שפירש מן האדם, כי קאמר [כאשר אומר] רב ששת שאפילו מצות פרוש אין בו — הרי זה כשלא פירש מן האדם, כדתניא [כמו ששנויה בברייתא]: דם שעל גבי ככר — גוררו את הדם ואוכלו את הכיכר, כיון שפירש מן האדם, אבל דם של בין השינים — מוצץ ובולע ואינו חושש.

איכא דמתני לה להא [יש ששונים את זו] שאמר רב ששת על הדא [זו], דתניא [ששנויה ברייתא]: יכול חלב מהלכי שתים כלומר, חלב אשה, יהא האוכלו עובר באיסור לאו [לא תעשה]? ולכאורה דין, קל וחומר הוא: מה בהמה טמאה שהקלתה במגעה, שאין בה טומאת מגע בחייה, ובכל זאת החמרתה בחלבה שהוא אסור, מהלכי שתים שהחמרתה במגען, שהם מטמאים בחייהם, כגון נדה — אינו דין שתחמיר בחלבן לאוסרו?

תלמוד לומר: "וזה לכם הטמא" (ויקרא יא, כט), להדגיש: זה החיות הטמאות המנויות שם טמא (הוא וחלבו), ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור.

ויש לשאול: אם ממיעוט זה אוציא רק את החלב של מהלכי שתים, ואתיר אותו, לפי שאין איסור החלב שוה בכל, שהרי אינו אסור אלא בבעלי חיים טמאים, ולא אוציא את הדם ששוה איסורו בכל, שהרי גם דמם של בעלי חיים טהורים אסור, ונאמר שדם בני אדם יש בו איסור! תלמוד לומר: "וזה לכם הטמא", לומר: זה טמא, ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור. ועל כך אמר לה רב ששת: אפילו מצות פרוש אין בו בדם האדם.

א תנן התם [שנינו שם]: הלב של בעל חיים שנשחט, קורעו ומוציא את דמו, ואחר כך רשאי לאוכלו; לא קרעו, ואכלו — אינו עובר עליו משום איסור אכילת דם שבו. אמר ר' זירא אמר רב: לא שנו שאינו עובר עליו אלא בלב עוף, הואיל ואין בו כזית דם, אבל לב בהמה שיש בו כזית — אסור, וחייבין עליו כרת.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אברים — הרי אלו בלא תעשה, ואין חייבים עליו כרת. דם מהלכי שתים, דם שקצים ורמשים — אסור ואין חייבין עליו כלל. משמע שאין חיוב כרת בדם הלב!

ומשיבים: כי קתני [כאשר התנא שונה] אין חייבין עליו הכוונה היא — על דם דיליה [שלו], שבלוע בבשר הלב עצמו, כי קאמר [כאשר אומר] רב שחייב עליו כרת — הרי זה בדם דאתי ליה מעלמא [שבא לו מבחוץ], ומצוי בחלל הלב.

ומקשים: דם דיליה [שלו] היינו [הרי זה] דם אברים, שכבר שנינו באותה רשימה עצמה! ודוחים: וליטעמיך [ולשיטתך], מי לא קתני [האם אינו שונה] שם דם כליות וקתני [ושונה] גם דם אברים? אלא בהכרח צריך אתה לומר כי התנא תני והדר תני [שונה וחוזר ושונה] בפרטות, הכא נמי [כאן גם כן] בענין דם הלב, צריך לפרש שהוא הדם שלו, דם איברים, והתנא תני והדר תני [שונה וחוזר ושונה].

ושואלים: מעלמא מהיכא אתי ליה [מן החוץ מהיכן בא לו] הדם ללב? אמר ר' זירא: בשעה שהנשמה יוצאה מישרף שריף [הלב גומע, שואב] דם שהנפש יוצאה בו, ועליו חייבים כרת.

ב שנינו במשנה: דם הקזה שהנשמה יוצאה בו — חייבין עליו כרת. איתמר [נאמר]: איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו שיש באכילתו כרת? ר' יוחנן אמר: כל זמן שמקלח, שיוצא בכוח ואינו שותת. ריש לקיש אמר: מטיפה המשחרת ואילך, לאחר שכלו הטיפות השחורות שבתחילה, ומתחיל לצאת דם אדום, למרות שאינו מקלח עדיין.

מיתיבי [מקשים על ריש לקיש] ממה ששנינו: איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו? כל זמן שמקלח, יצא מכלל זה דם התמצית, שמתמצה לאחר יציאת הנפש, מפני שהוא שותת. מאי לאו [האם אין הכוונה] שאפילו דם ראשון ואחרון, כל ששותת הוא (ואפילו הוא אדום) — כדם התמצית דמי [נחשב]? ואם כן, תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת ריש לקיש!

ודוחים: לא, מה שנאמר "יצא דם התמצית" בא למעוטי [למעט] רק דם המשחיר, אבל דם אדום ראשון ואחרון, שלפני הקילוח ושלאחריו, אף על גב [אף על פי] שהוא שותת — היינו [הרי זה] דם הנפש.

