על תבואתו של חבירו כדי לפוטרו מחובת הפרשה זו — טובת הנאה, כל ההנאות הבאות לו מחמת נתינה זו, הריהן שלו, של נותן התרומה, ולא של בעל התבואה. הרי למדנו איפוא שהמתכפר עושה תמורה, ולא המקדיש, ונמצא פתרון לשאלת רמי בר חמא!

אמר ליה [לו], יכול רמי בר חמא להשיב על כך: אין להביא ראיה מדברי ר' אבהו אלה, שכן התם [שם] כשגם המקדיש וגם המתכפר הם ישראלים, כך הוא הדין, שהמתכפר עושה תמורה ולא המקדיש, משום דקאתי [שהוא, הקרבן בא] מכח ישראל, ומשום הכי אזלינן בתר [ומשום כך הולכים אנו אחר] המתכפר, והוה ליה [ונהיה לו, נחשב הדבר] תחילתו וסופו ביד ישראל. ונמצא שכל הזמן היה הקרבן ברשות מי שהוא בכלל דין תמורה. אבל הכא [כאן] בבעיה זו, שהמקדיש הוא גוי והמתכפר ישראל, הכי קא מיבעיא ליה [כך נשאלה לו] לרמי בר חמא: מי בעינן [האם צריכים אנו] שמתחילה ועד סוף דתיקו [שתעמוד] בהמת הקרבן ברשות מאן דעביד [מי שעושה, יכול לעשות] תמורה? ומסכמים: לא נפתרה השאלה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

א ונפנים לברר את דברי הברייתא שהובאה קודם. אמר מר [החכם] בתחילת הברייתא כי מוקדשי גוים לא נהנין ולא מועלין בהם (אין בהם דין מעילה). ומסבירים: יש להבחין בין שתי הלכות אלה, שכן מה ששנינו שלא נהנין מהם — איסור זה הוא מדרבנן [מדברי חכמים], ואילו מה ששנינו שלא מועלין בהם — הלכה זו היא מדאורייתא [מדין תורה].

מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] להלכה זו שאין בקדשי גוים דין מעילה, דכתיב [שכן נאמר]: בפרשת המעילה "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" (ויקרא ה, יד), וילפינן [ולמדים אנו] בגזירה שווה "חטא" (במעילה), "חטא" מתרומה (שנאמר בה "ולא ישאו עליו חטא", ויקרא כב, ט). ובתרומה כתיב [נאמר] "ואני הנני נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל" (במדבר יח, ח) — והרי זה בא למעט שאין דין התרומה נוהג אלא בבני ישראל ולא בגוים. ובגזירה שווה נלמד שאף דין המעילה נוהג רק בבני ישראל.

ב ועוד שנינו בברייתא שאין חייבין עליהם, על קדשי גוים, משום פיגול ומשום נותר ומשום טמא. ומסבירים: טעם הדבר, דכתיב [שכן נאמר] בה בטומאה של הקדשים: "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי" (ויקרא כב, ב). שבהיותם טמאים, עליהם לפרוש ("וינזרו") מן הקדשים.

ויליף [ולמד] החכם נותר בגזירה שווה "חילול" (האמור בנותר) ו"חילול" מטומאה, דכתיב גבי [שכן נאמר אצל] טומאה: "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי", וכתיב גבי [ונאמר אצל] דין הנותר: "ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף... ואכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל" (ויקרא יט, ו—ח). ומעתה, כשם שדין טומאה בקדשים אינו נוהג אלא בקדשי בני ישראל, אף דין נותר אינו נוהג בקדשי גוים.

ויליף [ולמד] את דין הפיגול בקדשי גוים מגזירה שווה "עון" (בפיגול) "עון" מנותר, דכתיב גבי [שכן נאמר אצל] דין הפיגול: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא יירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא" (ויקרא ז, יח), וכתיב גבי [ונאמר אצל] דין הנותר: "ואכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל". וכשם שהנותר, כאמור, אינו נוהג אלא בקדשי בני ישראל, אף דין הפיגול אינו נוהג בקדשי גוים. וכולהו [כולם, פיגול, נותר וטמא] — אינם נוהגים אלא בקדשי בני ישראל ולא בקדשי גוים.

ג ועוד שנינו בברייתא שאין הגוים עושין תמורה. ומסבירים: טעם הדין, דכתיב [שכן נאמר] בפרשת התמורה: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו" (ויקרא כז, י), וכתיב בריש [ונאמר בתחילת] הענין: "דבר אל בני ישראל לאמר איש כי יפליא נדר בערכך" (ויקראכז, י) הרי שכל האמור בפרשה דינו אמור רק לגבי ישראל.

לישנא אחרינא [לשון אחר]. מה ששנינו בברייתא בדין קדשי הגוים: "ואין עושין תמורה". ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] להלכה זו? ומשיבים: דאיתקשא [שכן הוקשה, הושוותה] דין תמורת בהמה לדין מעשר בהמה, ודין מעשר בהמה הוקש לדין מעשר דגן. וגבי [ואצל] מעשר דגן כתיב [נאמר]: "[כי את] מעשר בני ישראל אשר ירימו לה'... בני ישראל" (במדבר יח, כד) — לומר שמעשר דגן נוהג רק בבני ישראל ולא בגוים, ומההיקש נלמד, שאף מעשר בהמה ותמורה אינם נוהגים אלא בבני ישראל ולא בגוים.

ד ועוד שנינו בברייתא זו שכאשר גוי מביא קרבן, אין הוא מביא (עליהן) נסכים בפני עצמם, אבל כדין כל קרבן אף קרבנו טעון נסכים. אלו דברי ר' שמעון. ושואלים: מנא הני מילי [מאין אלו הדברים, מה המקור להם]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים]: נאמר בפרשת הנסכים "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה" (במדבר טו, יג), ולשון "אזרח" באה להורות: דווקא מי שהוא בגדר אזרח (אדם מישראל) מביא נסכים לעצמם. יכול (אפשר) אף לא תהא עולתו של הגוי טעונה נסכים כלל — תלמוד לומר באותה פרשה: "ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה'. ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים" (במדבר י—יא), ללמדנו שכל קרבן חייב בנסכים ("ככה יעשה"), ואף זה של הגוי.

ה עוד שנינו בברייתא שאמר ר' יוסי: רואה אני בכולן (בכל הדברים הללו, איסור הנאה, מעילה, פיגול, נותר, טמא, ותמורה) להחמיר בהם בקדשי גוים". ודנים בדבריו: מאי טעמא [מה הטעם]? של ר' יוסי? שכן גם בקרבן הגוי "לה'" כתיב ביה [נאמר בו], ככתוב: "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (ויקרא כב, יח), ומשמע שקדשי הגוים ("ומן הגר בישראל") הריהם כשאר קדשי ה' לכל דבר.

ומעירים: במה דברים אמורים — הרי זה דווקא בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית שהתנדבו גוים — מועלין בהן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומשיבים: דכי גמרינן [שכן כאשר למדים אנו] שאין דין מעילה בגוי, הרי זה נסמך על גזירה שווה של המילים "חטא" "חטא" מדין התרומה ואין למדים ממנה אלא דבר שהוא דומיא [בדומה] לתרומה עצמה דקדוש [שהיא קדושה] קדושת הגוף, אבל בקדושת בדק הבית, שהיא קדושת דמים, שאין הדבר עצמו קדוש, אלא דמיו, שהוא עומד למכירה לצרכי בדק הבית — לא נאמרה הלכה זו, וקדשי גוים יש בהם מעילה.

ו שנינו במשנתנו כי הממיר לוקה ארבעים. ודנים בדין המלקות. אמר רב יהודה, אמר רב: כל איסור לא תעשה הכתוב בתורה, אם עבר אדם ועשה בה מעשה — הריהו חייב בשל כך מלקות. ואם לא עשה בה מעשה — הריהו פטור ממלקות.

ושואלים: וכללא [וכי כלל] הוא זה, שכל העובר על איסור לאו שאין בו מעשה הריהו פטור ממלקות? והרי מימר, שלאו שאין בו מעשה הוא, ובכל זאת הריהו לקי [לוקה], דתנן [שכן שנינו במשנתנו] בדינו של הממיר: לא שהוא רשאי להמיר, אלא שאם המיר — הרי זה מומר, וסופג את הארבעים!

אמר [יכול לומר] לך רב בתשובה: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר: לאו שאין בו מעשה — לוקין עליו. וחלקו עליו חכמים.

ומקשים: ומי מצית מוקמת למתניתין [והאם יכול אתה להעמיד את משנתנו] כר' יהודה? והא אוקימתא לרישא [והרי העמדת את תחילת המשנה] שלא כר' יהודה, דקתני [שכן שנינו] במשנתנו "הכל ממירין", ושאלנו בבירור הלשון: "הכל" לאיתויי מאי [לרבות את מה], והסברנו כי לשון זו באה לאיתויי [להביא, לרבות] את היורש שאף הוא בכלל הממירים, ושלא כשיטת ר' יהודה. ומשיבים:

האי [זה] התנא של משנתנו סבר לה כוותיה בחדא [סבור הוא כמותו, כר' יהודה, בהלכה אחת] — שלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ואולם הוא פליג עליה בחדא [חולק עליו בהלכה אחת] — שאילו ר' יהודה סבר [סבור] שיורש אינו סומך, יורש אינו ממיר, ואילו התנא דידן [שלנו] סבר [סבור]: יורש סומך, יורש ממיר.

ז אמר רב אידי בר אבין, אמר רב עמרם, אמר ר' יצחק, אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' יוסי הגלילי: כל איסור לא תעשה שבתורה, אם עבר אדם ועשה בו מעשה — הריהו לוקה על כך. ואם עבר אדם בלא שעשה בו מעשה — הריהו פטור על כך ממלקות. חוץ מנשבע, ומימר, ומקלל חבירו בשם, שבכל אלה, אף על פי שלא עשה מעשה — הריהו חייב מלקות. משום [בשם] ר' יוסי בר' חנינא אמרו: אף המקדים להפריש מפירותיו את התרומה לפני שהפריש מהם את הביכורים, לוקה אף שאין בו מעשה.

ח שנינו בשם ר' יוסי הגלילי שהנשבע לוקה אף שאין בכך מעשה. ומבררים: הנשבע מנלן [מנין לנו] שלוקה? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' מאיר: שכן אמר קרא [הכתוב] בדין השבועה "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ, ז). ומדיוק לשון הכתוב למדים, כי דווקא בית דין של מעלה