סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: חרמי כהנים אין להן פדיון ונותנין אותם עצמם לכהן. וחרמים אלו, כל זמן שהן נמצאים עדיין בבית בעליםהרי הן כהקדש לכל דבריהן, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "(ויקרא כז, כח), ואחר שנתנן לכהןהרי הן לכל דבריהן כחולין, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח, יד), כלומר, כשאר רכוש הכהן, שהוא חולין.

ב שנינו במשנה, ר' יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים לבדק הבית, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה' " (ויקרא כז, כח). וחכמים אומרים: סתם חרמים לכהנים, שנאמר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (שם כא), אם כן, למה נאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לה' " — ללמד שהוא חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים. ושואלים: בשלמא רבנן [נניח, מובנת שיטת חכמים], כדקא מפרשי טעמייהו וטעמא [כמו שהם מפרשים במשנה את טעמם, המקור לדבריהם, ואת טעמו, הפסוק שהביא לשיטתו] ר' יהודה בן בתירא, אלא ר' יהודה בן בתירא האי [מקרא זה] "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו", מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? מה הוא למד ממנו?

ומשיבים: מיבעיא ליה לכדתניא [נצרכה לו לכמו ששנויה ברייתא] על פסוק זה, העוסק במקדיש שדה אחוזתו ולא נגאלה, שהיא יוצאת לכהנים ביובל. מה שהוסיף שם הכתוב: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו" מה תלמוד לומר? מה הוא בא ללמד? מנין לכהן שהקדיש את שדה חרמו, שדה שהחרים ישראל וניתנה לו, והוא מחזיק בה עדיין, והגיעה שנת היובל, מנין שלא יאמר: הואיל ושדה שהקדישוה ולא גאלה הבעלים עד היובל יוצאה לכהנים, והרי שדה זו שהקדשתי היא תחת ידי, אם כן תהא שלי שהרי כהן אני?

ולכאורה דין (קל וחומר) הוא: אם בשדה של אחרים אני זוכה, כלומר, בשדה אחוזה של ישראל שהקדישה ולא גאלה, בשל עצמי לא כל שכן שאזכה? תלמוד לומר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו", ללמד שאינו יכול לומר כן.

שכך יש לשאול על כתוב זה: וכי מה למדנו על שדה האחוזה משדה חרם מעתה? והרי דין שדה החרם אינו מפורש בתורה במקום אחר! אלא, הרי זה, שדה החרם, בא ללמד ונמצא למד: מקיש שדה חרמו של כהן לשדה אחוזה של ישראל,

מה שדה אחוזה של ישראל שפדה אותה כהן מיד ההקדש, יוצאה מתחת ידו בהגיע היובל, ומתחלקת לכל הכהנים של המשמר שפגע בו היובל, כפי ששנינו לעיל (כה,א) — אף שדה חרמו שהקדישה והיא עדיין בידו, יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים, במשמר שפגע בו יובל.

ושואלים: ואידך [והאחר, חכמים] מנין הם למדים דין זה? ומשיבים: מריבוי הכתוב, שדי היה לכתוב "חרם" כדי ללמד את שיטתם שסתם חרמים לכהן, ונכתב בתורה "החרם". ומן הצד השני, ואידך [והאחר, ר' יהודה בן בתירא], הדיוק של "חרם" "החרם" לא משמע ליה [לא נשמע לו] כמקור ללימוד נוסף, ולכן למד ממנו רק ששדה חרמו של כהן שהוקדשה תצא מידו.

ושואלים: ור' יהודה בן בתירא, הדין שחרם חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, שחכמים למדוהו מהכתוב "כל חרם קדש קדשים הוא לה' ", מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: סבר ליה [סבור הוא] כר' ישמעאל, שלומד דין זה ממקום אחר, כמבואר במשנה הבאה.

ג אמר רב: הלכה כר' יהודה בן בתירא, שסתם חרמים מיועדים לבדק הבית ולא לכהנים. ושואלים: ורב שביק רבנן ועביד [מניח את שיטת חכמים ועושה] כר' יהודה בן בתירא שהוא יחיד? ומשיבים: ברייתא איפכא תניא [בברייתא שנויה המחלוקת להיפך], שזו היא דעת חכמים. ושואלים: שביק מתניתין ועביד כברייתא [וכי רב מניח את משנתנו, שהיא עיקר, ועושה כברייתא]? ומשיבים: רב מתניתין נמי איפכא תני [את משנתנו גם כן הוא שונה להיפך], כמו הברייתא.

ושואלים: מאי חזית דאפכת מתניתין מקמי ברייתא [מה ראית שהפכת את משנתנו מפני הברייתא]? נפיך ברייתא מקמי מתניתין [נהפוך את דעות החולקים בברייתא מפני משנתנו]! ומשיבים: רב גמריה גמיר [למד במסורת שלו] מרבו, שיש להפוך את השיטות במשנה. ושואלים: אי הכי [אם כך], וכי הלכה כר' יהודה בן בתירא צריך היה לומר? הלא הלכה כרבנן מיבעי ליה [כחכמים היה צריך לומר]! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: למאי דאפכיתו ותניתו פי מה שאתם הופכים ושונים במשנה], הלכה כר' יהודה בן בתירא.

