והחידוש שבדבר הוא: מהו דתימא [היה מקום שתאמר] כי בכך שהוסיף ואמר שיקחו חתיכה אחת מדעתו, עקר השליח את שליחותיה [שליחותו] של בעל הבית, ולא למעול [ימעול] בעל הבית אף בחתיכה הראשונה — לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שכיון שאמר השליח בנתינת החתיכה הראשונה שהיא על דעת בעל הבית — מילא בכך את שליחותו, ובעל הבית מתחייב בה.

א משנה אמר לו בעל הבית לשליחו "הבא לי חפץ זה או מעות אלה מן החלון (שהיו מניחים בו דברים)!", ולא זכר שהם של הקדש. או שאמר לו להביא לו מן הדלוסקמא (התיבה) בה הם נמצאים. ועשה השליח את שליחותו והביא לו לבעל הבית כפי שביקש. אף על פי שאחר כך אמר בעל הבית: לא היה בלבי אלא (התכוונתי שיביא לי דווקא) ממקום זה, כלומר, מקום אחר ממה שאמרתי, ואילו השליח הביא לי ממקום זה, ולא עשה איפוא את שליחותי — בעל הבית מעל בדבר, שהרי השליח מילא את דברי השליחות כפי שנאמרו לו. אבל אם אמר לו בעל הבית: "הבא לי מן הדברים הנמצאים בחלון!", והביא לו מן הדלוסקמא, או שאמר לו בעל הבית שיביא מן הדלוסקמא, והביא לו מן החלון — השליח מעל, הואיל ושינה מדברי המשלח.

שלח מעות של הקדש ביד חרש שוטה וקטן, שאינם בני דעת, כדי שיקנו בהם דבר מסויים מן החנווני, אם אכן עשו אלה את שליחותו — אף שכלל הוא שכל מי שאין בו דעת, אינו בכלל שליחות — בעל הבית מעל, שהרי התקיימו דבריו. ואולם אם לא עשו שליחותו וקנו מאת החנווני במעות אלה דבר אחר, אם השתמש החנווני במעות שבידו — החנווני מעל.

שלח בעל הבית את מעות ההקדש ביד פקח (בן דעת), על מנת לקנות לו בהן דבר מן החנווני, ונזכר בעל הבית שהן של הקדש (ושוב אין הוא בכלל דין מעילה, שאין המעילה נוהגת אלא בשימוש בשגגה בהקדש), אם נזכר עד שלא (בטרם) הגיע השליח אצל החנווני — החנווני מעל לכשיוציא את המעות הללו לשימושו.

וכיצד יעשה בעל הבית שנזכר שמעות אלה הן של הקדש, ולא יבוא החנווני לידי מעילה? — נוטל בביתו פרוטה או כלי, ואומר: "פרוטה של הקדש בכל מקום שהוא נמצא בו עתה יהא מחולל על פרוטה או כלי זה", ומתחללים בכך מעות ההקדש על פרוטה זו או כלי זה, שכן הלכה היא כי ההקדש נפדה ומתחלל הן בכסף הן בדבר השוה כסף, כגון כלי. ונמצא שהמעות שביד החנווני חולין ואין בהם מעילה.

ב גמרא שנינו בתחילת המשנה שאם עשה השליח כדברי בעל הבית, אף על פי שלטענת בעל הבית כוונתו היתה למקום אחר, ולדבריו לא התקיימה איפוא שליחותו — בעל הבית הוא שמעל. ומסבירים: מאי קא משמע לן [מה הוא התנא שבמשנתנו השמיע לנו] בכך? — שהדברים שבלב שלא נאמרו במפורש בפה אינם נחשבים דברים, ואין מתחשבים בהם אלא רק בדברים המפורשים בפה.

ג שנינו במשנתנו שאם שליח בעל הבית את מי שאינו בן דעת שיקנה לו חפץ מן החנווני ונתן לו מעות הקדש לכך, וכגון שנתן ביד חרש שוטה וקטן, אם עשו את דבריו — בעל הבית מעל. ושואלים: והא לאו [והרי לא] בני שליחותא נינהו [שליחות הם], ומדוע איפוא יתחייב בעל הבית במעילה על מעשיהם?

אמר ר' אלעזר: עשאום חכמים, כלומר, קבעו את דינם כדין מעטן (כלי גדול) של זיתים לענין קבלת טומאה, שכיון שנוח לו לבעל הבית במוהל היוצא מן הזיתים שבמעטן — הרי זה נחשב כאילו נעשה מדעתו והוכשרו הזיתים לקבל טומאה. ואף בענייננו, כיון שנוח לו לבעל הבית שהתקיימו דבריו על ידי אלה — הרי זה נחשב כאילו נעשה הדבר מדעתו.

ומהו עניינו של המעטן, דתנן [ששנינו במשנה]: אחר שכלל הוא שכל מאכלי האדם אינם ראויים להיטמא אלא אם כן בא עליהם תחילה משקה (משבעת המשקים המכשירים: מים, טל, שמן, יין, חלב, דם, דבש), ואולם צריך שתהיה נתינת משקה זה לדעתו ולרצונו של בעל הדבר, מעתה, הזיתים לאחר מסיקתם מן העץ, מאימתי הם מקבלין (ראויים לקבל) טומאה? — משיזיעו (יוציאו מוהל) בזיעת המעטן, ולא לפני כן בזיעת הקופה (הסל המשמש ללקיטתם מן העץ). שכן המוהל היוצא מהם בהיותם במעטן — הוא לרצונו של בעל הבית, שהרי בכך מתרככים הזיתים וייקל לסוחטם לשמן, ואף אין זיעה זו אובדת לו. מה שאין כן זיעת הקופה — שאינה לרצונו, וגם היא הולכת לאיבוד.

ר' יוחנן אמר: כאותה הלכה ששנינו בברייתא בדין נתינת עירוב (תחומים או חצרות) לשבת, שאם נתנו על גבי הקוף המאולף לכך, והוליכו הקוף את העירוב והניחו במקום שנקבע לו להניח. או שהניח את העירוב על גבי הפיל והוליכו הפיל למקום שנקבע לו. וכן אם אמר לאדם אחר לקבלו ממנו מעל גבי הקוף או הפיל ולהניחו במקומו, ועשו כן — הרי זה עירוב תחומין או עירוב חצרות כשר, ויכול הוא ללכת על סמך עירוב תחומין זה אלפיים אמה ממקומו של העירוב. וכן יכול הוא לטלטל מביתו לחצר ומחצר לביתו על סמך עירוב חצרות זה. אלמא קא עבדא שליחותיה [מכאן, שנחשב הדבר שהוא, הקוף או הפיל, עשה את שליחותו] אף על פי שאין הוא בן שליחות, כיון שהדבר הוא לרצונו של בעל הבית. הכי נמי [כך גם כן] בדין אלה שאינם בני דעת, איתעביד שליחותיה [נעשתה שליחותו], ובעל הבית מעל.

ד שנינו במשנתנו שאם בעל הבית שלח מעות הקדש ביד פקח לקנות בהם מאת החנווני, ונזכר בעל הבית שהן של הקדש לפני שהגיע השליח לחנווני — חל דין המעילה על החנווני משעה שיוציאם. ושואלים על כך: מדברים אלה עולה שהחנווני הוא המועל, ואף על גב [ואף על פי] שרק בעל הבית הוא שנזכר ולא אידכר [נזכר] גם השליח. ואולם אם נזכר גם השליח — החנווני מעל שהרי רק אצל החנווני היא שגגה. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה]: לכך ממה ששנינו בברייתא: נזכר בעל הבית שהמעות הן של הקדש ולא נזכר השליח בכך — השליח הוא שמעל. ואם נזכרו שניהם שהמעות הן של הקדש — החנוני מעל!

אמר רב ששת: מתניתין נמי [משנתנו גם כן] הקובעת שחנווני מעל, מדברת כשנזכרו שניהם, בעל הבית והשליח.

ה משנה נתן לו בעל הבית לשליח בשוגג פרוטה של הקדש, ואמר לו: "הבא (קנה) לי בחציה האחד של פרוטה זו נרות (כלי למאור) ובחציה האחר פתילות לנרות". והלך השליח והביא לו בפרוטה כולה פתילות, או שהביא לו בכולה נרות. או שאמר לו: "הבא לי בכולה נרות", או "הבא לו בכולה פתילות", והלך שליח והביא בחציה נרות ובחציה פתילות — שניהם לא מעלו בכך. בעל הבית לא מעל — שכן לא נתקיימו דבריו על ידי השליח אלא בחצי פרוטה, ואין בכך שיעור מעילה. ואף השליח לא מעל בכך — שהרי לא עשה על דעת עצמו אלא רק בחצי פרוטה.

אבל אם אמר לו בעל הבית לשליח "הבא לי בחציה של פרוטה זו נרות ממקום פלוני, ובחציה פתילות ממקום פלוני!", והלך השליח והביא לו נרות בחצי פרוטה ואולם לא הביאם ממקום נרות כפי שאמר לו בעל הבית אלא ממקום פתילות. וכן הביא פתילות בחצי פרוטה ממקום נרות — השליח מעל, שהרי שינה בשליחותו, בין בנרות ובין בפתילות, ויש בדבר שיעור מעילה שבכדי פרוטה.

נתן לו בעל הבית לשליח שתי פרוטות של הקדש ולא ידע שהם של הקדש, ואמר לו "לך והבא לי בהן אתרוג!", והלך השליח והביא לו בפרוטה אחת אתרוג ובפרוטה אחת רימון — שניהם מעלו, בעל הבית מעל — שהרי נעשתה שליחותו בשיעור פרוטה, והשליח מעל — שהרי שינה שליחותו בשיעור כדי מעילה, בפרוטה (שקנה את הרימון). ר' יהודה אומר: בעל הבית לא מעל, שכן הוא אומר (יכול לומר) לו לשליח: כל מה שעשית היה שינוי שליחות, ואף קניית האתרוג בכלל זה, כי אתרוג גדול (הנקנה בשתי פרוטות) הייתי מבקש, ואילו אתה הבאת לי אתרוג קטן ורע בפרוטה אחת.

נתן לו בעל הבית לשליח מכסף הקדש שבידו דינר זהב של הקדש (שיש בדינר זהב עשרים וחמישה דינרי כסף, וארבעה דינרי כסף הם סלע. ראה עיונים בעמ' הבא), ואמר לו: לך והבא לי בו חלוק,