ואחר כך מתה בתו, ולפיכך עתה אינם קרובים, או היה העד פקח בשעה שראה ונתחרש וחזר ונתפקח, או היה פתוח ונסתמא ואחר כך נתפתח, או היה שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה — הרי העד כשר. זה הכלל, כל שתחילתו וסופו בכשרות — כשר, ומדוע אין אנו לומדים מהמילה "הוא" שצריך שיהיה העד כשר מתחילתו עד סופו?

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "והוא עד או ראה... אם לא יגיד" (ויקרא ה, א), ללמד כי בראייה והגדה תלא רחמנא מילתא [תלה הכתוב את הדבר], והא איכא [והרי ישנו], שבזמן הראיה ובזמן ההגדה הוא כשר. ושואלים: ואלא המיעוט "והוא עד" למה לי?

ומשיבים: לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: ראה סיאה (סיעה, חבורה) של בני אדם עומדין ועידיו היו ביניהן, ואמר "משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני", ונשבעו לשקר שאינם יודעים לו עדות, יכול יהו חייבין בקרבן שבועת העדות? תלמוד לומר: "והוא עד" (שם), להדגיש שאין חייב קרבן אלא מי שנתייחד כעד, והרי לא ייחד עידיו, שהרי השביע את כולם.

יכול אפילו אמר לאותה חבורה: "משביע אני כל מי שיודע לי עדות שיבוא ויעידני", שגם אז יהיו עדיו פטורים? תלמוד לומר: "והוא עד", והרי ייחד עידיו, שהשביע רק את היודעים.

א שנינו במשנה: אבל בקרבנות אינו כן, שאם היה מצורע עני, אפילו מת אביו והניח לו ריבוא — אין להקדש בהם כלום. ושואלים: אם אביו מת והניח לו ריבוא, אם כן עשיר הוא! אמר ר' אבהו, אימא [אמור]: אביו מת (עומד למות) ומניח לו ריבוא, אבל עדיין לא מת.

ואומרים: אם כן פשיטא [פשוט הדבר] שאין להקדש כלום, שהרי בינתיים הוא עני! ומשיבים: מדובר כשהיה אביו גוסס. והוצרך התנא לומר כן, שכן מהו דתימא [שתאמר]: רוב גוססין למיתה, ונחשיבנו כמת וכאילו ירש כבר, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכל עוד לא מת אביו ממש, נחשב הבן עני.

ועוד שואלים: מה ששנינו ספינתו בים ובאה לו בריבואות, מדוע אין להקדש בהם כלום? הלוא עשיר הוא! אמר רב חסדא: כשהיתה ספינתו מוחכרת או ומושכרת ביד אחרים, והסחורה שבתוכה שלהם היא, ואין לו אלא דמי החכירה או השכירות. ומקשים: והאיכא [והרי יש] דמי שכירות מספינה זו! ומשיבים: שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ובינתיים עני הוא.

ואומרים: ותיפוק ליה [ושתצא לו] שהוא עשיר משום הספינה, ששייכת לו! ומשיבים: הא מני [משנה זו כדעת מי היא]? כדעת ר' אליעזר היא, הסבור כי בהגדרת עשיר לגבי החוב להקדש, אין לוקחים בחשבון את רכושו המשמש לפרנסה. דתנן [שכך שנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: כאשר ממשכנים את נכסיו של מקדיש לטובת ההקדש, הרי אם היה איכר, עובד אדמה — נותן לו צמדו, צמד הבקר המשמש לחרישה, ואם היה חמר (מוביל סחורה בחמורו) — נותן לו חמורו.

ב משנה מה ששנינו בתחילת פרק זה: השנים בנידר, כיצד? ילד (צעיר) שהעריך זקן — נותן ערך זקן, וזקן שהעריך את הילד — נותן ערך ילד. ומה ששנינו: הערכין בנערך, כיצד? איש שהעריך האשה — נותן ערך אשה, למרות שערכה הקצוב הוא פחות מערך איש, ואשה שהעריכה איש — נותנת ערך איש.

ומה ששנינו: והערך בזמן הערך, כיצד? אם העריכו כשהיה הנערך פחות מבן חמש, שערכו חמישה שקלים, ולפני שנתן להקדש נעשה הנערך יתר על בן חמש, שערכו עשרים שקלים, או שהיה הנערך פחות מבן עשרים בשעת הנדר, ולפני שנתן להקדש נעשה הנערך יתר על בן עשרים שערכו חמישים שקלים — נותן המעריך להקדש לפי מה שהיה שווה הנערך בזמן הערך.

