סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

בטומאה מה לי אמר ר' יהודה? מה סבור הוא? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: עד כאן לא קאמר ליה [אומר לו] ר' יהודה שולד שני כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו נחשב]אלא לענין קרבן, וטעמו: כיון שלא יצאה שעה שראויה להקריב בה קרבן על הוולד הראשון, הואיל וכן ולד שני כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו הוא נחשב], אבל לענין ימי טומאה וימי טהרה אימא סבירא ליה [אמור שהוא סבור] שהוולד השני כמאן דאיתיה דמי [כמי שישנו הוא נחשב], ולפיכך כשיולדת את השני מפסקא [מפסיקה] ספירת ימי הטומאה של השני את ימי הטהרה של הראשון, ולאחר מכן חוזרת וממלא יומי [ממלאה, משלימה ימי] טהרה של הראשון, והדר מונה יומי [ואחר כך מונה ימי] טהרה לשני.

או דלמא [שמא] לר' יהודה, גם אם הוא מחשיב את הוולד השני כמי שישנו, חומרא הוא דאית ליה [צד חומרה בזה הוא שיש לו], שנוהגת ימי טומאתו של שני בתוך ימי טהרה של הראשון, אבל הכא [כאן], אם נאמר שחוזרת ומשלימה ימי טהרה לראשון — קולא הוא, שאפילו אם רואה דם בימים אלו טהורה היא, וקולא לית ליה [אין לו], שהוא חושש רק להחמיר.

אמר רב הונא מסורא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: יולדת, שוחטין עליה את הפסח בארבעה עשר בניסן וזורקין עליה את דמו ביום ארבעים ללידת זכר וביום שמונים לנקבה, מפני שהיא יכולה לאכול ממנו בליל חמישה עשר.

והיינו מתקשים בדבר: עד כאן אתה מתיר? והלוא בליל חמישה עשר עדיין טמאה היא, שהרי היא מביאה את קרבנה ביום הארבעים ואחד (לזכר), ורק אז מותרת לאכול קדשים! ואמר רב חסדא: הא מני [וברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה הוא, שאמר במשנתנו: ולד שני כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו הוא נחשב]. ומדובר באשה שילדה שני זכרים יום אחר יום, וערב הפסח חל ביום הארבעים לוולד השני, שהוא היום הארבעים ואחד לוולד הראשון.

ואי אמרת [ואם אתה אומר] שבטומאה סבירא ליה [סבור] ר' יהודה שולד שני כמאן דאיתיה דמי [כמי שישנו הוא נחשב], היכי שחטינן עלה [איך אנו שוחטים עליה] ביום ארבעים ללידתו? הלוא לאורתא נמי לא מציא אכלה [לערב גם כן אינה יכולה לאכול] בקדשים עד שתביא קרבנה למחרת! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שגם לענין טהרה ולטומאה סבירא ליה [סבור] ר' יהודה שולד שני כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו הוא נחשב]!

ודוחים: לעולם אימא לך [אומר לך]: לטומאה ולטהרה סבירא ליה [סבור] ר' יהודה שולד שני כמאן דאיתיה דמי [כמי שישנו הוא נחשב], וכי תניא ההיא [וכאשר שנויה אותה ברייתא] ששוחטים עליה את הפסח ביום הארבעים לזכר — הרי זה בפסח הבא בטומאה, כאשר רוב העם או הכהנים נטמאו בטומאת מת, ואז הפסח נאכל בטומאה.

ושואלים: ומי אכלה [והאם במקרה זה יולדת אוכלת ממנו]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: פסח הבא בטומאה, לא יאכלו ממנו זבים וזבות, נדות ויולדות, אלא רק טמאי מת!

ומשיבים: מה שנאמר במשנה ההיא שזבים וזבות וכו' לא אכלי [אוכלים] מן הפסח הבא בטומאה הרי זה כי לא טבילן [כאשר עדיין לא טבלו] מטומאתם. לעומת זאת, כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] לגבי יולדת, ששוחטין וזורקין עליה ביום הארבעים לזכר, טעם הדבר הוא — דהא [שהרי] כבר טבלה בליל השמיני ללידה, בגמר ימי טומאתה. ושואלים: אי הכי [אם כך], מדוע מדובר בברייתא ביום הארבעים ללידת הזכר? והלוא כבר משמיני דיליה [שלו], שאז היא טובלת מטומאתה, הוא דחזיא היא ראויה] שישחטו עליה, ותאכל את הפסח!

ומשיבים: משמיני לא חזיא [עדיין אינה ראויה], שכן קסבר [סבור הוא] התנא: טבול יום של זב, זב ביום שטבל מטומאתו — כזב שלא טבל דמי [הוא נחשב], ואינו אוכל מן הפסח הבא בטומאה. והוא הדין ליולדת זכר, שמהיום השמיני ועד סוף יום הארבעים הריהי "טבולת יום ארוך".

ומקשים: אי הכי [אם כך], ביום ארבעים נמי [גם כן] לא חזיא [עדיין אינה ראויה]! ודוחים: לאיי [לא כן], ביום ארבעים חזיא [ראויה היא], מפני שהיא יכולה לאכול מן הפסח בערב, שכן קסבר [סבור הוא] התנא של ברייתא זו: מחוסר כפורים של זב, שטבל וכבר העריב שמשו, ואינו מחוסר אלא קרבן — לאו כזב דמי [אינו נחשב כזב], ומותר לאכול מן הפסח הבא בטומאה, והוא הדין ליולדת במוצאי יום הארבעים לזכר.

