"ואם מך הוא מערכך" (ויקרא כז, ח), ומן המלה המיותרת "הוא", שמשמעה הויה, חיות, למדים: החייהו מתוך מה שהתחייב בערכך.

שנינו במשנה שמשאירים בידו מזון וכסות, לו אבל לא לאשתו ובניו. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שנאמר "הוא מערכך" — אותו החייה מערכך, ולא אשתו ובניו החייה מערכך.

שנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: אם היה איכר נותן לו צמדו, חמר נותן לו חמורו. ושואלים: ורבנן [וחכמים], מדוע לדעתם נוטלים אותם ממנו? והרי משאירים לו כלי אומנות! ומשיבים: לדעתם, הנהו [אלה], צמד הבקר והחמור, לאו [לא] כלי אומנות נינהו [הם], אלא בכלל נכסים נינהו [הם].

ועוד שנינו במשנה: היה לו מין אחד מרובה, ממה שהתירו חכמים להשאיר בידו, ומין אחד מועט מן הקצבה, כגון שלושה מעצדים ומגירה אחת — אין מוכרים מן המרובה וקונים מן המועט. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, שהרי כי היכי דסגי ליה עד השתא [כמו שהיה די לו עד עכשיו] במגירה אחת, השתא נמי סגי ליה [עכשיו גם כן די לו]!

ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: עד האידנא דהוה ליה לאושולי [עד עכשיו שהיה לו להשאיל] מן המעצדים המרובים שהיו לו, כשהיה זקוק למגירה נוספת, הוה מושלי ליה [היו משאילים לו], השתא [עכשיו] אחר הגבייה, דליכא דמשיל ליה [שאין מי שישאיל לו] בלא תמורה — לא נשאיר בידו רק מגירה אחת, אלא ימכור מן המעצדים ויקנה מגירה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששים לכך.

שנינו במשנה: המקדיש את נכסיו מעלין (נוטלים) לו תפילין שלו. בענין זה מסופר, ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה [מעשה באדם אחד שמכר את כל נכסיו], אתא לקמיה [בא לפני] רב יימר, אמר להו [להם]: סליקו ליה [חלצו לו] תפילין מראשו וידו, ותנום לקונה, שגם הם בכלל נכסיו. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בסיפור זה? לשם מה הוצרך? הלא מתניתין [משנה מפורשת] היא ששנינו כאן לענין הקדש: המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו, מפני שהם בכלל נכסיו!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], התם [שם] במקדיש כל נכסיו, הוא שאנו אומרים כן מפני דסבר מצוה קא עבידנא [שהוא סבור מצוה אני עושה], אבל לענין זבוני [מכר], מצוה דגופיה לא זבין איניש [מצוה שעושה בגופו, כתפילין, אין אדם מוכר שלא במפורש], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שתפילין בכלל נכסיו הם.

א משנה אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך עצמו ובית דין גובים מנכסיו, אין לו זכות בכסות אשתו ולא בכסות בניו של המקדיש והמעריך, ולא בצבע (בבגד צבוע) שצבע לשמן (עבורם), ולא בסנדלים חדשים שלקחן (שקנה) לשמן, ולכן אין גובים מהם.

ועוד בדיני הקדש: אף על פי שאמרו התגרים: עבדים נמכרין בכסותן לשבח, שאם תלקח לו כסות נאה ששווה שלשים דינר הריהו משובח, עולה שוויו במנה (מאה דינר) נוספים, וכן פרה אם ממתינין אותה לאיטליס (ליום השוק) משובחת היא במחירה, וכן מרגלית, אם מעלין אותה לכרך למוכרה שם משובחת היא במחירה — אין מתחשבים בדבר, אלא אין להקדש אלא מקומו ושעתו.

ב גמרא ביחס למה ששנינו כי אין להקדש אלא מקומו ושעתו, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: נאמר ביחס לפדיון מיד ההקדש: "ונתן את הערכך ביום ההוא" (ויקרא כז, כג), ומן ההדגשה "ביום ההוא" יש ללמוד שלא ישהה מרגלית לקלים, לעניים, בני הכפר, על מנת להעלותה לכרך, אלא אומדים אותה לפי מקומה. וממה שנאמר בהמשך הכתוב "קדש לה' "למדים שסתם ההקדישות, שאמר אדם: "נכסי להקדש" — ניתנים לבדק הבית, ולא לכהנים.

א משנה אין מקדישין שדה אחוזה (נחלת אבות) לפני היובל כשנשארו פחות משתי שנים עד היובל, ולא גואלין פודים שדה אחוזה אחר היובל פחות משנה אחת אחר היובל. וכשגואלים, ומחשבים את סכום הפדיון לפי מספר השנים הנותרות עד היובל, אין מחשבין חדשים להקדש, כדי לשלם פחות מן הסכום הקצוב לפדיון שנה שלימה, אבל הקדש רשאי להיות מחשב חדשים (כפי שיתבאר בגמרא).

ב גמרא שנינו במשנה: אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו בברייתא: מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא יקדיש, ואם הקדיש בשנת היובל אינה קדושה. הרי שניתן להקדיש לפני היובל!

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] בהסבר הדבר: אין כוונת המשנה לומר שלא ניתן להקדיש סמוך ליובל. אלא שאין מקדישין ליגאל בגירוע (בהפחתה לפי מנין השנים הנותרות עד היובל) בתוך פחות משתי שנים עד היובל, אלא מי שעושה כן צריך לשלם את מלוא הערך, כאילו מקדיש ופודה בתחילת היובל — חמישים שקל לבית זרע חומר שעורים. וכיון שאין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים, אמרו חכמים במשנתנו בלשון "אין מקדישין", לומר שיהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות משתי שנים לפני היובל.

ג ובענין ששנינו בברייתא, שאם הקדיש שדה אחוזה בשנת היובל אינה קדושה, איתמר [נאמרה] מחלוקת אמוראים: המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר: קדושה, ואם רוצה לפדותה נותן מחיר מלא של חמשים שקלים לבית זרע חומר שעורים, ושמואל אמר: אינה קדושה כל עיקר, ואינו צריך לתת דבר להקדש בפדיונה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: בשלמא [נניח] לענין מכירה של שדה אחוזה לחבירו בשנת היובל עצמה, דפליג [שכמבואר בהמשך מסכת זו, חולק] שמואל עליה [על] רב, ואמר שאינה מכורה כל עיקר, איכא למימר [יש לומר] שקל וחומר הוא, וכפי שאמר שמואל בעצמו: ומה שדה שהיתה מכורה כבר — יוצאה עכשיו ביובל, מיד הקונה לבעלים, זו שאינה מכורה עדיין — אינו דין שלא תימכר ביובל, כלומר, שלא יחול המכר?

אלא הכא [כאן] בהקדש, מי איכא למימר [האם יש לומר] קל וחומר כזה? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: הגיע יובל ולא נגאלה שדה האחוזה על ידי בעליה — כהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש, אלו דברי ר' יהודה. הרי ששדה שהקדישוה לפני היובל אינה יוצאת מיד ההקדש בלא פדיון, ואם כן, לא ניתן ללמוד מכאן שאם הקדישה בשנת היובל עצמה שתחזור לבעליה בלא פדיון!

ומשיבים: שמואל כדעת ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שאמר כי הכהנים נכנסין בשנת היובל ולא נותנין דמים להקדש בפדיונה, ולפיכך יש לומר שאם הקדישה בשנת היובל אינה צריכה פדיון.