ג גמרא ביחס למה ששנינו במשנתנו: והערך בזמן הערך, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אתה הקשית (היקשת, השווית) את נדרי הקדש דמים (נדר הקדש רגיל, כגון שנודר דמיו של אדם) לנדרי ערכין, לענין מרגלית לקלים (לעניים), שאם נדר דמי מרגלית, שבמקום אחר נותנים עליה הרבה, ואילו במקומו, בין האנשים הקלים (הפשוטים) היא שווה מעט, מחשיבים את שווייה לפי מקומו, ולא לפי דמיה במקום אחר, כשם שנוהגים בחייבי ערכין, שהוא נידון כעני לפי שווייה במקומו, וכן לידון בכבודו, שהנודר דמיו של איבר שהנשמה תלויה בו, כגון ראשו, נותן דמי אותו אדם, כשם שהמעריך איבר כזה נותן ערך של אדם שלם,

יכול נקיש מן הצד השני ערכין לדמים לענין שיתן את ערכו של האדם כשעת נתינה, כפי שהוא בנדרי דמים? תלמוד לומר: "כערכך כן יקום" (ראה ויקרא כז, יז), ללמדנו שהמעריך אינו נותן אלא לפי מה שהיה שווה הנערך בזמן הערך.

ד משנה בתורה נאמרו ערכים שונים למי שהוא מבן חודש עד חמש שנים, למי שהוא מבן חמש ועד עשרים, ולמבן עשרים ועד ששים. ועל כן נאמר כי תינוק כשהוא ביום השלשים להיוולדו נחשב כלמטה הימנה, כפחות מבן חודש, ומכיון שאין ערך בתורה לפחות מבן חודש הריהו פטור. וכן שנת החמש עצמה ושנת עשרים דינם כלמטה מהם. שנאמר בהמשך הפרשה: "ואם מבן ששים שנה ומעלה" (ויקרא כז, ז), הרי אנו למדים בכולן משנת ששים שנאמר בה "ומעלה", מה שנת ששים עצמה היא כלמטה הימנה, ואין משתנה ערכו אלא לאחר שנת הששים, אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה.

ויש להקשות: הן? וכי יכול אתה ללמוד מכאן? וכי אם עשה שנת ששים עצמה כלמטה ממנה להחמיר, לשלם יותר להקדש, שהרי ערכו של מי שהוא צעיר מבן ששים גבוה יותר, נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו להקל? שהרי ערכם של הקטנים מחמש ומעשרים פחות מערכם של הגדולים מהם!

תלמוד לומר: "שנה" "שנה" שנאמרה בכל אחד מהם לגזירה שוה, מה שנה האמורה בשנת ששים נחשבת כלמטה ממנה, אף שנה האמורה משנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו, בין להקל ובין להחמיר. ר' אליעזר אומר יותר מכך: יש להמתין עד שיהו יתירות על השנים האמורות בתורה חדש ויום אחד, ולדוגמה, רק ילד שהוא בן חמש שנים וחודש ויום אחד (כלומר, לאחר חודש) נערך בעשרים שקלים, ופחות מכך נערך בחמישה שקלים.

ה גמרא ומעירים: גזירה שווה שנזכרה במשנה הריהי מופנה, שהמילה "שנה" בכל אחד מן הכתובים היא מיותרת, ופנויה לגזירה שווה זו, כאילו נאמר דין זה במפורש בתורה. דאי [שאם] לא מופנה — איכא למיפרך כדפרכינן [יש לפרוך אותה כפי שהקשינו במשנה], שאם אנו דנים את שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהן נמצאנו מקילים. ומשיבים: אמנם מופנה הוא, שכן "שנה" "שנה" יתירי כתיבי [יתירים כתובים שם].

ושואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת רבי היא דאי [שאם] כשיטת רבי — לא הוצרכנו ללמוד מגזירה שווה זו, שכן האמר [הרי אמר] שכל מקום שנאמר "ו עד" — הרי זה כולל הכל, "ועד" בכלל. ואף כאן, הואיל ונאמר: "ועד בן חמש שנים", "ועד בן עשרים שנה" — גם שנת חמש ושנת עשרים בכלל זה. ומנין שכך היא שיטתו?

דתניא [ששנויה ברייתא]: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשן ועד יום השבעי" (שמות יב, טו), יכול מיום הראשון והלאה, ולא יום ראשון עצמו בכלל זה, וכן עד יום השביעי ולא יום שביעי עצמו בכלל זה,