אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי בפתרון שאלתו זו: אין בשחיטה זו משום איסור שחיטת חולין בעזרה, שהרי מי קרינא ביה [האם קוראים אנו בו, מתקיים במקרה זה] הכתוב "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשים שמו שם וזבחת" (דברים יב, כא), שממנו נלמד איסור שחיטת חולין בעזרה? שדרשו חכמים: דווקא בריחוק מקום מהמקדש אתה שוחט חולין, ואין אתה שוחט חולין במקדש. שלא אסרה תורה שחיטת חולין בעזרה אלא בדבר שיכול היה להישחט מחוץ לעזרה, ואולם במקרה זה, הרי חייב הוא לשחוט את האם (המעוברת) בעזרה, בהיותה קרבן שלמים.

א ועוד בעי מיניה [שאל ממנו] אביי מרב יוסף שאלה הפוכה מזו הקודמת: לשיטת ר' יוחנן האומר שמקדישים עוברים, אם הקדיש את העובר שבמעי אמו לשלמים, ונמצא שהיא (הבהמה המעוברת) הינה חולין וולדה הינו שלמים. ושחטה בחוץ (למקדש, כשחיטת חולין רגילים), מהו דינו, מי מחייב עליה [האם מתחייב עליו], על עובר זה משום איסור שחוטי חוץ, או לא?

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי בתשובה לשאלתו זו: מי קרינא ביה [האם קוראים אנו בו, מתקיים במקרה זה] הכתוב "איש איש מבית ישראל אשר ישחט... במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא... למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאם לה' אל פתח אהל מועד..." (ויקרא יז, ג—ה), המלמד את איסור שחיטת הקדשים מחוץ למקדש? שהרי לא נאסר להישחט בחוץ אלא הראוי להישחט בפנים, ואילו עובר זה כל עוד לא נולד אינו ראוי להישחט כלל!

לישנא אחרינא [לשון אחר] בהצעת תשובתו של רב יוסף לבעייתו זו של אביי. שכך אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: אמר הכתוב באיסור שחיטת קדשים בחוץ "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" — ללמדנו שרק על זה הראוי לבוא לפתח אהל מועד (להיות מוקרב במקדש) הוא שחייבין עליו, על שחיטתו, בחוץ, ועובר זה כל עוד לא נולד אינו ראוי לבא לפתח אהל מועד.

ב משנה פירות תרומה שנפלו לפירות חולין, ונתערבו עד שאי אפשר לזהות את פירות התרומה שבתוך התערובת, אם שיעור פירות החולין לא היה פי מאה משיעור פירות התרומה — לא התבטלה בתוכם התרומה, וממילא נאסרו ("נדמעו") כל הפירות למי שאסור באכילת תרומה. ואם לאחר מכן חזרה ונפלה מאותה תערובת סאה פירות לתוך פירות חולין אחרים, אין המדומע כבר מדמע שנית אלא לפי חשבון (חישוב). שאנו מניחים שהתרומה שבתערובת הראשונה מעורבת היטב, ויש בה רק אחוז מסויים של תרומה, לפי חשבון התרומה שנפלה.

ויש צורך לבטל בתערובת השניה רק כנגד חלק זה של אותה תרומה ובדומה לכך, גם אין המחומץ, כלומר, עיסה של חולין שהחמיצה בנתינת שאור של תרומה לתוכה, ודינה של עיסה זו שהיא אסורה כולה באכילה למי שאסור באכילת תרומה, אם נפל לאחר מכן חלק ממנה לתוך עיסה אחרת של חולין — אין אותו חלק מחמץ את העיסה השניה אלא לפי חשבון התרומה שבו. ובדומה לכך, בדין המקוה, שמקוה כשר צריך שיהיו בו מים (שאינם שאובים) בשיעור ארבעים סאה. ואולם מקוה שאין בו ארבעים סאה מים כשרים אם נפלו לתוכו שלשה לוגים מים שאובים והשלימוהו לארבעים — הריהו נפסל בכך. ואומרת המשנה: אין המים השאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון כפי שיבואר בגמרא.

ואין מי חטאת (מי אפר פרה אדומה), עושין (נעשים) מי חטאת אלא עם מתן האפר עליהם. אבל אם נתן בכלי את האפר תחילה, ולאחר מכן את המים — אין אלו מי חטאת כשרים. ועוד הלכה בענין בית הפרס, שהוא שדה שהיה בו קבר ונחרש, והרי יש עתה בתחום הנחרש ספק טומאה שמא עם החרישה נגררה עצם מהמת, וקבעו חכמים שספק הטומאה זה הוא בתחום מאה אמה סביב הקבר. ואמר שאין בית הפרס עושין בית הפרס אחר, שאם חזר וחרש מתחום מאה אמה אלו לשטח אחר — אין הוא טמא. ואין תרומה אחר תרומה, שאם הפריש תרומה מפירות החייבים בתרומה, וחזר והפריש מהם שוב תרומה — אין זו תרומה.

וכן אין התמורה, בהמת חולין שהמירו אותה בבהמת הקדש, ונעשתה אף היא הקדש, עושה תמורה. שאם המירו בהמת חולין אחרת בבהמת תמורה זו — לא חל דין התמורה על בהמת החולין השניה, ואינה מתקדשת בכך. וכן לא הולד הנולד מבהמת הקדש אך לא הוקדש בעצמו עושה תמורה, שאם המירו בהמת חולין עליו — לא חל דין התמורה. ואילו ר' יהודה אומר: הולד עושה תמורה. אמרו לו חכמים לר' יהודה: אין הלכה כדבריך, אלא רק הקדש — הוא העושה תמורה, ואין הולד עושה תמורה.

ג גמרא במשנה, שנינו שאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, ושואלים: מאן [מיהו] התנא של משנתנו? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: משנתנו היא שלא כשיטת ר' אליעזר,

דתנן [שכן שנינו במשנה]: סאה של תרומה שנפלה לתוך פחות ממאה סאים פירות של חולין, ונדמעו בכך, אם לאחר מכן חזר ונפל מן המדומע למקום אחר, לתוך פירות חולין אחרים, ר' אליעזר אומר: שיעור זה שנפל לתערובת השניה מדמע כתרומה ודאי, וכל עוד אין שיעור מאה חולין כנגדו — אף התערובת השניה אסורה. וטעם הדבר: שאני אומר מן הספק שהסאה שנפלה לתערובת הראשונה, היא זו שעלתה, שיצאה ממנה בשלמות ונפלה לתערובת השניה.

וחכמים אומרים: אינה מדמעת אלא לפי חשבון שבה. שלדעתם מניחים אנו שכל סאה שבתערובת הראשונה נחשבת כמעורבת היטב ויש בה רק אחוז מסויים של תרומה לפי חשבון התרומה שנפלה, ולכן אין התערובת השניה מדמעת אלא כנגד אחוז זה של התרומה.

ד ועוד שנינו במשנתנו שאין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. ומבררים כשיטת מי היא. אמר ר' אבא, אמר ר' יוחנן: מתניתין [משנתנו] זו הריהי שלא כשיטת ר' אליעזר.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: שאור של חולין ושל תרומה שנפלו שניהם לתוך העיסה, ולא בזה כשלעצמו יש שיעור כדי להחמיץ את העיסה, ולא בזה כשלעצמו יש שיעור כדי להחמיץ את העיסה, ונצטרפו שניהם וחימצו את העיסה. שר' אליעזר אומר: אחר (על פי) השאור האחרון שניתן בעיסה, והוא זה שגרם לה שתתחמץ אני בא (קובע) מה דינה של העיסה. שאם היה של חולין — הריהי מותרת באכילה לכל ואם השאור האחרון היה של תרומה — העיסה אסורה באכילה למי שאסור באכילת תרומה. ואילו חכמים אומרים: בין שנפל שאור האיסור (של התרומה) לכתחילה (בתחלה, לפני שאור החולין), ובין שנפלה שאור האיסור בסוף (לאחר שאור החולין) — לעולם אין אסור באכילת העיסה מי שאינו מותר באכילת תרומה, עד שיהא בו בשאור של התרומה כדי להחמיץ כשלעצמו.

ה ועוד שנינו במשנתנו שאין המים השאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. ואף בזאת מבררים: מאן [מיהו] התנא של משנתנו? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: ר' אליעזר בן יעקב היא, דתנן [שכן שנינו] בתוספתא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים, שהם רוב שיעורו של המקוה הכשר (שהוא בארבעים סאה), מה עושה כדי להכשירו? — ממלא (שואב מים) בדלי הנישא על כתף (והרי אלו "מים שאובים") בשיעור תשע עשרה סאה, וממלאם בבור הסמוך למקוה ופותקן (ומזרימם) דרך תעלה העוברת מהבור לתוך המקוה —