היינו [זוהי] ממש שיטת רבנן [חכמים]!

את ההוכחה הזו דוחים מיד: אלא מאי [מה], אף אם נניח שעד ולא עד בכלל, גם אז לא יהיו הדברים מתקבלים שכן אימא סיפא [אמור את הסוף של המשנה]: וזמנם של תפילות המוספין כל היום. ר' יהודה אומר: עד שבע שעות. ותניא [ושנינו בברייתא]: היו לפניו חובת שתי תפלות, אחת של מוסף ואחת של מנחה — מתפלל בתחילה של מנחה ורק אחר כך של מוסף, כיון שזו, המנחה, תדירה, וזו, מוסף, אינה תדירה. שתפילת המוסף מתפללים רק בשבתות בראשי חודשים ובמועדים, ויש איפוא לנהוג כפי הכלל שתדיר קודם לשאינו תדיר. ר' יהודה אומר: מתפלל בתחילה של מוסף ורק אחר כך של מנחה, מאחר שזו, מוסף, עוברת, כלומר זמנה מוגבל יותר, וזו, מנחה, אינה עוברת, שעדיין יש שהות להתפלל מנחה עד זמן פלג המנחה.

והמסקנה הנוגעת לענייננו מדברים אלה היא: אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי כשאומרים "עד" הרי זה ועד בכלל, היינו דמשכחת [זהו שאתה מוצא, שאתה מסוגל למצוא] להו שתי תפילות בהדי הדדי [יחד]. אלא אי אמרת [אם תאמר] כי "עד" הוא ולא עד בכלל, הרי "עד שבע שעות" משמעו עד תחילת השעה השביעית, עד חצות היום, ואם כן היכי משכחת להו [איך תמצא אותן] שתי תפלות בהדי הדדי [יחד]? שהלא כיון דאתיא [שבאה] לה שעתה של תפילת המנחה שהיא חצי שעה לאחר חצות היום, כבר אזלא [הלכה] לה שעתה של תפילת המוספין.

אלא מאי [מה] תאמר, כי "עד" הוא ועד בכלל, אם כן קשיא רישא [קשה ההתחלה] כפי שבארנו קודם לגבי פלג המנחה, ומאי איכא [מה הבדל בהלכה יש] בין שיטת ר' יהודה לשיטת רבנן [חכמים]? על כך משיבים: מי סברת דהאי [האם סבור אתה שזה] "פלג מנחה" פלג מנחה אחרונה קאמר [אמר]? לא זו היתה כוונתו, כי אם פלג ראשונה קאמר [אמר], ו"עד פלג המנחה" פירושו עד אחרי חציה הראשון של שעת המנחה, ואילו כאשר הזכיר אחת עשרה שעות הכי קאמר [וכך אמר, כך התכוון לומר]: אימת נפיק [אימתי יוצא] פלג ראשונה ועייל [ונכנס] פלג אחרונה — מכי נפקי [מכאשר, מהזמן בו יוצאות] אחת עשרה שעות חסר רביע. ואם כן נמצא סגנון דבריו של ר' יהודה אחיד, וכוונתו תמיד "עד ועד בכלל".

א המסקנה המעשית אשר הועלתה מהדיון בדברי ר' יהודה היא שלדבריו מותר להתפלל שחרית עד סוף ארבע שעות ביום. כסיוע לדבר אמר רב נחמן: אף אנן נמי תנינן [אנחנו גם כן שנינו] ענין זה במשנה במסכת עדויות.

