א שנינו במשנתנו שחלקו חכמים בדינו של ולד הטרפה, ר' אליעזר אוסר להקריבו על המזבח, וחכמים מתירים. ומסבירים: נחלקו חכמים במסכת חולין האם בהמה טריפה יכולה ללדת, ומעתה נאמר כי למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שטרפה (אינה) ילדה [הריהי יולדת] משכחת לה [מוצא אתה] את מחלוקת ר' אליעזר וחכמים זו — כגון שבתחילה הבהמה נטרפה ולבסוף (ולאחר מכן) עיברה (נתעברה).

ובהא פליגי [ובזה נחלקו]: שר' אליעזר סבר [סבור]: זה וזה גורם (כאשר שני דברים, אחד של איסור ואחד של היתר גורמים היווצרותו של דבר) — הרי אותו דבר אסור, וכן כאן, אף אם הזכר המוליד את הולד הזה כשר, כיון שאם הולד אסורה (כטריפה) — הולד אסור בהקרבה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: זה וזה גורם — מותר, ולכן הולד כשר להקרבה.

ואילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] טריפה אינה חיה (=אינה יולדת) — משכחת לה [מוצא אתה] את מחלוקת ר' אליעזר וחכמים כגון שבתחילה עיברה ולבסוף נטרפה. ובהא פליגי [ובזה נחלקו]: שר' אליעזר סבר [סבור] כי העובר כירך (איבר, חלק מגוף) אמו הוא נחשב, וכשם שהאם אסורה להקרבה שהרי היא טריפה, אף עוברה אסור. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שעובר לאו [לא] כירך אמו הוא נחשב ולכן אין לאוסרו למזבח.

ב ועוד בענין מחלוקת ר' אליעזר וחכמים, אמר רב הונא: מודים חכמים לר' אליעזר באפרוח הבוקע מביצת יונה טרפה — שאסור להקרבה. ומסביר: מאי טעמא [מה הטעם] להבחנה זו בשיטת חכמים — עד כאן לא שמענו כי פליגי עליה [נחלקו חכמים עליו] על ר' אליעזר ואמרו שולד הטריפה מותר, אלא בולד בהמה — דמאוירא קא רביא [שמן האויר הוא גדל], שאף כשהוא ברחם אמו הריהו מתפתח כגוף עצמאי, ואינו כחלק מן האם, אבל ביצת התרנגולת הטרפה, שמגופה דתרנגולתא קא רביא [של התרנגולת היא גדלה, מתפתחת] — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שאסורה, והאפרוח הבוקע ממנה פסול.

אמר ליה [לו] רבא לרב הונא: יש תניא דמסייע [ברייתא שמסייעת] לך בשיטתך זו, שכן שנינו: מלא תרוד (כף גדולה, שהוא שיעור עפר רקבון של מת), של רימה (תולעי רקב) הבאה מאדם חי, מה דינו לענין שיטמא? ר' אליעזר מטמא, וחכמים מטהרין. ונדייק מכאן: עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו] על ר' אליעזר אלא ברימה, דפירשא בעלמא [שסתם פרש] הוא היוצא מגוף האדם, שאין הוא חלק ממנו. אבל ביצה שמגופה דתרנגולת [של התרנגולת] הוא — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שחלק מהתרנגולת היא, ולכן האפרוח הבוקע מביצת הטריפה הריהו אסור.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: אין להביא ראיה מכאן לשיטת רב הונא, שהרי אדרבה (להיפך), איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר]: עד כאן לא שמענו כי פליג [חלק] ר' אליעזר עלייהו דרבנן [עליהם, על חכמים] אלא ברימה — שסבור הוא שזהו חלק מן האדם אף שיצא כשהוא חי, דאיקרי [שהרי נקרא] אדם אף מחיים "רימה", דכתיב [שכן נאמר] "ותקות אנוש רמה ובן אדם תולעה" (איוב כה, ו).