ושואלים, ולרבא שאמר: מחוסר כפורים של זב כזב דמי [נחשב], הא מתנייתא היכי מתרץ לה [אותה ברייתא איך הוא מתרץ, מיישב אותה]? אמר רב אשי: רבא אינו מסביר ברייתא זו ביום הארבעים או השמונים ללידה, אלא הוא מתרץ לה [אותה] באשה שהפילה ביום ארבעים ליצירת כלומר, להריון של זכר וביום שמונים ליצירת נקבה, ודעת ר' ישמעאל היא, שאמר: לזכר זמן היצירה הוא ארבעים ואחד, לנקבה שמונים ואחד, והמפילה ביום ארבעים ליצירת זכר, או שמונים ליצירת נקבה — אינה טמאה טומאת לידה.

ומקשים: סוף סוף מדוע שוחטים עליה את הפסח? תיפוק [תצא] לי שטמאה היא משום נדה, שראתה דם בזמן הלידה! ומשיבים: מדובר בלידה יבישתא [יבישה], שלא היה בה דם. ומקשים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה בא התנא לומר]? ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: אי אפשר לפתיחת הקבר (הרחם) בלא דם, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ושבים לדיון בדעת ר' יהודה, האם לשיטתו משלימים ימי טהרה לוולד הראשון.

אמר ר' שמעיה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר ביולדת נקבה "וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב, ה) — יכול מונה ששים ימים אלה בין רצופין בין מפוזרין, וכגון שהפילה באמצעם, ונטמאה, שמשלימה לאחר מכן את ימי הטהרה של הראשון? תלמוד לומר: "י ום", ומלה זו מיותרת, אלא באה ללמדנו: מה יום רצוףאף ששים כולן רצופין. ונברר: מני [כשיטת מי היא]? אלימא רבנן [אם תאמר לשיטת חכמים], מי אית לרבנן [האם יש לחכמים] אפשרות של ימי טהרה מפוזרין? והלוא לשיטתם, המפלת בתוך מלאת — מונה רק לוולד השני!

אלא לאו [האם לא] דעת ר' יהודה היא. ומדקא יהיב לה [וממה שהוא נותן לה] ששים רצופים בהדי הדדי [יחד], שמע מינה [למד מכאן] שגם אם חומרא אית ליה [יש לו] לר' יהודה, לנהוג ימי טומאה לשני, אבל קולא לית ליה [אין לו] להשלים לראשון ימי טהרה!

ודוחים: לא, לעולם ברייתא זו רבנן [דעת חכמים] היא, הסבורים שמונה ימי טומאה וטהרה לוולד השני. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? ליולדת (מפילה) זכר מתוך שמונים של נקבה, שבתוך שמונים היום של הנקבה נשלמו ימי טומאה וטהרה של הזכר. ובמקרה זה היה מקום לומר שאין מניינו של השני מבטל את הראשון, אלא לאחר שתמנה לזכר ימי טומאה תשלים את ימי הטהרה של הנקבה. לכן נאמר שצריך שיהיו שישים ושישה הימים רצופים, ומונה רק שישים ושישה ימי טהרה של הנקבה, ולא יותר.

ומקשים: סוף סוף לא תיתכן מציאות כזו שנעמיד בה את הברייתא, שהרי שלמין יומי דקדמאה [נשלמים שמונים הימים של הראשון, הנקבה] ועד כאן דבתראה לא שלמין [ועדיין הימים של האחרון לא נשלמים], ואם כן, אין להעמיד ברייתא זו כשיטת חכמים, דהא רבנן [שהרי חכמים] לולד שני מנו [מונים הם]! ומתרצים: אלא משכחת לה לרבנן [מוצא אתה לחכמים] אפשרות עקרונית לימי טהרה מפוזרים — ביולדת תאומים, נקבה קדמייתא [ראשונה] וזכר בתראה [אחרון], וכגון דילידתיה [שילדה את] הזכר בתראה [האחרון] ביום העשרים ליומי [לימי] טהרה של הנקבה, דבעיא מינקט ליה [שצריכה לשמור לו] שבעה יומי [ימי] טומאה של לידה (תאומים נקבה),

והכי קאמר [וכך הוא אומר]: יכול היכא [במקום] שילדה תאומים, נקבה מעיקרא [בתחילה] וזכר לבסוף, תפסיק טומאה של לידה של הזכר במיצעי [באמצע], ונימני [ונספור] לה לנקבה ששה וששים מפוזרין? תלמוד לומר: "יום", מה יום כולו רצוףאף ששים כולם רצופין. ושבים לבירור שיטת ר' יהודה, האם לדעתו משלימים ימי טהרה לוולד הראשון.

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא לענין יולדת זכר: "ו שלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה" (ויקרא ה, ד) — יכול שלושים בין רצופין בין מפוזרין? תלמוד לומר: "י ום", מה יום כולו רצוףאף שלשים רצופין. ונברר: מני הא [כשיטת מי היא]? אלימא רבנן [אם תאמר כשיטת חכמים], ומי אית להו לרבנן [והאם יש להם לחכמים] אפשרות של ימי טהרה

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר