אין הזר (שאינו כהן) האוכל את התרומה חייב עד שיצא מן הקדש לחול, שהרי באכילתו הוא מוציאה לחולין, הוא הדין אף במעילה הנלמדת מן התרומה בגזירה שווה זו.

ואולם מניין לנו שתהא מעילה נוהגת אף אם הוציא חפץ הקדש מן הקדש לקדש? כגון שלקח (קנה) מכספי הקדש קיני (זוג תורים או בני יונה) לקרבן טהרת הזבים, וקיני זבות, וקיני יולדות. שבכל אלה אף שמשתמש בכסף הקדש לצורך קודש, כיון שחייב בהקרבת קרבנות, ועליו להביאם מכספו הפרטי, נמצא שכשמביאם מכספי המקדש הריהו נהנה מהם.

ומי ששקל שקלו (מחצית השקל שחייב) מכספי ההקדש. ושהביא את קרבנות חטאתו ואשמו שהוא חייב בהבאתם מן הכסף של ההקדש. שאף שהוציאו לצורך קודש — מעל. ונחלקו חכמים ממתי חלה המעילה. לשיטה אחת כיון (בזמן) שהוציא את הכסף — מעל, אלו דברי ר' שמעון. ואילו ר' יהודה אומר: לא מעל עד שיזרוק הכהן את דם הקרבנות הללו, והתכפר בהם המביא אותם. ויש לשאול: מנין לנו שגם זו קרויה מעילה? תלמוד לומר בדין המעילה: "נפש כי תמעל מעל" (ויקרא ה, טו), ומכפל הלשון למדים שנוהגת היא מכל מקום, בכל האופנים, ואף במוציא מקודש לקודש.

א ושבים לברר את תחילת דברי הברייתא. אמר מר [החכם] בברייתא: מן הכתוב בפרשת המעילה "נפש כי תמעול מעל" למדים כי בכלל מעילה כל שהוא בכלל "נפש", אחד היחיד, ואחד הנשיא, ואחד המשוח במשמע. ושואלים: ממה שרוצים להשמיענו בדרשה זו למדים אנו שיכול היה לומר דבר אחר, ומאי [מה] הוא? אם תאמר שאין הנשיא או המשוח כלולים בדין המעילה? — אי אפשר לומר זאת שהרי פשיטא [פשוט] הוא הדבר, שכן "נפש" כתיב [נאמר], ובכלל זה הכל!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שאין אלה בכלל מעילה, שהרי אמר רחמנא [אמרה התורה] באיסור השימוש בשמן המשחה "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" (שמות ל, לג), ואילו האי [זה] הכהן המשוח וכן המלך הנמשח בשמן המשחה, לאו [לא] בכלל "זר" הוא, דהא אימשח בגוויה [שהרי כבר נמשח בו], והדבר שייך בו ואין הם עוד בכלל דין מעילה בכך. משום כך קא משמע לן [הוא, התנא שבברייתא משמיע לנו] שאף הנשיא והכהן המשוח בכלל.

ב ונפנים עתה לסיכום הדרשות שנאמרו בדין המעילה. אקשה רחמנא [והקישה אותה התורה, את המעילה] לסוטה, שנאמר בה "ומעלה בו מעל" (במדבר ה, יב). וכן הקישה התורה את המעילה לעבודה זרה, שנאמר בה "וימעלו באלקי אבותיהם" (דברי הימים א' ה, כה), וכן הקישה התורה את המעילה לתרומה בגזירה שווה "חטא" "חטא", כמבואר בעמוד הקודם. ומהיקשים אלה נלמדים עיקר דיני המעילה. ומפרטים: מן ההיקש לסוטה למדים אנו שכשם שדין הסוטה חל על הנאה אף על גב [אף על פי] שלא פגם באשה בהנאתו זו, גבי [אצל] הקדש נמי [גם כן], אם נהנה ממנו אף שלא פגם בו, כגון האשה שנתנה טבעת זהב (שהיא דבר שאינו נפגם) של הקדש בידה — מעלה.

וכי אקשה רחמנא [כאשר הקישה אותה, את המעילה, התורה] לעבודה זרה, הרי זה מלמד שכשם שבעבודה זרה אין אדם מתחייב בה עד דאית [שיש] בה שינוי (שכן עיקר העבודה זרה הריהי שינוי והוצאה מרשות הקדוש ברוך הוא לרשות אחרים), גבי [אצל] הקדש נמי [גם כן] — אין אדם מתחייב במעילה אלא עד שישנה בה ממלאכת קודש למלאכת חול, וכגון שביקע עצי חולין בקרדום של הקדש, ויפגם את הקרדום בכך, וימצא ההקדש פגום.

וכן אקשה רחמנא [הקישה אותה, את המעילה, התורה] לתרומה, ללמדנו: מה בתרומה משמעות הכתוב "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו..." (ויקרא כב, יד) — פרט למזיק את התרומה שלא בדרך אכילה (כגון ששפך יין תרומה), שאינו מוסיף חומש על הקרן, גבי [אצל] הקדש נמי [גם כן] כל הקדש שהוא בר [בן] אכילה, כלומר, ראוי לאכילה, כי [כאשר] אין אדם אוכלו, אלא מזיק ליה [אותו] — הריהו פטור מדין מעילה.

ג שנינו במשנתנו כי דבר הקדש שאינו נפגם כשמשתמשים בו — כיון שנהנה ממנו בשווה פרוטה, הרי זה מעל. כיצד היא המעילה בדבר שאין דרכו להיפגם? — כגון האשה שנתנה קטלא העשויה זהב של הקדש בצוארה, וכיוצא בזה. ובענין זה אמר ליה [לו] רב כהנא לרב זביד בשאלה: והאם דהבא לאו בר איפגומי [זהב לא בן פגימה] הוא? והא דהבא דכלתיה [והרי כלי הזהב של כלתו], אשת בנו של העשיר הנודע נון, שבשעה שהשיא את בנו, נתן תכשיטי זהב מרובים לכלתו, ולאחר מכן איבדו הרבה ממשקלם ומערכם, ואם חפצים העשויים זהב אינם נפגמים, אם כן להיכא אזל [לאן הלך] משקלם? אלא ודאי שאף חפצים העשויים זהב נפגמים! אמר

ליה [לו] רב זביד לרב כהנא: דלמא [שמא] תכשיטי כלתו של נון איבדו ממשקלם וערכם משום שלא נשמרו כראוי, ובכגון זה עשוי גם הזהב להיפגם, כדרך דהבא דרמיין כלתיך [תכשיטי הזהב שמשליכות אותם כלותיך] הוא, שלא היו שומרות כראוי את תכשיטיהן. ועוד יש לומר: נהי דלא איכא [אם אמנם שאין כאן], משום נהנה ופגם לאלתר (מייד), ואולם בשימוש לעולם (כלומר, לזמן רב) מי לא איכא [האם אין כאן, שייכת] פגימה?

ד עוד שנינו במשנתנו שהנהנה מן החטאת או משאר קדשי קדשים, וכגון שתלש מצמרה, אם עשה כן בחייה של הבהמה — לא מעל עד שיפגום בה בשווה פרוטה. ומקשים על כך: מכדי [הרי] אי [אם] בבהמה תמימה העומדת להקרבה עוסקים אנו, הרי בהמת חטאת זו היינו [זהו] כמו כוס של זהב שאין בו פגם, שכן אף לאחר שתלש את צמרה אין הדבר נחשב כפגם, ועדיין קרבה היא על המזבח, ומדוע אין מועלים בה אלא אם כן נפגמה בשווה פרוטה? אמר רב פפא: בבהמה בעלת מום עסקינן [עוסקים אנו], שאין היא עומדת להקרבה, אלא להיפדות. ומעתה, הריהי בכלל הדברים שיש בהם פגם, שכן תלישת צמרה פוגמת בערכה, וככל שערכה נמוך, אף מחיר פדיונה נמוך. ודינה איפוא שאין מועלים בה אלא אם כן אף פגמו בה.