והכא [וכאן] שאמרו כי גם במקרה שהקדישה ואחר כך מת אביו הדין כן — קרא אשכח ודרשי [מקרא מצאו ודרשו], שאם רק כדי ללמד כדברי ר' מאיר, שאם הקדישה לאחר מות אביו אינה נחשבת שדה מקנה — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה]: "ו אם משדה מקנתו אשר לא שדה אחזתו יקדיש", אי נמי [או גם כן]: "אשר לא שדה אחוזה יקדיש", מאי [מהו] שנאמר "אשר לא משדה אחזתו יקדיש" — לומר: שדה שאינה ראויה להיות כלל שדה אחוזה נידונת כשדה מקנה, יצתה זו, שקנאה מאביו והקדישה קודם שמת אביו, שראויה להיות שדה אחוזה.

א שנינו במשנה: הכהנים והלוים מקדישין לעולם וגואלין לעולם, בין לפני היובל בין לאחר היובל. ושואלים: בשלמא [נניח] שהדין שגואלין לעולם אצטריך [הוצרך] להיאמר — לאפוקי [להוציא] משדה אחוזה של ישראל, דלא פרקי [שאינם פודים אותה] אלא עד שנת היובל, ואם לא נגאלה — הריהי יוצאה לכהנים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכהנים ולוים שהקדישו שדה אחוזתם גואלין לעולם. אלא הדין שהכהנים והלויים מקדישין לעולם, מאי איריא [מה שייך], מדוע נאמר דווקא בכהנים ולוים? אפילו ישראל נמי [גם כן] מקדישין לעולם!

וכי תימא [ואם תאמר] שהכוונה היא שהכהנים והלויים מקדישים אפילו בשנת היובל עצמה, שלא כישראל — הניחא [זה נוח] לדעת שמואל שאמר: בשנת היובל עצמה לא קדשה [אינה מתקדשת] שדה אחוזה על ידי ישראל, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכהנים ולוים מקדישין לעולם, ואפילו בשנת היובל. אלא לשיטת רב, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] כהנים ולוים? אפילו ישראל נמי [גם כן] מקדישים בשנת היובל!

ומשיבים: ולטעמיך [ולשיטתך], יש להקשות גם כן: מה שנאמר במשנה שהכהנים והלויים מקדישים בין לפני היובל בין לאחר היובל, למה לי לאומרו? והרי כבר נאמר "לעולם"! אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילת הפרק] בשדה אחוזה של ישראל: "אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין אחר היובל פחות משנה אחת" — תנא סיפא נמי [שנה בסוף הפרק גם כן], שכהנים ולויים מקדישים "בין לאחר היובל בין לפני היובל", למרות שאין בכך חידוש,

ולפי דרך זו יש לפרש גם כי איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילה] לגבי ישראל: "אין מקדישין ולא גואלין" — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף הפרק], לגבי כהנים ולויים: "מקדישין וגואלין", למרות שדין "מקדישין" (בשנת היובל) שייך בין בכהנים ולויים ובין בישראל. א משנה המקדיש את שדהו

(שדה אחוזתו) בשעה שאין היובל נוהג, ואין פודים את השדה לפי חשבון קצוב של חמישים שקל לבית זרע כור שעורים, אלא בשוויה, כשהגזבר מכריז על מכירת השדה אומר לו למקדיש: פתח אתה ראשון בכמה אתה מציע לפדותה. והוא לטובת ההקדש, משום שהבעלים נותנין (מוסיפים) חומש על פדיונם, וכל אדם אין נותנין חומש.

מעשה באחד שהקדיש שדהו מפני רעתה, כלומר, שהיתה גורמת לו הפסדים, אמרו לו: פתח אתה ראשון, אמר: הרי היא שלי באיסר (מטבע קטנה, בשווי שמונה פרוטות). אמר ר' יוסי: לא אמר זה "הרי היא שלי באיסר", אלא: "הרי היא שלי בביצה", שהקדש נפדה בכסף או בדבר השוה כסף. אמר לו הגזבר: "הגעתיך", נתתי לך את השדה לפי הצעתך, נמצא אותו אחד מפסיד איסר שנתן להקדש, ושדהו מונחת לפניו.