מיתיבי [מקשים] מברייתא אחרת: איזהו דם (ראשון) [הנפש]? כל זמן שמקלח, יצא דם ראשון ואחרון, שאינו חייב עליו כרת, מפני שהוא שותת. והרי זו תיובתיה [קושיה חמורה] על ריש לקיש! ומשיבים, אמר לך [יכול ריש לקיש לומר לך]: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, דתניא [ששנויה ברייתא]: איזהו דם הנפש? כל זמן שמקלח, דברי ר' אלעזר. ר' שמעון אומר: מטיפה המשחרת ואילך, ואני סבור כדעת ר' שמעון.

ועוד בענין דם, אבל לענין אחר, תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל על הכתוב: "ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד), מכאן למדים שדווקא דם של מי שכבר יצאה נפשו (חלל) נחשב משקה, ומכשיר את הזרעים (ושאר אוכלים) לקבלת טומאה, פרט לדם קילוח שאינו מכשיר את הזרעים.

ושבים לדון באיסור דם, בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: אם הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשני כוסות, ושתה ממנו מהו? על הכוס הראשון — דברי הכל חייב, שהרי יש בו דם מקלח, על האחרון, שיש בו דם רק לאחר שפסק הקילוח — מי מיחייב [האם הוא חייב] או לא?

אמר ליה [לו]: פלוגתא [מחלוקת היא] של ר' יוחנן וריש לקיש, דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בענין זה: הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשני כוסות — ריש לקיש אמר: חייב שתי חטאות, אם אכלם בשני העלמות, שגם על הדם שלאחר קילוח חייב כרת. ור' יוחנן אמר: אינו חייב אלא אחת, על הדם המקלח שבכוס הראשון.

ג שנינו במשנה שאין חייבים כרת על דם התמצית (המתמצה לאחר יציאת הנפש), ואילו ר' יהודה מחייב כרת בדם התמצית. אמר ר' אלעזר: מודה ר' יהודה לענין כפרה על המזבח, שאם זרק מדם התמצית של הקרבן על קרנות המזבח — אינו מכפר, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא), דם שהנפש יוצאה בו הוא מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כיוצא בזה, דתניא [ששנויה ברייתא] בסיפרא (תורת כהנים, מדרש ההלכה לספר ויקרא): נאמר "ואיש איש... אשר יאכל כל דם... והכרתי אותה מקרב עמה" (שם י), ויכול היה לומר "דם", מה תלמוד לומר "כל דם"?

לפי שנאמר בהמשך לכתוב זה: "כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם יא), יכול אתה לומר: אין לי שחייב כרת אלא על דם קדשים שהנפש יוצאה בו, שהוא מכפר, דם חולין ודם התמצית (אפילו של קדשים) שאינו מכפר, מנין שחייב עליו כרת? תלמוד לומר: "כל דם". והרי סתם סיפרא מני [שיטת מי היא]? מקובל בידינו ששיטת ר' יהודה היא, ואם כן אף ר' יהודה סבור שדם התמצית אינו מכפר.

ד משנה ושבים לדיני אשם תלוי ששנינו בפרק הקודם. ר' עקיבא מחייב על ספק מעילה, אם לא ברור לו אם מעל וחייב אשם מעילות (ראה ויקרא ה, טו) אשם תלוי, וחכמים פוטרים, שאין מביאים אשם תלוי אלא על ספק חיוב חטאת, ולא על ספק אשם. ומודה ר' עקיבא, שאינו מביא את מעילתו כלומר, את דמי המעילה, עד שיתודע לו שמעל, שאז יביא עמו אשם ודאי.

אמר ר' טרפון: מה לזה מביא שתי אשמות, אשם תלוי בתחילה, ואשם ודאי לבסוף? אלא מביא מתחילה דמי מעילה וחומשה (כפי שחייבה התורה, ראה ויקרא שם), ויביא אשם בשווי שני סלעים, ויאמר: אם ודאי מעלתי — זו כסף מעילתי (וחומשו) וזו האיל אשמי, ואם ספק מעלתי — המעות שאני נותן הם נדבה לקרבנות ציבור, ואשם יהיה תלוי. ויכול להביא אשם אחד ולהתנות עליו, שהרי ממין שהוא מביא אשם על הודע אם ידע בוודאות שחטא במעילה, מביא גם על לא הודע, כלומר, אשם תלוי, ששניהם באים איל בשווי שני סלעים.

אמר ר' עקיבא: נראין דבריו של ר' טרפון, שיביא עכשיו מעילה וחומשה, ואשם על תנאי — במעילה מעוטה. אבל הרי במקרה שיבוא לידו ספק מעילה במאה מנה (מנה = מאה דינרים), לא יפה (מוטב) לו שיביא עכשיו אשם תלוי בשתי סלעים, ורק אם ייוודע לו שאכן מעל — יביא מעילתו ואשם ודאי, ולא יביא כבר עכשיו ספק מעילה במאה מנה? ומעירים: מדברים אלו משמע כי מודה ר' עקיבא לר' טרפון במעילה מעוטה, שיביא מתחילה מעילה וחומשה ואשם, ויעשה תנאי.