ד מסופר, ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה [אדם אחד שהחרים את נכסיו] בפומבדיתא, אתא לקמיה [בא לפני] רב יהודה לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו] רב יהודה: שקול ארבעה זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא [קח ארבעה זוזים, דינרים, וחלל עליהם את הנכסים והשלך את המטבעות בנהר], ולישתרו לך [ויהיו הנכסים מותרים לך], שהרי נפדו. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שרב יהודה סבור] שסתם חרמים לבדק הבית הם, ולכן ניתן לפדותם, שהרי חרמי כהנים אין להם פדיון, כפי ששנינו במשנתנו.

ומקשים: כמאן דעת מי] סבור רב יהודה שהורה לחלל את ההקדש על פחות משוויו — כדעת שמואל, שאמר: הקדש אפילו היה שוה מנה (מאה זוזים), שחיללו על שוה פרוטהמחולל; ואולם, אימר דאמר [אמור שאומר] שמואל שהדין כן במקרה שכבר חיללו, כלומר, בדיעבד, אבל להורות שיחלל לכתחלה מי [האם] אמר?

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שלכתחילה צריך לחלל בשוויו, אמורים בזמן שבית המקדש קיים, דאיכא פסידא [שיש הפסד] להקדש כשמחללים בפחות משוויו, אבל בזמן הזה, שאין המקדש קיים, ואין מה לעשות בהקדש — אפילו לכתחלה יחלל בפחות משוויו. ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו על פרוטה נמי [גם כן] אפשר לחלל, ומדוע הצריך רב יהודה ארבעה זוזים? ומשיבים: כדי שיהיה פרסומי מלתא [פרסום לדבר], וידע הציבור שרק משום שהתחלל ההקדש מותר להשתמש בו.

אמר עולא: אי הואי התם [אם הייתי שם] כשבאה השאלה, הוה יהיבנא כולהו [הייתי נותן את הנכסים כולם] לכהנים. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] עולא: סתם חרמים לכהנים הם, ולא למקדש.

על מה שעולה מסוגיה זו, שדין חרמים נוהג בזמן הזה, מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: אין עבד עברי נוהג, אינו נמכר, אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך... עד שנת היובל יעבד עמך" (ויקרא כה, לט—מ),

ואין שדה (החרם) [אחוזה] נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "והיה ממכרו ביד הקונה אותו... ויצא ביובל ושב לאחזתו" (ויקרא שם כח). אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל" (שם ל).

ר' שמעון בן יוחי אומר: אין שדה חרמין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר: "והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (שם כז, כא), ומכאן ששדה החרם עצמו נוהג ביובל. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין דין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג,

אמר רב ביבי: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אתיא [נלמד] דינו בגזירה שווה "טוב" "טוב", כתיב הכא [נאמר כאן] בעבד עברי שאינו נוהג אלא בזמן היובל: "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז), וכתיב התם [ונאמר שם] בדין גר תושב: "בטוב לו לא תוננו" (שם כג, יז). הרי מבואר בברייתא זו שדין שדה החרם אינו נוהג בזמן הזה, שלא כפי שעולה מן הדיון בסוגיה זו, שהחרם חל!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שנאמר בברייתא עוסק במקרקעי [בקרקעות], הא [זה] שהחרם חל הוא במטלטלי [במיטלטלים]. ומקשים: והא [והרי] המעשה שאירע בפומבדיתא במקרקעי נמי הוה [בקרקעות גם כן היה], והצריכם רב יהודה פדייה! ומשיבים: מקרקעי [קרקעות] של חוצה לארץ כמטלטלי [כמיטלטלים] של ארץ ישראל דמי [נחשבים].

ה משנה ר' ישמעאל אומר: כתוב אחד אומר "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' " (שם טו, יט), וכתוב אחד אומר "אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו" (ויקרא כז, כו), אי אפשר לומר: "תקדיש"שהרי כבר נאמר: "לא יקדיש", אי אפשר לומר: "לא יקדיש"שהרי כבר נאמר: "תקדיש",

הא כיצד יקוימו שני הכתובים? מקדישו אתה את הבכור הקדש עלוי, כלומר, הקדש של שוויו, שצריך לתת להקדש לפי השווי הכספי שיש לו בבכור, כמה יכול לקבל על מנת שיתן אותו לכהן מסויים (כפי ששנינו במשנה בסוף העמוד הקודם), ואי (ואין) אתה מקדישו הקדש מזבח, שיהא שם של זבח אחר חל עליו.

ו גמרא ואומרים: ורבנן [וחכמים] שלמדו דין זה במשנה הקודמת מן הפסוק "כל חרם קדש קדשים הוא לה' ", ללמד שהחרם חל גם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים (ובכללם בכור), הם סבורים שהכתוב "אל תקדיש" מיבעי ליה [נצרך הוא] ללמדנו שיש איסור לאו [לא תעשה] מהתורה להקדיש בכור לשם קרבן אחר. והכתוב "תקדיש" מיבעי ליה לכדתניא [נצרך הוא לכמו ששנויה בברייתא]: מנין למי שנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו ולומר "הרי זה קדוש"? שנאמר: "הזכר תקדיש". ואילו

ר' ישמעאל שאינו אומר כן, הוא סבור: אי לא מקדיש ליה [אם לא מקדיש אותו בפיו] האם לא קדוש הוא? והרי קדושתו מרחם הוה [היתה]! וכיון דכי לא מקדיש ליה גם כאשר אינו מקדיש אותו בפיו] הוא קדוש מאליו, אם כן לא צריך לאקדושיה

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר