א איתיביה [הקשה עליו] עוד רבא על רב נחמן הסבור שבזמן שבית המקדש קיים, אין לכהן זכות בבכור תם כשהוא חי, ממה ששנינו בברייתא: אף שבבכור אין דין פדיון (שאין הוא יוצא מידי קדושתו על ידי פדיונו) וכפי שנאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחוח לה'" (במדבר יח, יז), ומכל מקום נמכר הוא על ידי הכהן לכהן אחר שאוכלו כדין בכור. ונדון: במאי עסקינן [במה, באיזה זמן, עוסקים אנו] בברייתא זו? אילימא [אם נאמר] שמדובר בה בזמן הזה שלאחר חורבן המקדש — אימא סיפא [אמור את סופו] של אותו הכתוב "ואת דמם תזרק על המזבח", וכי בזמן הזה שלאחר חורבן הבית מי איכא [האם יש] מזבח?! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בזמן שבית המקדש קיים.

ועוד: ובמאי [ובמה, באיזה בכור] מדובר בכתוב זה? אילימא [אם נאמר] שמדובר בבכור בעל מום — ודאי אינו כן, שכן אימא סיפא [אמור את סופו] של הפסוק "ואת דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר", ומי חזי [והאם ראוי] בכור בעל מום להקרבה על המזבח?! אלא לאו [האם לא] מדובר בבכור שהוא תם (שאינו בעל מום), וקתני [ושנינו] בברייתא זו בדינו שנמכר הוא. אלמא אית להו [הרי איפוא יש להם] לכהן זכייה בגויה [בו, בבכור תם בעודו חי], וקשה לשיטת רב נחמן!

ודחה רב נחמן: מידי איריא [וכי הדברים מכוונים] שכל חלקי הפסוק יהיה עניינם אחד?! אפשר לחלק ולומר כי רישא [ההתחלה] של הפסוק, ממנו למדנו שאין לבכור פדיון אבל יש לו מכירה — עוסקת בבכור בעל מום, שאינו ראוי להקרבה, ונמכר. ואילו סיפא [סוף] הפסוק שעניינו דיני הקרבת דמו וחלביו של הבכור — עוסק בבכור שהוא תם הראוי להקרבה, וזה אינו נמכר.

ב ומקשים עוד על שיטתו זו של רב נחמן. מתיב [מקשה] רב משרשיא ממה ששנינו במשנה: כהנת (אשת כהן) שנתערבה ולדה בולד שפחתה, ואין ידוע מיהו בן הכהן ומיהו עבדו של הכהן. הרי כאשר הגדילו התערובות הללו — משחררין (כותבים שטר שחרור מעבדות) זה את זה. וכל עוד לא שחררו זה את זה, אף שכל אחד מהם ספק, אם הוא כהן או עבד, מכל מקום שניהם אוכלין בתרומה, שכן שניהם זכאים לאכול מן התרומה, שהרי אף עבדו של הכהן אוכל בתרומת אדוניו, וכן נוהגים שניהם (מן הספק) בדיני הכהנים: חולקין (זכאים לקבל) רק חלק אחד מן התרומה הניתנת לכהן על הגורן, שהרי מבין שניהם רק אחד כהן הוא. ובכורן של כל אחד מהם, מה דינו? שהרי הבכור התם צריך להקריב את אמוריו, והכהן המקריבו זכאי לאכול את בשרו, שאין הבכור התם נאכל אלא לכהנים, ולא לישראל. ושני אלה, שאין ידוע מי מהם הוא הכהן — דינם של הבכורות הנולדים להם שירעו עד שיסתאבו (יפול בהם מום), שכן משנפל בהם מום מותרים הם באכילה אף לישראל, ויאכלו לשניהם במומן.

ויש לברר את דברי המשנה: במאי עסקינן [במה, באיזה זמן אנו עוסקים] במשנה זו? אילימא [אם נאמר] שמדובר בזמן הזה שלאחר חורבן הבית — יש לשאול: מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו [מה שונה דין הבכור שלנו, הנולד לישראל ודאי, ומה שונה דין הבכור שלהם]? הרי בבכורות דידן נמי [שלנו גם כן] מומין בעינן [צריכים אנו] על מנת להתיר אכילתם. אלא לאו [האם לא] נסיק שמדובר במשנה בזמן שבית המקדש היה קיים. ומשמיעתנו המשנה, שאף שבזמן המקדש בכור תם הנולד לישראל ניתן לכהן להקריבו ולאוכלו, מכל מקום במקרה זה של התערובת, אין הבכור של אחד מהם, ניתן לאחד מהם, שהרי יתכן ואינו כהן ואסור בעבודת הקרבנות ובאכילת הבכור. ומכאן נסיק: אי אמרת בשלמא אית להו [זה נוח אם אתה אומר שיש להם] לכהן זכייה בגוויה [בתוכו, בבכור] — שפיר [יפה, מובן דין זה] שמחזיקים שני אלה בבכורות שנולדו להם, מכח הטענה שאולי הוא כהן, אלא אי אמרת לית ליה [אם אתה אומר שאין לו] לכהן זכות בבכור — מדוע מניחים אנו להם להשאיר בידיהם את הבכורות? ליתי [שיבוא] הגזבר של המקדש ולישקלא [ויקחנו] את הבכור מידיהם כדי להקריבו! והרי זו איפוא ראיה כנגד שיטת רב נחמן האומר שלכהן אין זכות בבכור התם, בזמן בית המקדש.

ודוחים: לעולם נאמר שמדובר במשנה בזמן הזה, ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו [מה שונה דין בכור שלנו ומה שונה דין בכור שלהם], והרי אף אנו ממתינים עד שיפול בבכור מום כדי שיותר באכילה? — ההבדל הוא בכך, כי אנן [אנחנו], בדין בכור הרגיל — יהבינן ליה [נותנים אנו את הבכור לו] לכהן במומייהו [במומם], שמשעה שנפל בו מום, אסור לנו לעכב את הבכור בידינו. שאף שהוא בעל מום ומותר לזרים — רכוש הכהן הוא, והמחזיק בבכור ואינו מוסרו לכהן — הריהו גוזל את הכהן. ואילו אינהו [הם], במקרה מסויים זה של תערובת הכהן והעבד — כיון דאיכא בהו [שיש בהם, בכל אחד מהם], מצד הספק, מקצת כהן — מפקע ליה [מפקיע כל אחד מהם אותו, את הבכור שבידו] מליתנו לכהנים, שהרי הוא משיב לכל כהן הבא לתבוע ממנו את הבכור, שהוא עצמו כהן והוא שזכה בבכור.

ג לישנא אחרינא [לשון אחר] בקושיית רב משרשיא על רב נחמן: אם תאמר שהמשנה עוסקת בזמן הזה שאין בית המקדש קיים — יש לשאול: מאי איריא [מדוע דווקא] בבכורות דהלין [של אלו] שני הספיקות (המסופקים מיהם) השמיעתנו המשנה שדינם של הבכורות הנולדים להם שירעו עד שיפול בהם מום, והרי דין זה אפילו בבכורות דידן נמי [שלנו, ישראלים רגילים, שאין בהם ספק כהן, גם כן] הדין הוא שירעו עד שיפול בהם מום! אלא פשיטא [פשוט] הוא שמדובר במשנה בזמן שבית המקדש קיים. ומעתה נוסיף ונשאל: באיזה בכור עוסקת המשנה? אי [ואם] המדובר בבכור בעל מום — מה מקום יש לומר במשנה בענין הבכורות הללו "ירעו עד שיסתאבו" (יפול בהם מום)? הא [הרי] הם מסואבין וקיימין [ועומדים]! אלא פשיטא [פשוט] הוא שמדובר במשנה בתמין, והכי [וכך] הוא דווקא דינם של אלה בני התערובת דלא מזבני [שהם אינם מוכרים] את הבכורות שלהם, שהרי כל אחד מהם הוא ספק ישראל, ואפשר שחייב הוא מכח זה לתתו לכהן. ואולם אם היו אלה כהנים ודאי — מותר היה להם למכור את הבכור שלהם, אף בזמן בית המקדש ואף שהוא תם חי. והרי זו איפוא ראיה נגד שיטת רב נחמן!

ומשיבים: לעולם לשיטת רב נחמן יש לומר שהמשנה עוסקת בזמן הזה, מאי קשיא [מה שהיה קשה] לך, שאם כן בזמן הזה אפילו בכורות דילן נמי [שלנו, אצל ישראלים רגילים, גם כן] דינם הוא שירעו עד שיסתאבו ורק אז מותר למוכרם? התשובה לכך היא שיש הבדל בין דיננו לדינם של התערובות הללו. שכן אנחנו לא מצינו מדחית ליה [איננו יכולים לדחות אותו] את הכהן הבא לקחת את הבכור מידינו, משום שלא אית [שאין] כאן אצלנו ספק כהונה, ואין אנו יכולים לעכב את הבכור בידינו. ואילו הני [אלו] הספיקות — מדחו [יכולים לדחות] את הכהן הבא לקחת מידיהם את הבכור, שכן כל חד וחד אמר ליה [אחד ואחד מהם אומר לו] לכהן: לא אתן לך, כיון דאנא [שאני] עצמי הריני כהן, וכן השני אומר: לא אתן כי אנא [אני] כהן.

ד מיתיבי [מקשים] עוד על שיטת רב נחמן ממה ששנינו בדינה של עיר הנדחת, שממיתים את כל החיים בה, אדם ובהמה, ושורפים את כל הנמצא בה. ר' שמעון אומר: לשון "בהמתה" באה למעט: שלה ולא של גבוה, פרט לבהמת בכור ולבהמת מעשר שבה, שאינן נהרגות. וכן הלשון "שללה" (שלה ולא של גבוה) באה לומר ששורפים את כל שלל העיר, פרט לכסף מעשר שני שבה, ודנים בדבריו:

במאי עסקינן [במה אנו עוסקים], באיזו תקופה עוסקים דברי ר' שמעון אלה? אילימא [אם נאמר] שמדובר בזמן הזה לאחר חורבן הבית — מי איכא [האם יש, נוהג] בימינו דין עיר הנדחת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין עושין (קובעים דינה) של עיר הנדחת אלא בבית דין של שבעים ואחד, ואין בית דין שכזה לאחר החורבן! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בזמן שבית המקדש קיים. ונוסיף ונשאל עוד:

במאי [במה, באיזה בכור המדובר]? אי נימא [אם נאמר] שמדובר בבכור בעל מום שהוא רכוש הבעלים — מדוע אין ממיתים אף אותו בכלל בהמות אנשי העיר, והרי היינו [זהו] בכלל "בהמתה" האמורה בפרשה זו, שהרי הוא רכוש הכהן ולא ממון גבוה! אלא פשיטא [פשוט] הוא שמדובר בבכור תם שעומד להקרבה. ומעתה נדון בדבר: אי אמרת בשלמא אית ליה [זה נוח אם אתה אומר שיש לו] לכהן זכייה בגוייה [בתוכו] של הבכור התם בזמן שבית המקדש קיים — שפיר [יפה, מובן] דינו של ר' שמעון, שאין בכור זה הנמצא בעיר הנדחת נחשב בכלל "בהמתה" של אנשי העיר, אף שהוא רכוש פרטי. אלא אי אמרת לית ליה [אם אתה אומר שאין לו] זכייה בבכור התם — למה לי ללמוד מכתוב זה שבענין הבהמה ("בהמתה"), תיפוק ליה [תצא, תילמד, לו] שאין ממיתים את הבכור מהכתוב "שללה", שנדרש: דווקא שלל העיר הוא שנשרף, ולא שלל שמים. נמצא שלכהן יש זכייה בבכור התם בזמן הבית, וקשה לשיטת רב נחמן!

ומשיבים: לעולם מדובר בדברי ר' שמעון בבכור בעל מום, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך כי היינו [זהו] בכלל "בהמתה", וראוי להיות מומת, כשאר בהמות אנשי העיר — על כך יש להשיב: אין בעל החיים הנהרג בעיר הנדחת אלא מי שנאכל בתורת "בהמתה", באכילה רגילה של בהמת חולין, יצאו מכלל הגדרה זו הבכור והמעשר — שאינו בכלל הנאכלים בתורת "בהמתה", כלומר, באכילה רגילה אף בהיותם בעלי מום,

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל פסולי המוקדשין (קדשים שנפל בהם מום, ונפסלו מהקרבה) והריהם נפדים, והרווח ממכירתם הריהו להקדש, ומשום כך, כדי שההקדש לא יפסיד, הריהם נמכרין באיטליז, בבית המטבחיים שבמקום השוק, שם מרובים הקונים, ומחירם גבוה, ואין אומרים שיש בזה זלזול בקדשים. וכן הריהם נשחטין באיטליז. וכן כשמוכרים את בשרם, הריהם נשקלין בליטרא (במשקל), כדרך ששוקלים בשר רגיל. חוץ מן הבכור ומן בהמת המעשר, שכשנפל בהם מום והותרו לשחיטה, אינם נמכרים ואינם נשחטים אלא בתוך ביתו, ואינם נשקלים בליטרא אלא באומד, כיון שהנאתן אינה אלא לבעלים (הבכור — לכהן, והמעשר — לבעליו) ולא להקדש, שהרי אין להם פדייה. והואיל ואין להקדש רווח בכך — אין נוהגים בהם מנהג חולין.

ה עוד מיתיבי [מקשים] על שיטת רב נחמן ממה ששנינו בדין שבועת הפקדון, הכופר בפקדון, שטען חבירו שהפקיד בידו פקדון, וכפר בכך, ונשבע על כך לשקר, שצריך להוסיף חומש על הפקדון, ולהביא קרבן אשם. כאמור: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד.... ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה" (ויקרא ה, כא—כב), שבאה לשון זו "מעל בה'", אף שענין הפרשה הוא בין אדם לחבירו ("וכחש בעמיתו") — לרבות אף את הנשבע לשקר על פקדון קדשים קלים שהפקיד חבירו בידו, שכן קדשים קלים הן ממון בעלים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי.

בן עזאי אומר: בא כתוב זה לרבות רק את קרבן שלמים שהפקיד חבירו בידו, ונשבע על כך לשקר. אבא יוסי בן דוסאי אומר: לא אמר בן עזאי אלא כך: לא בכל הקדשים הקלים נוהגת שבועת הפקדון, אלא בבכור בלבד.

ויש לדון בדברי ברייתא זו: במאי עסקינן [במה, באיזו תקופה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בזמן הזה שלאחר חורבן הבית — הא [הרי] את דין הקדשים הקלים והבכור לענין שבועת הפקדון דומיא [בדומה, בהקשר] לדינם בקרבן השלמים קתני [שנינו] בברייתא, והרי בזמן הזה אין נוהגים השלמים! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בברייתא זו בזמן שבית המקדש היה קיים. ונדון עוד:

במאי עסקינן [במה, באיזה בכור עוסקים אנו] בברייתא זו? אילימא [אם תאמר] שמדובר בה בבכור בעל מום — הא דומיא [הרי בדומה] לשלמים קתני [שנינו], ובשלמים אין הבדל אם הם תמימים או בעלי מומים (שהרי בכל אופן הריהם של בעליהם)! אלא לאו [האם לא] נאמר שמדובר בבכור תם, ושמע מינה [ולמד ממנה] — אית ליה [יש לו] לכהן זכייה בגוויה [בתוכו, בבכור] בעודו חי. וקשה לרב נחמן!