עשרה נקבים היו בה, וכל אחד ואחד מהם מוציא עשרה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: המגריפה היא אמה ברוחבה, וגבוה אמה, וקתא (ידית) יוצא הימנה, חלולה ועשרה נקבים היו בה, וכל אחד מהם מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר. אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך, לזכור מי אמר כל דבר: מתניתא גוזמא [הברייתא מדברת בלשון גוזמה], שדרך הברייתא להפליג במספרים.

א שנינו במשנה שהמנגנים עבדי כהנים היו לדברי ר' מאיר, לדעת ר' יוסי היו ישראלים מיוחסים, ואילו לדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס היו לויים. ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם נאמר שבזה חולקים הם], דמאן דאמר [שמי שאומר] עבדים היו, קסבר [סבור הוא]: עיקר מצות שירה שנצטוו בה הלויים היא בפה, וניגון בכלי לבסומי קלא הוא דעבידא [לבשם, להמתיק, את קול השירה הוא שעשוי], ואין מניעה שפסולים לעבודה יעשו זאת; ומאן דאמר [ומי שאומר] לוים היו, קסבר [סבור הוא]: עיקר שירה שנצטוו בה הלויים היא גם בכלי, ומי שאינו לוי אסור בכך?

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כך]?! אם כן ר' יוסי, האומר שהיו אלה ישראלים מיוחסים, מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם סבור הוא] שעיקר שירה בפה — במנגנים עבדים סגיא [מספיק], ומדוע הצריך ישראלים מיוחסים? אי קסבר [אם סבור הוא]: עיקר שירה גם בכלי — מנגנים לוים בעינן [צריכים אנו]!

אלא לעולם קסבר [סבור] כל אחד מהם כי עיקר שירה בפה, ומעיקר הדין הכל כשרים לנגן בכלי, והכא [וכאן] בשאלה האם מעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות קמיפלגי [חלוקים הם], כלומר, האם מי שעומד על הדוכן ומנגן נחשב כבן משפחה מיוחסת להתחתן עמו, וכן האם הוא נחשב בוודאות כלוי לתת לו מעשר ראשון,

מאן דאמר [מי שאומר] עבדים היו, קסבר [סבור הוא]: אין מעלין מדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות, ולכן יכלו המנגנים להיות עבדים; מאן דאמר [מי שאומר] לוים היו, קסבר [סבור הוא]: מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות, ולכן רק לויים הורשו לנגן; ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ישראלים היו, קסבר [סבור הוא]: מעלין מדוכן ליוחסין, ולכן אין עבדים מנגנים, ולא מעלין למעשרות, ולכן אפשר בישראל, ואין צריך לויים.

ב תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: השיר מעכב את הקרבן, שאם לא שרו הלויים בשעת הקרבת קרבן הציבור — לא יצאו ידי חובת הקרבן, אלו דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: אינו מעכב.

מאי טעמא [מה הטעם, המקור בכתוב] לדבריו של ר' מאיר? ומסבירים: שאמר קרא [המקרא]: "ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל" (במדבר ח, יט), הרי שעשה הכתוב את עבודת הלויים (בשיר) ככפרה הנעשית על ידי הכהנים בזריקת הדם על המזבח, מה כפרה שנעשית בכהנים מעכבת, אף שירה שנעשית בלויים בעת הקרבת הקרבן מעכבת.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה יענו על כך? ומשיבים: המקרא ההוא בא לאידך [לדין אחר] שאמר ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: מה כפרה, זריקת הדם, זמנה ביום, ולא בלילה — אף שירה זמנה ביום, ולא בלילה.

ג אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין, מהו המקור לעיקר מצות השירה במקדש מן התורה? שנאמר ביחס לבן שבט לוי הבא אל המקדש: "ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים העומדים שם" (דברים יח, ז), ואיזהו שירות שיש בהזכרת שם ה' — הוי אומר: זה שירה, שמהללים בה את שם ה'.