ששנינו שר' יהודה בן בבא העיד על חמשה דברים בהלכה: ילדה יתומה לפני בגרותה שהשיאו אותה אמה או אחיה, וכשהיא מגיעה לבגרות יכולה היא למאן לחיות עם בעלה, ועל ידי זה להפקיע את קשר הנישואין ביניהם מעיקרו. כרגיל מתרחקים מן המיאונים, ואולם במקרים מסויימים מתברר כי אם יהיו נישואיה של ילדה זו בעלי תוקף, יגרום הדבר לבעיה ביחס לחליצה ויבום. על מקרים אלה העיד ר' יהודה בן בבא שממאנין, כלומר משדלים את הקטנה שתמאן בבעלה. ועל ידי כך יפתר הסיבוך בנושא זה. ועוד העיד שמשיאין את האשה שרצתה להינשא שנית לאחר ששמעה על מות בעלה, על פי עד אחד, ואין דורשים כאן (כבשאר עדויות שבתורה) שני עדים כשרים. ועוד העיד מענין מעשה על תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש. ללמדנו, שהדין בתורה (שמות כא, כח) המחייב לסקול שור שהרג אדם, כולל גם את שאר בעלי החיים וכן העיד על יין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח. וכן העיד על מעשה שהיה בתמיד של שחר שקרב (הוקרב) בארבע שעות ביום.

מעדות אחרונה זו, שהיא על פי שיטתו של ר' יהודה (שהרי לא העיד על שעה מאוחרת מזו) שמע מינה [למד מכאן] כי אכן "עד ועד בכלל". ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

מתוך הסתמכות על משנה זו אמר רב כהנא: הלכה כר' יהודה, הואיל ותנן בבחירתא כוותיה [ושנינו במשנה המובחרת במסכת עדויות כמותו], ומאחר שנפסקה הלכה ככל המשניות במסכת עדויות, הרי שדברי תנא הנוטים לשיטת ר' יהודה משמעותם ההלכתית פסיקת ההלכה כדעתו.

ב על סמך דברים אלה נגשים עתה לברר ועל התמיד של שחר שקרב בארבע שעות, מאן תנא להא דתנן [מי שנה את המשנה הזו ששנינו] על הנאמר במן שירד לבני ישראל במדבר. הפסוק "וילקטו אותו בבוקר בבוקר איש כפי אכלו וחם השמש ונמס" (שמות טז, כא), ולדעת תנא זה שעה זו היתה בארבע שעות ביום.

ותוהים: אתה אומר ששעה זו שבה "חם השמש" היא בארבע שעות, או אינו כן אלא ששעה זו הריהי בשש שעות?! אלא כשהוא, הכתוב אומר "כחם היום" (בראשית יח, א) הרי שש שעות כבר אמור, ששעה זו מכונה במקרא "כחום היום", הא [הרי] מה, באיזו דרך אני מקיים את דברי הכתוב "וחם השמש ונמס" — בזמן מוקדם יותר, כלומר, בארבע שעות. ומעתה מני [שיטת מי היא] ברייתא זו? שהרי אינה לא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת רבנן [חכמים]. שכן אי [אם] שיטת ר' יהודה היא — הלא עד ארבע שעות נמי צפרא [גם כן בוקר] הוא! שהרי לדעתו עדיין מקריבים אז תמיד של שחר, והרי נאמר שהלקיטה עצמה היתה בבוקר. אי [ואם] כשיטת רבנן [חכמים] — הלא עד חצות נמי צפרא [גם כן בוקר] הוא, שהרי לדעתם קרבן תמיד של שחר קרב עד חצות היום, ולכאורה אם כן לפנינו שיטה חדשה לגמרי.

על כך משיבים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] ופרש את הדבר כשיטת ר' יהודה, אי בעית אימא [אם תרצה אמור] ופרש את הדבר כשיטת רבנן [חכמים]. ומפרטים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שזו שיטת רבנן [חכמים], ופרש כך: אמר קרא [הכתוב] "בבקר בבקר" ("וילקטו אותו בבוקר בבוקר איש כפי אכלו וחם השמש ונמס". להורות שהלקיטה היתה בשעות הבוקר המוקדמות, וחלקהו, את הבוקר — הנמשך לדעת חכמים עד חצות — לשני בקרים, ו"בבוקר בבוקר" פירושו: חציו הראשון של הבוקר — עד תחילת ארבע שעות. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כשיטת ר' יהודה, ופירוש הדבר לשיטתו הוא: האי [זו] המלה "בקר" שהיא יתירא [יתירה] בכתוב "בבוקר בבוקר" משמעו — להקדים לו שעה אחת. על כל פנים דכולי עלמא מיהא [לדעת הכל לפחות] "וחם השמש ונמס" הריהו בארבע שעות ביום.

ועל כך שואלים: מאי משמע [מה המשמעות]? כלומר, כיצד נובע דבר זה מן הכתוב? אמר ר' אחא בר יעקב: אמר קרא [הכתוב] "וחם השמש ונמס", ואפשר ללמוד מדיוק לשון הכתוב — איזו היא שעה שהשמש חם ואולם עדיין הצל צונן (ולא הגיע ל"כחום היום" שהכל חם) — הוי אומר בארבע שעות.

ג שנינו במשנה שלדעת התנא קמא תפלת המנחה זמנה עד הערב, ולדעת ר' יהודה זמנה עד פלג המנחה בלבד. אמר ליה [לו] רב חסדא לרב יצחק: התם [שם] בענין תפילת שחרית אמר רב כהנא שהלכה כר' יהודה, הואיל ותנן בבחירתא כוותיה [ושנינו במשנה המובחרת במסכת עדויות כמותו] ואולם הכא מאי [כאן מה, נפסוק]? אישתיק [שתק] ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [דבר], משום שלא היתה בידו הלכה קבועה בנושא זה. על כן אמר רב חסדא: נחזי אנן [נראה אנחנו], כלומר, ננסה אנו עצמנו לפתור את הבעיה מהעובדה שרב מצלי [היה מתפלל] תפילה של שבת בערב שבת מבעוד יום, וממנהגו זה שמע מינה [למד ממנה] שהלכה כר' יהודה שזמן תפילת המנחה מסתיים בפלג המנחה, ומאז אפשר להתחיל להתפלל ערבית.

את ההוכחה הזו ממנהגו של רב דוחים מיד: אדרבה (להיפך) מהעובדה שרב הונא ורבנן [וחכמים], תלמידיו של רב, לא הוו מצלו [היו מתפללים] עד אורתא [הערב], שמע מינה [למד ממנה] כי אין הלכה כר' יהודה. ועל כן אין להביא מכאן כל ראיה גמורה. ומסכמים: השתא [עכשיו] שלא אתמר הלכתא [נאמרה הלכה] לא כמר [כחכם זה] ולא כמר [כחכם זה], דעבד כמר [מי שעשה כחכם זה] — עבד [עשה], ודעבד כמר [ומי שעשה כחכם זה] — עבד [עשה], שהלכה זו הושארה תלויה בהחלטתו של כל אדם.

ד מסופר: רב איקלע לבי [הזדמן לבית] החכם גניבא וצלי [והתפלל] תפילה של שבת בערב שבת, והוה מצלי [והיה מתפלל] ר' ירמיה בר אבא לאחורי [אחורי] רב, וסיים רב תפילתו ולא פסקיה לצלותיה [הפסיק את תפילתו] של ר' ירמיה, שלא פסע לאחוריו לפני ר' ירמיה. ומסיפור זה שמע מינה תלת [למד ממנה שלושה דברים]: ראשית, שמע מינה [למד ממנה] שמלכתחילה מתפלל אדם תפילה של שבת בערב שבת. שמותר להתפלל תפילה שבת בערב שבת. ושמע מינה [ולמד ממנה] שמתפלל תלמיד אחורי רבו, ואין בכך משום פגיעה בכבוד הרב. ושמע מינה [ולמד ממנה] שאסור לעבור כנגד המתפללין שמונה עשרה, בשעת תפילתם.

ומעירים: דבר זה מסייע ליה [לו] לר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: אסור לעבור כנגד המתפללין. על כך שואלים איני [וכן הוא]?! והא [והרי] ר' אמי ור' אסי חלפי לפני המתפללים. ומשיבים: ר' אמי ור' אסי — חוץ לארבע אמות מן המתפללים הוא דחלפי [שהיו עוברים].

פרט אחר בסיפור זה עורר אף הוא תמיהה: ור' ירמיה היכי עביד הכי [כיצד עשה כך] שהתפלל אחורי רב?! והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יתפלל אדם