א משנה הכל מעריכין, שאם נדרו ערכו של אדם — חייבים לתת להקדש את ערכו הקצוב בתורה לפי שנותיו ומינו (ויקרא כז, ג—ז), והכל נערכין, שאם נדר את ערכם חייב לשלם. וכן הכל נודרין להקדש את שוויו של אדם (כאילו היה נמכר כעבד), והכל נודרין, שאם אמר "דמיו של פלוני עלי" — חייב לשלם להקדש: כהנים, לוים, וישראלים, נשים, ועבדים.

טומטום, שאין לו סימני זכר או נקבה, ואנדרוגינוס, שיש לו סימני זכר וסימני נקבה, נודרין ונידרין ומעריכין, אבל לא נערכין, שאם אמר: "ערכו של פלוני טומטום עלי" — אינו חייב כלום, מפני שאינו נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית, שנזכרו בכתוב.

חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין, אבל לא נודרין ולא מעריכין, מפני שאין בהם דעת.

ב גמרא שואלים: "הכל מעריכין" ששנינו במשנתנו, לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה הוא בא]? ומשיבים: לאתויי [להביא] מופלא סמוך לאיש כלומר, מי שהוא בן שתים עשרה שנה ויום אחד, שעדיין אינו איש מבוגר, אבל מבין בטיב נדרים, שהנדרים והערכים שהוציא מפיו מחייבים אותו.

ושואלים: "הכל נערכין" ששנינו במשנתנו, לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאתויי [להביא] מי שהוא מנוול (מאוס) או מוכה שחין, שאינו שווה מאומה אילו היה עומד למכירה; סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]:

"נדר בערכך" (שם ב) כתיב [נאמר], ובכך הקישה התורה את דיני הנערך לדיני הנידר, ולכן כל שישנו בדמים, שאם נדר את דמיו מתחייב לשלם להקדש — ישנו גם בערכין, שאם נדר את ערכו של אותו אדם — חייב לשלם, וכל שאינו בדמים, שאם נדר את דמיו אינו מתחייב — אינו גם בערכין, ולכן הנודר את ערכו של מנוול ומוכה שחין פטור מלשלם, מפני שאינו שווה מאומה, על כן

קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שגם אלו נערכים, שהרי התורה אמרה "בערכך נפשת" (שם), ומשמע: כל דהו [כל שהוא], כל שיש בו נפש חיים יש לו ערך לפי שנותיו.

ושואלים: "הכל נודרין" ששנינו במשנתנו, לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: מה ששנינו "הכל נידרין" איצטריך ליה [הוצרך לו], ומשום כך הובא גם הכלל של "הכל נודרין", למרות שאין בו חידוש לעצמו.

ושואלים: ו"הכל נידרין" לאתויי מאי [להביא את מה הוא בא]? אי לאתויי [אם תאמר להביא] טומטום ואנדרוגינוס — הלוא בהדיא קתני להו [במפורש הוא שונה אותם במשנה]! ואי לאתויי [ואם להביא] חרש שוטה וקטן — בהדיא קתני להו [במפורש הוא שונה אותם במשנה]!

אי לאתויי [אם להביא] פחות מבן חודש, שאינו בכלל ערכין, אבל בכל זאת אפשר לנדור את דמיו — גם כן בהדיא קתני להו [במפורש הוא שונה אותם] בהמשך המשנה שבפרקנו! ואי לאתויי [ואם להביא] נכרי, הלוא בהדיא קתני להו [במפורש הוא שונה אותם] בהמשך המשנה שבפרקנו! ומשיבים: לעולם שנינו "הכל נידרין" לאתויי [להביא] פחות מבן חודש, ואף ששנינו את דינו בהמשך המשנה — תני והדר מפרש [שונה התנא באופן כללי וחוזר ומפרש] אחר כך את הפרטים.

ג אחר שהתברר מדוע נקטה משנתנו לשון "הכל מעריכין", מבררים מה באה לשון זו להוסיף במקומות אחרים. ושואלים, מה ששנינו במסכת מנחות: "הכל סומכין" על ראש הקרבן, לאתויי מאי [להביא את מה הוא בא]? ומשיבים: לאתויי [להביא] יורש, שסומך על ראש קרבן מורישו, כשהוא מביאו לאחר מותו, ושלא כשיטת ר' יהודה, הסבור שיורש אינו סומך.

ושואלים: "הכל ממירין", ששנינו במשנה במסכת תמורה, לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: גם כאן, לאתויי [להביא] יורש, שאם אמר על בהמה שתהא תמורת בהמה שהקדיש אביו — גם השניה קדושה, ושלא כשיטת ר' יהודה, הסבור שיורש אינו עושה תמורה.

דתניא [ששנויה ברייתא]: יורש סומך על קרבן אביו שמת, יורש מימר, כלומר, עושה תמורה בקרבן שירש מאביו. ר' יהודה אומר: יורש אינו סומך, יורש אינו מימר.

ומבררים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה? שנאמר בעניין סמיכה: "קרבנו" (ויקרא ג, ב) והרי זה מיעוט, "קרבנו" — ולא קרבן אביו, ויליף [והוא לומד] דין תחלת הקדש, כלומר, תמורה, כשמחילים קדושה על בהמה, מסוף הקדש, מסמיכה, שהיא נעשית סמוך לשחיטת הקרבן: מה סוף הקדש — יורש אינו סומך, אף תחלת הקדש — יורש אינו מימר.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] הסבורים שיורש סומך ומימר, מהיכן הם למדים? ומשיבים, ממה שנאמר לגבי תמורה: "ואם המר ימיר" (שם כז, י), והם למדים מהלשון הכפולה — לרבות את היורש, ולשיטתם, ילפינן [אנו למדים] דינו של סוף הקדש (סמיכה) מתחלת הקדש (תמורה): מה תחלת הקדש — יורש מימר, אף סוף הקדש — יורש סומך.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], האי [זה] המיעוט "קרבנו", ממנו למד ר' יהודה שיורש אינו סומך, מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [צריכים הם אותו] ללמוד ממנו: "קרבנו" — ולא קרבן גוי, שאין קרבן הגוי טעון סמיכה, "קרבנו" — ולא קרבן חבירו, שאין אדם יכול לסמוך על קרבן חבירו, "קרבנו" — לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, שאם חברו כמה אנשים להביא קרבן — כולם חייבים לסמוך עליו.

ואומרים: ור' יהודה, את הדין של לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה לית ליה [אין לו], אינו מקבל שיטה זו, אלא לדעתו אחד סומך עבור כולם. ואי נמי אית ליה [ואם גם כן תאמר שיש לו], וגם הוא לומד מהמילה "קרבנו" שכל השותפים חייבים לסמוך,