ב גמרא שנינו במשנה: המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג, אומר לו: פתח אתה ראשון. ושואלים: מדוע רק אומרין לו? והתניא [והרי שנויה ברייתא] שכופין אותו שיפתח ראשון! ומשיבים: מאי [מהו] "אומרין" נמי [גם כן] ששנינו במשנה — שכופין אותו לפתוח ראשון. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כך: מעיקרא [מתחילה] אומרין לו, אי צאית — צאית [אם מציית — מציית], ואי [ואם] לא מציית — כופין אותו.

ובטעם הדבר שאומרים לבעלים לפתוח תחילה, שנינו במשנה: שהבעלים נותנין חומש, וכל אדם אין נותנין חומש. ושואלים: מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] משום שהבעלים נותנין חומש? תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו מטעם אחר, דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה [שמתוך שהשדה חביבה עליו, מוסיף ופודה אותה] במחיר גבוה! ועוד, כפי ששנינו במקום אחר: מן התורה, מצות גאולה באדון (בבעלים) תחילה!

ומשיבים: חדא ועוד קאמר [טעם אחד ועוד הוא אומר], חדא [טעם אחד]: דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה [שמתוך שחביבה עליו מוסיף על שוויה ופודה אותה]; ועוד, מצות גאולה באדון היא; ועוד, שהבעלים נותנין חומש, וכל אדם אין נותנין חומש.

ג שנינו במשנה: מעשה באחד שהקדיש שדהו מפני רעתה, אמרו לו: פתח אתה ראשון, אמר: הרי היא שלי באיסר. אמר ר' יוסי: לא אמר זה "באיסר", אלא "בביצה", שהקדש נפדה בכסף ובשווה כסף. ושואלים: לימא בהא קמיפלגי [האם נאמר שבזה הם חלוקים], שר' יוסי סבר [סבור]: דבר השוה כסף נידון ככסף, ופודים בו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: שוה כסף אינו ככסף?

והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] ששוה כסף דינו ככסף! ומשיבים: אכן, דכולי עלמא [לדעת הכל] שוה כסף ככסף, והכא [וכאן] בשאלה האם פודין בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה קמיפלגי [חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: איסר, שהוא מטבע השווה שמונה פרוטות, דאיכא [שיש] בחומשו שוה פרוטה — פרקינן [פודים אנו] בו, ור' יוסי סבור: כביצה נמי פרקינן [גם כן פודים אנו], אף על פי שאין בחומשה פרוטה.

אחר הבאת המחלוקת שנינו במשנה: אמר לו הגזבר למי שהציע איסר בפדיון השדה: "הגעתיך", נמצא מפסיד איסר ושדהו לפניו. ומעירים: סתמא כרבנן [סתמה של משנה זו כדברי חכמים], שפודים באיסר שיש בחומשו שווה פרוטה.

ד משנה אמר אחד: הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחד אומר בעשרים, ואחד אומר בשלשים, ואחד אומר בארבעים, ואחד אומר בחמשים, אם חזר בו של חמשים ואינו רוצה לפדותה — ממשכנין מנכסיו עד עשר כלומר, גובים מנכסיו עשרה סלעים, ויפדה אותה מי שהציע ארבעים, וכך נמצא שאין ההקדש מפסיד במה שחזר בו. חזר בו של ארבעים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, ופונים למציע שלושים.

חזר בו של שלשים — ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של עשרים — ממשכנין מנכסיו עד עשר. חזר בו של עשר — מוכרין אותו (את השדה) בשוויו, ונפרעין משל עשר את המותר להשלים לעשרה סלעים.

הבעלים אומרים בעשרים, וכל אדם אומרים בעשרים — הבעלים קודמין לאחר, מפני שהם מוסיפין חומש. אמר הבעלים בעשרים, ואמר אחד: הרי היא שלי בעשרים ואחת סלעים,