יש לכאורה חשש דלמא מעברין לך [שמא יעבירו אותך] ממשרה זו כדרך שהעבירו את רבן גמליאל. אמר לה לפי הפתגם העממי: לשתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא, ולמחר ליתבר [ישתמש אדם יום אחד בכוס יקרה, ולמחר תישבר], כלומר, יש לאדם לנצל הזדמנות הבאה לו ואל לו לחשוש שמא לא תמשך בעתיד. אמרה ליה [לו]: לית [אין] לך חיורתא [לובן], כלומר, שערות לבנות, ואין זה נאה שבראש החכמים יעמוד איש צעיר שעדיין לא הלבין שערו. ומסופר, ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא [אותו יום בן שמונה עשרה שנה היה, התרחש לו נס וזרו והשתנו לו שמונה עשרה שורות של שערות לובן]. ומעירים: היינו דקאמר [זהו שאמר] ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה. ולא אמר "בן שבעים שנה", מפני שנראה היה זקן הרבה מגילו האמיתי.

א תנא [שנינו] כי באותו היום שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו והעמידו במקומו את ר' אלעזר בן עזריה בא גם שינוי יסודי בגישה הכוללת של בית המדרש, שכן סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים להכנס. שבמקום גישתו של רבן גמליאל שיש לבאר היטב את התלמידים נקטו בשיטה שכל הרוצה ללמוד יש לתת לו הזדמנות. שכן היה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו, ואינו שלם במדותיו ובלימודיו לא יכנס לבית המדרש.

ומסופר כי ההוא יומא אתוספו [אותו היום נוספו כמה ספסלי [ספסלים] לבית המדרש מהתרבות התלמידים. אמר ר' יוחנן: פליגי [חלוקים] בה בשאלה זו אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן [וחכמים]. חד [אחד מהם] אמר כי אתוספו [נוספו] לבית המדרש ארבע מאה ספסלי [מאות ספסלים]. וחד [ואחד מהם] אמר כי אתוספו [נוספו] לבית המדרש שבע מאה ספסלי [מאות ספסלים]. כאשר ראה רבן גמליאל את הריבוי העצום במספר התלמידים הוה קא חלשה דעתיה [חלשה דעתו] של רבן גמליאל, אמר: דלמא [שמא] חס ושלום מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא [הראו לו בחלומו כדים לבנים שמלאים אפר] לרמז שאותם תלמידים שנוספו אינם אלא אנשים ריקנים חסרי ערך. ומעירים על כך בגמרא: ולא היא, לא כך היה הדבר, אלא ההיא [אותו] חלום כדי ליתובי דעתיה [ליישב את דעתו] שלא יצטער, הוא דאחזו ליה [שהראו לו].

ב תנא [שנינו]: קבלה היא במסורת שמסכת עדיות בו ביום נשנית. וכל היכא דאמרינן [מקום במשנה או בברייתא שאנו אומרים] לשון "בו ביום", ההוא יומא הוה [אותו היום היה]. ובגלל התרבות תלמידי החכמים, והגישה החדשה בבית המדרש לא היתה הלכה שהיתה תלויה (מסופקת) בבית המדרש שלא פירשוה, והגיעו בה לכלל מסקנה הלכה למעשה. ואף רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, שלא נטר שנאה או קנאה למדיחיו ונשאר יושב כאחד מבני החבורה, בבית המדרש, ועסק עימם בבירור ההלכה.

דתנן [שכן שנינו בברייתא]: בו ביום (וכאמור: "בו ביום" — הוא יום הדחת רבן גמליאל) בא יהודה שהיה גר עמוני לפניהם, לפני התלמידים בבית המדרש. ואמר להם: מה אני לבא בקהל? כלומר, האם מותר לי לשאת בת ישראל?

אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבא בקהל. אמר לו ר' יהושע: מותר אתה לבא בקהל. אמר לו רבן גמליאל לר' יהושע: והלא כבר נאמר "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם" (דברים כג, ד), וכיצד אפשר להתירו לקהל? אמר לו ר' יהושע: וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? הרי כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, והושיב עמים אחרים במקום יושבי עמון, ואם כן יושבי עמון ומואב באותה תקופה אינם עמונים ומואבים על פי גזעם, שנאמר על סנחריב: "ואסיר גבלות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כביר יושבים" (ישעיהו י, יג). ואף שיתכן שאותו גר הוא כן מצאצאיהם, מכל מקום אין לחשוש לכך שכן כלל הוא בהלכה שכל דפריש [הפורש] — מרובא פריש [מן הרוב הוא פורש], ואנו מניחים כי פרט היוצא מתוך תערובת שאין אנו מבחינים בין האסור והמותר שבה, יש לשער כי הוא היה שייך לרוב. ועל כן, מאחר שגרים מרוב האומות מותרים לבוא בקהל, גם גר זה שאין אנו יודעים את מוצאו הגזעי יש להתירו בקהל.

אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה'" (ירמיהו מט, ו), וודאי חזרו כבר העמונים המקוריים לארצם, וגר זה הוא איפוא מצאצאיהם! אמר

לו ר' יהושע: אין מכאן ראייה, שכן והלא כבר נאמר בנבואה גם כן "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם" (עמוס ט, יד) ועדיין לא שבו, ואין לנו אם כן להתחשב אלא בדברים שיודעים אנו בבטחה שקרו. מיד התירוהו לבא בקהל. ואגב הדברים למדנו שאף באותם הימים ישב רבן גמליאל כרגיל בבית המדרש ונשא ונתן בהלכה.

ג אמר רבן גמליאל בלבו: הואיל והכי הוה [וכך היה] שהעם כולו נטה אחרי ר' יהושע סימן הוא לצדקתו, ואם כן ראוי הוא כי איזיל ואפייסיה [אלך ואפייסו] לר' יהושע. כי מטא לביתיה, חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן [כאשר הגיע לביתו של ר' יהושע, ראה את כתלי ביתו שהם שחורים]. אמר ליה [לו] בתמיהה: מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה, שעד אז לא ידע שר' יהושע נזקק היה לעבודה קשה של נפחות כדי להתפרנס. אמר ליה [לו] ר' יהושע: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי (אין) אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים. הוסיף ר' יהושע להוכיחו על שיטתו בהיותו נשיא הסנהדרין.

אמר לו רבן גמליאל: נעניתי לך (פגעתי בכבודך) ומעתה מחול לי. לא אשגח ביה [השגיח בו] ר' יהושע, ולא מחל. הוסיף ובקשו: עשה בשביל כבוד אבא, הוא רבן שמעון בן גמליאל שהיה מראשי ישראל בזמן החורבן. פייס [התפייס]. ומאחר שאין ר' יהושע עוד מקפיד, טבעי הוא שיחזור רבן גמליאל למקומו.

אמרו: מאן ניזיל ולימא להו לרבנן [מי ילך ויאמר להם לחכמים]. שלא רצו כנראה לקבל על עצמם שליחות זו שיש בה משום הצעה להשבת הסדרים הקודמים למקומם והורדת ר' אלעזר בן עזריה מנשיאותו. אמר להו ההוא כובס [להם כובס אחד]: אנא אזילנא [אני אלך]. שלח להו [להם] ר' יהושע לבי מדרשא [לבית המדרש] על ידי הכובס את השליחות הבאה: מאן דלביש מדא [מי שלובש מדים] — ילבש מדא [מדים], כלומר, ישאר הנשיא הרגיל בנשיאותו, כדי שלא יקרה שמאן [מי] שלא לביש מדא [לובש מדים] יימר ליה למאן דלביש מדא: שלח מדך ואנא אלבשיה?! [יאמר לו למי שלובש מדים: פשוט את מדיך ואני אלבשם]. החכמים כנראה חשבו ששליחות זו באה ביזמת רבן גמליאל ולא השגיחו בה, ועל כן אמר להו [להם] ר' עקיבא לרבנן [לחכמים]: טרוקו גלי [נעלו את השערים] כדי שלא ליתו [יבואו] עבדי רבן גמליאל ולצערו לרבנן [ויצערו את החכמים].

כשנודע הדבר אמר ר' יהושע: מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו [שאעמוד ואלך אני אליהם]. אתא טרף אבבא [הלך והקיש על הדלת] וחזר בשינוי צורה על הפתגם ששלח: אמר להו, מזה בן מזה — יזה. כלומר, הכהן שתפקידו להזות מים טהורים ראוי שימשיך בתפקידו, ואין זה ראוי שמי שאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה! מימיך מי מערה (מי מקוה ולא מים חיים) ואפרך אפר מקלה (סתם אפר כירה, ולא מאפרה של הפרה האדומה). כיוון שכך אמר ליה [לו] ר' עקיבא: ר' יהושע, נתפייסת? כלום עשינו כל אותה הדחה אלא בשביל כבודך, ואם אתה מוחל על כבודך אין איש מאתנו מתנגד ולמחר אני ואתה נשכים לפתחו של רבן גמליאל לבקש שיקבל על עצמו את הנשיאות. ואולם נתעוררה השאלה מה לעשות בר' אלעזר בן עזריה.

אמרי [אמרו]: היכי נעביד [איך נעשה], נעבריה [נעביר אותו מכהונתו] — אין זה נאה, שהרי גמירי [מקובלנו] כהלכה שמעלין בקדש ואין מורידין, ועל כן אדם שהיה נשיא הסנהדרין אין להורידו (גאונים) מדרגה זו. ואם נדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא [אם ידרוש חכם זה שבת אחת וחכם זה שבת אחת] — אתי לקנאויי [יבואו לקנא] זה בזה, שבהכרח יצטרכו להגיע להחלטה מי הוא נשיא הסנהדרין בפועל, ועל כן יש להכריע בדבר מראש. אלא: לדרוש [ידרוש] רבן גמליאל תלתא שבתי [שלוש שבתות] ור' אלעזר בן עזריה ידרוש כראש ישיבה חדא שבתא [שבת אחת]. ואכן נקבע סידור זה, והיינו [וזוהי הסיבה] שמצאנו שאמר מר [החכם] בלשון שבת של מי היתה — של ר' אלעזר בן עזריה היתה, שלא בכל שבת ישב הוא בראש. כדי להשלים את הסיפור מוסיפים שאותו תלמיד ששאל את השאלה מתחילה ר' שמעון בן יוחאי הוה [היה].

ד ועוד שנינו במשנה שתפילה של מוספין זמנה כל היום. אמר ר' יוחנן: ואף על פי כן נקרא "פושע" אם הוא מאחר כל כך את זמן התפילה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מי שהיו לפניו שתי תפלות להתפלל, אחת של מנחה ואחת של מוסף — מקדים ומתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף, לפי שזו, תפילת מנחה תדירה, וזו, תפילת מוסף אינה תדירה. ר' יהודה אומר: מתפלל בתחילה של מוסף ואחר כך מתפלל של מנחה, שכן זו, תפילת המוסף היא מצוה עוברת, שזמנה עובר קודם (עד שבע שעות, לדעתו), וזו, תפילת מנחה היא מצוה שאינה עוברת, שזמנה ארוך יותר. אמר ר' יוחנן: הלכה היא שמתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף, כדעת חכמים.

בנושא זה מובאים מקורות נוספים אגב סיפור: ר' זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי [כאשר היה נחלש מרוב לימודו היה הולך ויושב על פתח בית] המדרש של ר' נתן בר טובי. אמר בלבו: כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא [כאשר יעברו חכמים בכניסתם ויציאתם מבית ר' נתן אז אעמוד מפניהם ואקבל שכר על המצווה לכבד תלמידי חכמים]. נפק אתא [יצא ובא] ר' נתן בר טובי עצמו, אמר ליה [לו] ר' זירא: מאן [מי] אמר הלכה בי מדרשא [בבית המדרש], כעת? אמר ליה [לו] ר' נתן בר טובי: הכי [כך] אמר ר' יוחנן בשעה זו בבית המדרש שאין הלכה כר' יהודה שאמר שמתפלל בתחילה של מוסף ואחר כך מתפלל של מנחה.

אמר ליה [לו] ר' זירא בשאלה: האם אמנם ר' יוחנן עצמו אמרה להלכה זו? אמר ליה [לו] ר' נתן: אין [כן]. תנא מיניה ארבעין זמנין [שנה ממנו ארבעים פעמים] אימרה זו וקבעה בזכרונו. אמר ליה [לו] ר' נתן: חדא [אחת] היא לך שלא שמעת דבר הלכה אחר משמו של ר' יוחנן ועל כן היא כה חביבה בעינך, או חדת [חדשה היא] היא לך, שנתחדש לך דבר מה בהלכה זו? אמר ליה [לו] ר' זירא: חדת [חדשה] היא לי במשהו, משום דמספקא [שמסופקת] היתה לי הלכה זו שעד כה ידעתי שנאמרה משמו של ר' יהושע בן לוי ועתה מתברר לי כי בעל ההלכה הוא ר' יוחנן.

ה אמר ר' יהושע בן לוי: כל המתפלל תפלה של מוספין לאחר שבע שעות ביום לשיטת ר' יהודה, עליו הכתוב אומר: "נוגי ממועד אספתי ממך היו משאת עליה חרפה" (צפניה ג, יח). מאי משמע [מה המשמעות], איך אתה למד מלשון הפסוק דהאי [שזה] לשון "נוגי" לישנא דתברא [לשון שבר] הוא? — כדמתרגם [כפי שפירש] רב יוסף: תברא אתי [שבר בא] על שנאיהון [שונאיהם] של בית ישראל (לשון נקיה עבור ישראל) על דאחרו [שאחרו] זמני מועדיא [המועדים] שבירושלים. ומכאן שהמאחר מצווה ואינו מקיימה בזמנה נאמר עליו פסוק זה של פורענות.

ומעין זה אמר ר' אלעזר: כל המתפלל תפלה של שחרית לאחר ארבע שעות ביום לשיטת ר' יהודה עליו הכתוב אומר: "נוגי ממועד אספתי ממך היו משאת עליה חרפה ". מאי משמע [מה המשמעות], איך אתה למד מלשון הפסוק דהאי [שזה] לשון "נוגי" לישנא דצערא [לשון צער] הוא? — דכתיב [שכן נאמר]: "דלפה נפשי מתוגה" (תהלים קיט, כח). רב נחמן בר יצחק אמר: הראיה לכך שמשמעות לשון "נוגי" הוא צער מהכא [מכאן], מכתוב אחר, שנאמר: "בתולותיה נוגות והיא מר לה" (איכה א, ד).