זוזא מאכא בהדיה דלא נפיק [זוז מעוך איתו, שאינו יוצא], לא רצה לקבל ממנו. תקע ליה אחרינא ויהביה ניהליה [סטר לו סטירה אחרת ונתן לו אותו] את הזוז המעוך, עבור שתי הסטירות.

א שנינו במשנתנו: שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע — כולם בשקל הקדש במנה צורי. ושואלים: הא תו [זו עוד], התוספת של "כולם בשקל הקדש במנה צורי" למה לי לומר שנית? הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו בראש המשנה]!

ומשיבים: אונס ומוציא שם רע איצטריך [הוצרך לחזור ולומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כיון דלא כתיב בהו [שלא נאמר בהם] בתורה שקלים במפורש, אלא רק "כסף" — אימא זוזי בעלמא [אמור זוזים, דינרים בלבד] משלמים, ולא שקלים (השווים ארבעה דינרים), על כן קא משמע לן דמילף קא ילפי מהדדי [משמיע לנו התנא שהם למדים זה מזה], ובכולם התשלום הוא בשקל הקודש.

ב שנינו במשנה: וכולם נפדים בכסף ובשווה כסף חוץ מן השקלים שחייב לתת דוקא במטבע. תנא [שנה החכם] בברייתא: חוץ מן השקלים, ומעשר שני, והראיון, שתי מעות כסף שצריך כל אדם להביא למקדש כדי לקנות עולת ראיה ברגל, שדינם במטבע דווקא.

ומבארים: שקלים לא מועיל בהם שווה כסף — כפי דתנן [ששנינו במשנה]: מצרפין (מחליפים) בני העיר שקלים שאספו לדרבונות (מטבעות זהב גדולים), מפני משאוי הדרך כדי שלא יכביד עליהם משקל מטבעות הכסף. ודוקא למטבעות מצרפים, ולא לדבר אחר שהוא שווה כסף.

מעשר שני אינו נפדה בשווה כסף — כפי דכתיב [שנאמר]: "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כה), ולמדים מלשון "וצרת" שצריך שיהיה כסף שטבעו בו צורה. והראיון — הוא מה שתני [שנה] רב יוסף: שלא יביא סיגה, גוש כסף מלא סיגים, לעזרה.

ג משנה אין פודין בכור, לא בעבדים, ולא בשטרות חוב שיש לו על אחרים, ולא בקרקעות, ולא הקדשות. אם האב כתב לכהן שטר שהוא חייב ליתן לו חמשה סלעים לפדיון בנו — חייב ליתן לו חמישה סלעים, ואולם בנו אינו פדוי בשטר זה, אלא צריך האב ליתן לו חמישה סלעים אחרים. לפיכך, אם רצה הכהן ליתן להחזירם לו במתנה — רשאי.

המפריש חמישה סלעים לפדיון בנו, ואבד הכסף קודם שהגיע ליד הכהן — האב חייב באחריותו, ולפיכך יביא לכהן כסף אחר לפדיון, שנאמר לאהרן הכהן: "כל פטר רחם... באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם..." (במדבר יח, טו), "יהיה לך" ואז "פדה תפדה", שרק כאשר הכסף "יהיה לך", כלומר, לכהן — יהיה הבן פדוי.

ד גמרא ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת רבי, דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: בכל פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות. ובמשנתנו נאמר שאין פודים גם בעבדים ובקרקעות. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] של ריבויי?

ואומרים: דריש ריבויי ומיעוטי [דורש הוא בדרך של ריבויים ומיעוטים], כיצד? "ופדויו מבן חדש תפדה" (במדבר יח, טז) — הרי זה ריבה, מפני ש"תפדה" בסתם משמעו בכל דבר, "בערכך כסף חמשת שקלים" — הרי זה מיעט, דוקא בכסף, ומה שנאמר שוב "פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח, טו) — ריבה, נמצא ש

ריבה ומיעט וריבה, ובכך ריבה הכל, חוץ מדבר אחד שנתמעט ממה שנאמר "כסף". מאי רבי [מה ריבה]? רבי כל מילי [ריבה כל הדברים], ומאי [ומה] מיעט בכך — מיעט שטרות, מפני שהם הרחוקים ביותר מכסף, שהרי אין להם שווי עצמי, ואינם משמשים אלא לראיה או כדי לקנות בהם.

ורבנן דרשי [דורשים] בשיטת כלל ופרט: "ופדויו מבן חדש" — הרי זה כלל, "בערכך כסף חמשת שקלים" — פרט, "תפדה" — חזר וכלל,

כלל ופרט וכלל אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו (הוא עצמו) שווה ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון בכלל זה, יצאו קרקעות שאין פודים בהם — מפני שאין הם מטלטלין, יצאו עבדים — מפני שהוקשו (הושוו בכתוב) לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין — אין גופן ממון, ואינם משמשים אלא לראיה או כדי לקנות בהם.

אמר ליה [לו] רבינא למרימר: ורבי, ריבויי ומיעוטי דריש [ובדרך של ריבויים ומיעוטים הוא דורש]? והא [והרי] רבי כללי ופרטי דריש [כללים ופרטים הוא דורש] בענין מרצע שרוצעים בו את אוזן העבד, שנאמר בו: "ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם..." (דברים טו, יז).

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בענין זה: "מרצע" — אין לי אלא מרצע בלבד, מנין לרבות הסול (עץ מחודד), והסירא (קוץ), והמחט, והמקדח, והמכתב (החרט שכותבים בו על שעוה)? תלמוד לומר: "ולקחת" (דברים טו, יז) — הרי זה בא לרבות כל דבר שנלקח ביד, אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה. רבי אומר: מרצע — מה מרצע מיוחד שהוא כלי של מתכת, אף כל כלי של מתכת בכלל זה, אבל לא קוץ וכדומה.

ואמרינן [ואמרנו]: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? רבי דריש כללי ופרטי [דורש כללים ופרטים], "ולקחת" — כלל, "מרצע" — פרט, "ונתת באזנו" — חזר וכלל; מה הפרט ידוע שהוא ממתכת — אף כל כלי של מתכת. ר' יוסי בר' יהודה דריש ריבויי ומיעוטי [דורש ריבויים ומיעוטים]!

ומשיבים: אין [כן], בעלמא [בדרך כלל] רבי כללי ופרטי דריש [כללים ופרטים הוא דורש]. והכא [וכאן], לענין פדיון הבן, הוא דורש כדברי תנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל.

דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בענייני סימני דגים טהורים: מה שנאמר "במים" "במים" שתי פעמים, "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים...", ואחריהם מופיע הפרט "בימים ובנחלים" (ויקרא יא, ט) — דאין לדרוש פסוק זה בדרך לימוד של כלל ופרט, אלא בכל מקרה בו יש שני כללים סמוכים, ואחריהם בא פרט — יש לדון על כך בדרך ריבה ומיעט. והוא הדין לענין פדיון הבן, שהואיל ומתחילה נאמרה פעמיים לשון כלל "תפדה" "תפדה", ואחר כך הפרט "כסף" — יש לדונו כריבוי ומיעוט, ולמעט רק שטרות.

ורבנן אמרי כדאמרינן במערבא [וחכמים אומרים כמו שאומרים בארץ ישראל]: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה ואחריהם בא פרט — הטל את הפרט ביניהם, ודונם בכלל ופרט, ומשום כך הם ממעטים גם קרקעות ועבדים.

ה שנינו במשנתנו: ולא בהקדשות. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאינו יכול לפדות בהם, שהרי לאו דידיה נינהו [לא שלו הם]! ומשיבים, אימא [אמור]: