אי [אם] המדובר בתמורה של קרבן אשם — הרי גמירי לה [למודה היא כהלכה למשה מסיני] שתמורת אשם לרעייה אזלא [הולכת], ואין צורך אם כן למעט זאת מן הכתוב! שכן כלל הוא: כל שבחטאת דינה שהיא מתה (מובלת למיתה, ובכללן תמורת חטאת), באשם רועה עד שייפול בה מום ותיפדה ודמיה יפלו לעולה. ומשיבים: לעולם מדובר בברייתא זו בולד ובתמורת חטאת, ובאשר לשאלה, מדוע נזקקים אנו לפסוק הממעט אותם, שהרי הלכה למשה מסיני היא, יש להשיב: הילכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני למודה היא] דווקא לענין המיתה, ואילו קרא למעוטי [הפסוק בא למעט] אותם לענין ההקרבה, שאין מקריבים אותם.

ותוהים על כך: והרי הא בהא תליא [זו בזו, דין ההקרבה בדין המיתה תלויה], וכיון שלמיתה היא אזלא [הולכת] — ממילא מובן שהיא לא קרבה! אלא יש לומר כי הלכתא [ההלכה למשה מסיני] — באה לענין קרבן החטאת, ואילו קרא [הפסוק] — בא למעוטי [למעט] תמורת אשם.

ושואלים: הא נמי הילכתא גמירי לה [זו גם כן הלכה למשה מסיני למודה היא], דאמרי [שכן אמרו]: כל שבחטאת מתה, באשם רועה! אלא, קרא מיבעי ליה [הפסוק נצרך לו] להשמיענו דין נוסף, דאי [שאם] עבר ומקריב [והקריב] ולד חטאת או ולד אשם וכן תמורת חטאת או תמורת אשם — הריהו קאי [עומד] באיסור עשה, שהרי מיעטו הכתוב ממצות עשה (שנאמרה לענין ולד עולה ושלמים), ולאו הבא מכלל עשה — עשה.

א עוד שנינו בברייתא כי ר' עקיבא חולק על ר' ישמעאל ואומר כי אינו צריך פסוק זה "רק קדשיך..." (דברים יב, כו—כז) למעט ולדות ותמורות שאר הקדשים מהקרבה על המזבח, שכן מן הפסוק הנאמר בדין האשם ("אשם הוא", ויקרא ה, יט) למדים אנו שרק הוא (האשם עצמו) קרב על המזבח, ואין תמורתו קריבה. ושואלים: למה לי קרא [פסוק] זה ללמדנו שאין תמורת האשם קריבה על המזבח, והא הילכתא גמירי לה [והרי הלכה למשה מסיני למודה היא] שתמורת האשם רועה ("כל שבחטאת מתה — באשם רועה"), ואינה קריבה!

ומשיבים: אין הכי נמי [אכן, כך גם כן], שאין צורך בדרשת הכתוב, אלא קרא [פסוק] למה לי (מהו מלמדנו) — יש לומר כי מיבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו כהלכה זו שאמר רב הונא, שכן אמר רב הונא: בהמת קרבן אשם שניתק (נעתק, נפסל מהקרבה, וכגון שנתכפרו בעליו בקרבן אחר) ודינו לרעייה עד שיפול בו מום, וייפדה, ויביאו בדמיו עולה, ועמד הבעלים לפני שנפל בו מום ושחטו סתם, בלא כוונה מיוחדת — כשר, וקרב לשם עולה.

ולדיוק ההלכה: רק אם ניתק לרעייה — אין [כן] כשר לשם עולה, ואולם אם לא ניתק לרעיה — לא, אינו כשר. מאי טעמא [מה הטעם, המקור לכך בתורה]? שכן אמר הכתוב באשם "הוא" — להדגיש: בהווייתו יהא, שעדיין הוא אשם. בעמוד הקודם הובאו שתי ברייתות בהן נלמד דין ולד השלמים שהוא שלמים. האחת למדה זאת מהכתוב "אם זכר אם נקבה" (ויקרא ג, א), והשניה מהכתוב "תשא ובאת" (דברים יב, כו).

ושואלים: להאי [לזה] התנא (בברייתא השניה) דקא יליף [שהוא לומד] את דין ולדות השלמים שהם כשלמים מהני קראי [מהמקראות הללו], "תשא ובאת" (דברים יב, כו), תיפוק לי [תצא לו, תילמד] הלכה זו מהמקראות "זכר" ו"נקבה" (ויקרא ג, א), כדרך שנלמד הדבר בברייתא הראשונה? ומשיבים: אין הוא לומד ממקרא זה, שכן הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] לעניינו של ולד בעלי מומין, ולתמורת בעלי מומין.

ושואלים על כך: ותיפוק לי כולהו מהאי קרא [ויצאו לו, ויילמדו, כולם, כל הדינים, הן של ולדות ותמורות שלמים והן של ולדות ותמורות בעלי מומים, מהפסוק הזה], וכדרך שנלמד בברייתא הראשונה! ומשיבים: הלשון "אם" ("אם זכר", "אם נקבה") לא משמע ליה [אינו נראה לו] שבא ללמד, שכן אין היא מיותרת אלא צורת לשון המקובלת במקרא.

ושואלים לצד האחר: ולהאי [ולזה] התנא בברייתא הראשונה, דנפקא ליה [שיוצא לו, שלשיטתו למדים] מהכתוב "זכר" "אם נקבה" את כל הדינים כולם, אם כן בכתוב "תשא ובאת" מה עביד להו [עושה בו, מה נלמד ממנו]? ומשיבים: כתוב זה בא ללמד הלכה אחרת, שהבעלים חייבים להביא את קרבנותיהם למקדש, בעת שעולים לרגל, אפילו ממירעייהו [מהמרעה שלהם], שלא יתעצלו מלחפשם ומלקחתם, ולא ידחו את הבאתם לרגל הבא. לישנא אחרינא [לשון אחר]: בא כתוב זה ללמד שאפילו ממורגייהו [מן המורג, כלי הדישה שלהן] יש לקחת את הבהמות אותן הוא רוצה להקדיש, ועתה הוא עומד לעלות לרגל, ואל ידחה את הבאתן.

ב משנה במשנה הקודמת שנינו שדין ולדות השלמים הריהו כדין השלמים, ומוסיפים כי בדבר זה נחלקו חכמים, שר' אליעזר אומר: ולד שלמים לא יקרב שלמים, אלא יסגרנו במקום שבו לא יינתן לו מזון, וימות (רש"י). ואילו חכמים אומרים: יקרב כשלמים.

ובהסבר מחלוקתם, אמר ר' שמעון: לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על הולד שנולד לולד שלמים, וכן על הולד שנולד לולד תמורה — שלדעת הכל לא יקרב. על מה נחלקו — על הולד של השלמים עצמו, שבזה ר' אליעזר אמר: לא יקרב, וחכמים אומרים: יקרב.

ובענין זה העיד (מסרו במסורת מפי רבותיהם) ר' יהושע ור' פפייס על ולד שלמים שיקרב שלמים. אמר ר' פפייס: אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים, ואכלנוה מבשרה בחג הפסח, ואכלנו לאחר מכן את בשר ולדה כקרבן שלמים בחג (ברגל אחר).

ג גמרא שנינו במשנה כי שיטת ר' אליעזר היא שולד שלמים אינו קרב שלמים. ובענין זה אמר ר' אמי, אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם, מקור שיטתו] של ר' אליעזר? — שכן אמר קרא [הכתוב] בתחילת פרשת השלמים "ואם זבח שלמים קרבנו לה'" (ויקרא ג, א). והלשון "ואם" שניתן לקוראה "ואם" באה להורות: ולא ולד.

אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' אמי בשאלה: אלא מעתה שכך נדרש הכתוב "אם", הכתוב "אם על תודה יקריבנו" (ויקרא ז, יב), אם כן לכאורה הכי נמי [כך גם כן] יידרש באותו אופן: "אם" — ולא ולד, שולד התודה אינו קרב, וכי תימא [ואם תאמר] : הכי נמי [אכן כך גם כן], שלדעת ר' אליעזר אף ולד התודה אינו קרב כקרבן תודה, והתניא [והרי שנויה ברייתא] בדין התודה: ולדה של התודה, ותמורתה של התודה, וחילופיה (הבהמה המובאת לקרבן תודה במקום קרבן תודה שאבד, ולאחר מכן נמצא אותו קרבן, ועתה שתיהן עומדות לפניו להקרבה), מנין שדינם של כל אלו להקרבה כתודה עצמה? — תלמוד לומר "אם על תודה יקריבנו" — והרי זה בא לרבות מכל מקום (כל אופני התודה) שקרבים כתודה!

אלא אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: היינו טעמא [זהו הטעם] של שיטת ר' אליעזר שאין ולדות השלמים קרבים — אין זה מדין תורה, אלא גזירה שגזרו חכמים על ולדות השלמים שלא יקרבו, וטעם הגזירה: שאם נאמר שהולדות קרבות, יש לחשוש שמא ימתינו הבעלים, וישאירו את האמהות אצלם לזמן רב, עד שיגדל מהם עדרים עדרים כדי למוכרם לצרכי שלמים.

ד עוד שנינו במשנה שאמר ר' שמעון בהסבר מחלוקתם של ר' אליעזר וחכמים שלא נחלקו על ולד ולד שלמים ועל ולד ולד תמורה שלא יקרב, ועל מה כן נחלקו? — על הולד...".

ובדברי ר' שמעון אלה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים], היכי תני [איך בדיוק שנויים הדברים], האם יש לשנות בהם "לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים בכלל אם יקרבו או שלא יקרבו ולדות הולדות, אלא לדעת הכל (ואף ר' אליעזר מודה בכך) יקרבו", או דילמא [שמא], כך יש לשנות: "לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים בולדות ולדות אלה שלדעת מי מהם יקרבו, אלא לדעת הכל (ואף לדעת חכמים) לא יקרבו"?

אמר רבה: מסתברא [מסתבר] לומר שכך הוא נוסח הדברים: "לא נחלקו בולדות ולדות שלא יקרבו, אלא לדעת הכל יקרבו". מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן עד כאן לא שמענו כי פליג [חלק] ר' אליעזר עליה דרבנן [על חכמים] ואמר שלא יקרבו אלא בולד עצמו, אבל ולד ולד — לא אסר ר' אליעזר להקריבו, שכן אקראי בעלמא [דבר מזדמן סתם] הוא, שאין זה דבר מצוי שישהו אותם עד שיהיו להם ולדי ולדות.

ואילו ר' יהושע בן לוי אמר: נוסח המשנה הוא "לא נחלקו בולדות ולדות שיקרבו, אלא לדעת הכל לא יקרבו". מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חולקים חכמים על] ר' אליעזר ואומרים שיקרבו, אלא בולד השלמים, אבל ולד ולד — מתוך מעשיה (התוצאה של מה שעשה בה, שהשהה אותה) ניכרת מחשבתו שלגדל קא בעי ליה [הוא רוצה אותו] ולכן לא יקריבו, כדי שלא יגדלו מלכתחילה לשם כך.