בבואה (צל) לבבואה של בבואה שלו, נידע דאתי לביתיה [ידע שיבוא לביתו]. ומעירים: ולאו מילתא היא [ולא דבר הוא], ואין לעשות כן, דילמא חלשא דעתיה [שמא תחלש דעתו] אם לא יראה את הסימן, ומתרע מזליה [ויורע מזלו].

אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא [עכשיו שאתה אומר שסימן שעושים דבר של ממש הוא], יהא רגיל איניש [אדם] למיכל ריש שתא [לאכול בראש השנה] קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי [דלעת ורוביא, כרישים, תרדים ותמרים], שכולם יש בהם סימן טוב.

אמר להו [להם] רב משרשיא לבניה [לבניו]: כי בעיתו למיזל למגמר קמיה רבכון [כאשר אתם רוצים ללכת ללמוד לפני רבכם], גרוסו מעיקרא מתניתין והדר עולו קמי רבכון [תלמדו ותחזרו תחילה על המשניות ואחר כך היכנסו לפני רבכם], וכי יתביתו קמי רבכון, חזו לפומיה דרבכון [וכאשר אתם יושבים לפני רבכם, ראו את פיו של רבכם] כשמלמד אתכם, שנאמר: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ), וכי גריסיתו שמעתא, גרוסו על מיא [וכאשר אתם גורסים, חוזרים על שמועה, הלכה, גירסו אותה על המים], דכי היכי דמשכי מיא תמשוך שמעתכון [שכמו שנמשכים המים תימשך שמועתכם].

ועוד אמר להם: מוטב לחיות אקילקי [באשפות] של מתא מחסיא, ולא אפדני [בארמונות] של פומבדיתא. טב גילדנא סריא למיכל מכותחא דרמי כיפי [טוב לאכול דג קטן מסריח מלאכול כותח משובח וחזק שמשבר סלעים], שהוא מזיק.

ושבים לעיקר הדיון, בענין משיחת המלכים נאמר: "ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני" (שמואל א ב, א), ומדייקים: "רמה קרני" ולא "רמה פכי", וסימן הוא: דוד ושלמה שנמשחו בקרן (ראה שם טז, יג. מלכים א א, לט) — נמשכה מלכותם, שאול ויהוא שנמשחו מן הפך (ראה שמואל א י, א. מלכים ב ט, ג—ו) — לא נמשכה מלכותם.

א שנינו במשנה בין חייבי הכריתות: המפטם (הרוקח) את הקטרת. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: המפטם את הקטרת ללמד בה כיצד לעשותה, או למוסרה לציבור — פטור, אם עשאה להריח בה — חייב. והמריח בה, בקטורת של המקדש — פטור, אלא שמעל, נהנה מן ההקדש, ואם היה זה בשוגג צריך להביא קרבן אשם.

ותוהים: ומי איכא [והאם יש] דין מעילה בריח? והאמר [והרי אמר] ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח של נכסי הקדש — אין בהן משום מעילה, אם נהנה מהם!

ומשיבים: ריח רק אחר שתעלה תמרתו (עמוד העשן) של הקטורת, אין בו משום מעילה, שהרי אין לך דבר אחר שנעשה מצותו ומועלין בו.

ושואלים: אלמה [מדוע] לא? והרי תרומת הדשן, שמרימים מדשן המזבח ומניחים אצל המזבח, הרי שנעשית מצותה לאחר שכבר נשרפו הקרבנות, ובכל זאת מועלין בה!

ומשיבים: אין ללמוד משם, משום דהוי [שהריהם] תרומת הדשן ובגדי כהונה, שני כתובים הבאים כאחד, שנאמר בהם דבר שניתן היה לאומרו באחד מהם, וללמוד ממנו, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדים לשאר דיני התורה.

ואומרים: הניחא לרבנן [זה נוח לשיטת חכמים], אלא לשיטת ר' דוסא מאי איכא למימר [מה יש לומר]? דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר על בגדי הכהן הגדול שלובש ביום הכיפורים: "והניחם שם" (ויקרא טז, כג), מלמד שטעונין גניזה.

רבי דוסא אומר: כשירין הן לכהן הדיוט (שהרי גם הם בגדי לבן), ומה תלמוד לומר "והניחם שם"? כוונתו — שלא ישתמש בהן הכהן הגדול ביום הכפורים אחר. ואם כן, מדוע לא נלמד מתרומת הדשן לשאר דברים?

ומשיבים: משום דהוי [שהריהם] תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד לענין זה, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. ומבארים: תרומת הדשן מאי [מה] היא? דתניא [ששנויה ברייתא]: "ושמו אצל המזבח" (שם ו, ג), מלמד שטעונין גניזה. עגלה ערופה מאי [מה] היא? דתניא [ששנויה ברייתא]: "וערפו שם את העגלה בנחל" (דברים כא, ד), מלמד שטעונין גניזה.

ומוסיפים: ולמאן דאמר [ואפילו לדעת מי שאומר] בדרך כלל: שני כתובין הבאים כאחד מלמדין, מכל מקום הכא [כאן] ודאי אין מלמדין, משום דהוי תרי מיעוטי [שיש שני מיעוטים] בכתוב, בתרומת הדשן כתיב [נאמר] "ושמו" (ויקרא ו, יג), וההדגשה היא: הדין אין [זה כן], צריך לגנוז אותו, מידי אחרינא [דבר אחר] לא, וכן גבי [אצל] עגלה ערופה כתיב [נאמר]: "העגלה הערופה" (דברים כא, ו), ללמד: העגלה הערופה אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] לא.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: פיטום (רקיחת) הקטרת כיצד? הצרי, והציפורן, והחלבנה, והלבונה — כל אחד מהם משקל שבעים של שבעים מנה (מאה דינר). מור, וקציעה, שיבולת נרד, וכרכום — משקל ששה עשר של ששה עשר מנה. הקושט — שנים עשר מנה, קילופה — שלשה, וקנמון תשעה. בורית כרשינה — תשעה קבין, יין קפריסין — סאין תלתא קבין תלתא [שלושה סאים ועוד שלושה קבים, חצי סאה]. אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק [יין לבן ישן]. מלח סדומית מביאים רובע הקב. מעלה עשן, שהוא עשב שגורם שייתמר עשן הקטורת יפה — כל שהוא. ר' נתן אומר: אף כיפת הירדן כל שהוא.

ואם נתן בה דבש בקטורת — פסלה, שנאמר: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב, יא). ואם חיסר אחת מכל סממניה, והקטירה — חייב מיתה. ר' שמעון אומר: הצרי שהוזכר לעיל אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, ולא עץ הקטף עצמו! ועוד, בורית כרשינה שהוזכרה, אינה חלק מהסממנים, אלא ששפין (משפשפים) בה את הציפורן כדי שתהא נאה. וכן יין קפריסין שהוזכר הוא זה ששורין בו את הציפורן כדי שתהא עזה. והלא מי רגלים יפין לה לצורך זה, אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני הכבוד.

ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לר' יוסי בר' חנינא, שאמר ביחס לקטורת: "קדש היא קדש תהיה לכם" (ראה שמות ל, לו—לז), לומר: כל מעשיה לא יהו אלא בקדש.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו במסכת שקלים: המקדיש נכסיו והיו בה דברים הראויין לקרבנות הציבור — ינתנו לאומנין העובדים עבור המקדש בשכרן.

ויש לשאול: הני [אותם] דברים הראויין לקרבנות הציבור, שאדם מקדיש משלו, מאי נינהו [מה הם]? אי [אם] בהמה וחיה — הרי תנא ליה [שנה אותו, את דינם] במשנה אחרת! אי [אם] יינות שמנים וסלתות — גם כן תנא ליה [שנה אותו]! אלא לאו [האם לא] מדובר על קטרת שאדם מקדיש משלו? ואם כן, קטורת נעשית גם מחוץ למקדש!

אמר ר' אושעיא: מדובר באותה קטורת הניתנת לאומנים בשכרן, שנעשתה כדינה בקודש, ואומנים אלו חזרו והקדישוה מנכסיהם. דתניא [ששנויה משנה]: הואיל ובכל שנה צריך להביא קטורת מהתרומה החדשה של מחצית השקל, מותר הקטרת, מה שנותר בסוף השנה, מה היו עושין בה? היו מפרישין ממנה בשיעור שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ולאחר שנתחללה קדושתה על המעות נותנין אותן (את הקטורת) לאומנין בשכרן, וחוזרים ולוקחין (וקונים) אותה מן האומנים מתרומה חדשה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: כיצד ייתכן להעמיד משנה זו באומן שהקדיש את מותר הקטורת שקיבל בשכרו? הא בכולהו מותרות תני [הרי בכל המותרות הוא שונה] שלאחר שנותנים אותם לאומנים בשכרם חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה, ובכלל זה מותר הקטורת, כפי ששנינו זה עתה, והכא [וכאן] במקדיש נכסיו לא תני [אינו שונה] כן, ומכאן שאין מדובר בקטורת!

אלא אמר רב יוסף: מדובר פה באחד מסממני הקטרת, שאדם הקדיש בתוך נכסיו, ולא בקטורת שכבר נרקחה, שהיא אינה נעשית אלא בקודש, וכדברי ר' יוסי בר' חנינא.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: קטרת היתה נעשית משלש מאות ששים ושמונה מנה, כפי ששנינו לעיל; שלש מאות ששים וחמשה כנגד ימות שנת החמה, ועוד שלשה מנין יתירין על אלה, שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים, לצורך הקטרה בקודש הקודשים, והשאר ניתנת לאומנין בשכרן.

כדתניא [כמו ששנויה משנה]: מותר הקטרת מה היו עושין בה? מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותן את הקטורת לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין (קונים) אותה את הקטורת הזו מן האומנים מתרומת הלשכה של השנה הבאה.