אבל גבי [אצל, בענין] האפרוח הבוקע מביצה יש מקום לומר: אימת [אימתי] האפרוח גדלה [גדל, בוקע מהביצה]? לכי מסרחא [כאשר הביצה מסריחה, נרקבת], וכי אסרחא [וכאשר היא מסריחה] — הריהי כעפרא בעלמא [סתם עפר] הוא, ומתבטל ממנה שם התרנגולת שהטילה אותה, ואף אם היא עצמה טריפה, האפרוח הבוקע ממנה הריהו מותר להקרבה, ובכך אפילו ר' אליעזר מודה! ועוד ראיה כנגד רב הונא, שהרי תניא בהדיא [שנויה ברייתא במפורש]: מודה ר' אליעזר לחכמים באפרוח ביצת טרפה, שמותר להקרבה! אמר ליה [לו] רבא לאביי: אי תניא [אם שנויה] — תניא [שנויה].

ג עוד שנינו במשנה: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר שהבהמה הכשרה שינקה חלב מן הטריפה פסולה להקרבה. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? אילימא דמפטמא מינה [אם תאמר משום שהתפטמה, גדלה ושמנה ממנה, מהבהמה הטריפה], אלא מעתה תאמר בבהמה שבעליה האכילה כרשיני (מין ירק) של עבודה זרה הכי נמי דאסירא [כך גם כן תאמר שאסורה], והרי למדנו שהאכלת כרשיני עבודה זרה אוסרת רק בהמה שהוקצתה באכילה זו לעבודה זרה, ואילו סתם בהמה — אינה נאסרת בכך.

אלא כך תני [שנה במשנתנו] ר' חנינא טריטאה קמיה [לפני] ר' יוחנן: כגון שהניקה את הבהמה הכשרה חלב רותח (טרי) מהבהמה הטריפה משחרית לשחרית (בוקר בוקר, כלומר, כל ימיה). והואיל ויכולה לעמוד עליה (להתקיים מכחה) של יניקה זו מעת לעת (יממה שלמה) עד ליניקה הבאה, נמצא איפוא שכל חיותה של הבהמה הכשרה בא מהבהמה הטריפה, ולכן היא אסורה להקרבה.

ד עוד שנינו במשנה כי כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותם, משום שאז ניתן הבשר למאכל הכלבים, ויש בדבר משום ביזוי הקודש. ושואלים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? — דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל" (דברים יב, טו): פסוק זה מדבר בפסולי המוקדשים שנפדו. וכך הוא נדרש: "תזבח" — לשחיטתם ולאכילתם הותרו, ולא לגיזה את צמרם. "ואכלת" — לאכילה שלך הותר בשרם, ולא לאכילת כלביך. "ואכלת בשר" — ולא את החלב שלהם, שאף חליבתם אסורה. מכאן ("ואכלת") למדים אנו בדעת חכם זה שאין פודים את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים.

אכן איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן שונה: "תזבח ואכלת" — אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך, כלומר, בדברים שהנאתם באה לאחר שחיטה, והוא בשרם בלבד, ולא גיזתם או חלבם, שהרי אלו הנאות הבאות בהיותם בחיים. ונסיק איפוא כי חכם זה קסבר [סבור הוא]: שפודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים.

א משנה יש הלכות הנוהגות רק בקדשי מזבח (קרבנות) שאין נוהגות בקדשי בדק הבית (המיועדים לבניינו וצרכיו השוטפים של בית המקדש), ויש הלכות הנוהגות רק בבהמות שהן קדשי בדק הבית שאין נוהגות בקדשי מזבח.

ומפרטים: שקדשי מזבח עושין תמורה (שאם המירו עליהם בהמת חולין, חלים דיני התמורה), ואילו קדשי בדק הבית אין עושין תמורה. ועוד: קדשי מזבח חייבין עליו עונש כרת משום פיגול (אם בשעת אחת מעבודות הקרבן חשב לאכול את בשרו או להקטיר את האמורים חוץ לזמנו הראוי), וכן חייב כרת האוכל את הנותר (הנשאר מהם לאחר זמן אכילתם הראוי) וכן האוכל את הקרבן כשהוא טמא — חייב כרת.