ושואלים ואימא [ואמור] כי השירות בשם ה' הוא נשיאות כפים (ברכת כהנים), שיש בה הזכרת שם ה'! ומשיבים: מדכתיב [ממה שנאמר]: "בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי... לשרתו ולברך בשמו" (שם י, ח), מכלל הדברים אתה למד שברכת כהנים היא דבר נפרד, ולאו [לא] שירות היא.

רב מתנה אמר, עיקרה של השירה הוא מהכא [מכאן]: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז), ואיזו היא עבודה שנעשית בשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה, שאין שירה אלא מתוך שמחת הלב. ושואלים: ואימא [ואמור] שעבודה זו היא העמל בדברי תורה, דכתיב [שנאמר]: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט, ט)! ומשיבים: "משמחי לב" איקרי [נקראים] דברי התורה בפסוק זה, "טוב" לא איקרי [אינם נקראים].

ושואלים: ואימא [ואמור] שזו הבאת בכורים, דכתיב [שנאמר] בה: "ושמחת בכל הטוב" (דברים כו, יא)! ומשיבים: "טוב" איקרי [נקראים], "טוב לבב" לא איקרי [אינם נקראים].

ובעקבות דברי שמואל, אמר רב מתנה: מנין לביכורים שטעונין שירה כשמביאים אותם למקדש? אתיא [בא, נלמד הדבר בגזירה שווה] "טוב" "טוב" מהכא [מכאן], שנאמר בשירה: "בשמחה ובטוב לבב", ובביכורים נאמר: "ושמחת בכל הטוב".

ושואלים: איני [האמנם]? והא [והרי] אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין? שנאמר: "ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים" (שופטים ט, יג), אם אנשים משמח היין, אלהים במה הוא משמח? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין, ושירת הלויים היא המשמחת אלהים. והלא היו מביאים ביכורים מן הפירות, ולא מן היין!

ומשיבים: משכחת לה כדתני [מוצא אתה אותה, שתיאמר שירה על ביכורים של יין, כמו ששנה] ר' יוסי: נאמר בענין הביכורים "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" (דברים כו, ב), וממה שנאמר "פרי האדמה" אתה למד שפרי אתה מביא, ואי (ואין) אתה מביא משקין; ואולם אם הביא ענבים ודרכן, מנין שיצא ידי חובתו? תלמוד לומר: "תביא", ומלה זו, שאינה נצרכת לגופה, באה לרבות הבאה נוספת, של יין.

ומביאים מקורות נוספים מן הכתובים לשירת הלויים במקדש. חזקיה אמר, מהכא [מכאן]: "וכנניהו שר הלוים ישור במשא כי מבין הוא" (דברי הימים א טו, כב), אל תיקרי "ישור" אלא: "ישיר".

החכם בלווטי אמר בשם ר' יוחנן, מהכא [מכאן]: נאמר לגבי הלויים "לעבוד עבדת עבודה" (במדבר ד, מז), איזהו עבודה שצריכה להיעשות עם עבודה אחרת? הוי אומר: זו שירה, שנעשית בזמן עבודת ההקרבה.

ר' יצחק אמר, מהכא [מכאן]: "הרנינו לאלקים עוזנו... שאו זמרה ותנו תף כנור נעים עם נבל" (תהילים פא, ג). רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא [מכאן]: "הם ישאו קולם ירנו בגאון ה' צהלו מים" (ישעיה כד, יד).

ותנא מייתי לה מהכא [והתנא מביא אותה מכאן]: "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" (במדבר ז, ט), ממשמע שנאמר "בכתף", איני יודע ש"ישאו"? מה תלמוד (צריך) לומר "ישאו"? אין "ישאו" אלא לשון שירה, וכן הוא אומר: "שאו זמרה ותנו תף" (תהילים פא, ג), ואומר: "ישאו קולם ירנו בגאון ה' צהלו מים" (ישעיה כד, יד), ומכאן שהלויים שרים במקדש.

חנניא בן אחי ר' יהושע אמר, מהכא [מכאן] מקור לשירת הלויים, שנאמר: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט),