי ליה [שהולך הכהן אל בן זה והוא דוחה אותו] ואומר שאינו הבכור, וכן דאזיל לגבי האי ומדחי ליה [שהולך הכהן אל בן זה ודוחה אותו]? והרי, כי [כאשר] לא חלקו נמי [גם כן] — ליזיל לגבי האי ולידחייה, וליזיל לגבי האי ולידחייה [שילך אל זה וידחה אותו, ושילך אל זה וידחה אותו]!

אמר ר' ירמיה: זאת אומרת, מכאן יש ללמוד ששני יוסף בן שמעון (אנשים ששמם שווה) שהיו בעיר אחת ולקחו (קנו) שדה בשותפות — בעל חוב, שיש לו שטר חוב הכתוב על שם יוסף בן שמעון, גובה אותה מהם בחובו, ואף על פי שלא ידוע מי החייב האמיתי, מפני דאמר ליה [שאומר לו] לכל אחד מהם: אי בדידך מסיקנא [אם בך אני נושה] — מנתא דידך קא שקילנא [את המנה, החלק שלך בשדה שלכם אני נוטל], ואי בחברך מסיקנא [ואם בחברך אני נושה] — מנתא דחברך קא שקילנא [את המנה, החלק של חברך אני נוטל], שהרי יש לחייב האמיתי חלק בשדה; ואף במשנתנו, האחים שלא חלקו — שותפים בנכסי אביהם, ולפיכך יכול הכהן לגבות מנכסים אלו את חובו.

אמר רבא בתמיהה: מכדי [הרי] כלל יש בידינו, נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה [שנכסיו של אדם הם ערבים לו], לפרעון חובותיו, מי איכא מידי [האם יש, היתכן דבר כזה], דלדידיה לא מצי תבע ליה, ולערב מצי תבע ליה [שאותו, את החייב, אינו יכול לתבוע, ואת הערב יכול לתבוע]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המלוה את חבירו על ידי ערב — לא יפרע מן הערב, וקיימא לן [ומוחזק בידינו] בפירושה: שלא יתבע מן הערב תחלה, אלא עליו לתבוע את הלווה תחילה. והלא כאן אין הכהן יכול לתבוע אף אחד מן האחים, והוא גובה מנכסיהם!

אלא אמר רבא: לעולם יש לפרש שמדובר במשנה כשמת האב לאחר שלשים יום, וכבר נשתעבדו נכסי האב לפדיון. ואי דאיכא נכסי טובא [ואם יש נכסים מרובים] לגבות מהם — הכא נמי דשקיל [כך גם כן הדין — שנוטל הכהן] חמש סלעים, גם לאחר שחלקו הבנים בנכסי אביהם, שעל הבנים לפרוע את חובות אביהם ממה שירשו. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? כגון דליכא [שאין] במה שירשו מאביהם אלא חמש סלעים.

ודכולי עלמא אית להו [ולדעת הכל יש להם, הם מקבלים] את מה שאמר רב אסי, שאמר רב אסי: האחין שחלקו בנכסי אביהם — הרי שבמחצה מהחלק שקיבלו הם נחשבים כיורשין, ובמחצה הם נחשבים כלקוחות (כקונים). וכן צריך לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] מלוה הכתובה בתורה, כלומר, חוב המפורש בתורה, כגון פדיון הבן —