א משנה הולד שנולד שלא כדרך הלידה הרגילה, דרך הרחם, אלא כיוצא דופן הרחם (לאחר חיתוכה) — אין דינו כילוד הרגיל לענין ישיבת ימי טומאה וטהרה עליו, שאין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה. וכמו כן אין חייבין עליו קרבן יולדת, ככל אשה היולדת כדרך הלידה הרגילה. ר' שמעון אומר: הרי זה נחשב ככל ילוד רגיל, ויושבים עליו ימי טומאה וימי טהרה, ומביאה עליו אמו קרבן יולדת.

ובדין טומאת הנדה וטומאת הזב ובעל קרי, כל הנשים מטמאות (נטמאות) ביציאת הדם ממקורו וכניסתו לבית החיצון (בית הערוה), אף שלא יצא אל מחוץ לגוף האשה, שכך נאמר בטומאת הנדה "דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (ויקרא טו, יט), ללמדנו, שאף שדם נדתה עדיין בתוכה ("בבשרה") חלה עליה טומאת נדה. אבל שלא כדינה של הנדה, הזב ובעל קרי אינן מטמאין (נטמאים) עד (טרם) שתצא טומאתן (זיבתו של הזב או קריו של בעל הקרי) לחוץ מגופם.

ובדינו של בעל הקרי, היה אוכל בתרומה ובתוך אכילתו הרגיש שנזדעזעו אבריו (נסער גופו מתוך שנעקרה ממנו שכבת זרע), והרי בעל קרי מטמא את התרומה, ותיטמא איפוא התרומה שבפיו, ויצטרך לפולטה מפיו ולאבדה בכך. מה יעשה? — אוחז בחוזקה באמה (אבר זכרותו) כדי למנוע את פליטת הקרי אל מחוץ לגופו, וממהר ובולע את התרומה כל עוד לא יצאה ועודנו טהור. ועוד הלכה בדיני הזב ובעל הקרי: הזיבה והקרי מטמאין את האדם שממנו יצאו בכל שיעור שהוא, ואפילו הרי זו טיפה זעירה שגודלה כעין (כגון) גרגיר צמח החרדל ואפילו בשיעור פחות מכן.

ב גמרא במשנתנו נחלקו חכמים בדינו של הולד הנולד דרך הדופן, אם הריהו כולד רגיל לענין ימי טומאה וטהרה והבאת קרבן יולדת. ובהסבר השיטות, אמר ר' מני בר פטיש: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] הסבורים שאין נוהגים ביוצא דופן דיני היולדת ולד רגיל, שכן אמר קרא [המקרא] בפרשת האשה היולדת "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב, ב) — עד שתלד (שיצא הולד ממנה) במקום שהיא מזרעת (מקבלת את הזרע ממנו נוצר העובר, ולא דרך הדופן).

ואילו ר' שמעון סבור שאף היולדת דרך דופן הריהי ככל אשה היולדת, מה לומד הוא מכתוב זה? ההיא [אותו] כתוב בא ללמדנו שחלים עליה דיני היולדת הרגילה אפילו במקרה שלא ילדה ולד שלם, אלא שנימוח הולד, והרי הוא כעין שהזריעה כזרע בלבד — אמו טמאה לידה ויושבת עליו ימי טומאה וימי טהרה, כשאר היולדות.

ומעתה לבירור שיטת ר' שמעון שבמשנתנו, מאי טעמיה [מה טעמו]? אמר ריש לקיש: אמר קרא [המקרא] בפרשת האשה היולדת "ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנדתה" (שם ה) — מקרא יתר זה ("תלד") בא לרבות בדיני היולדת אף את היולדת יוצא דופן.

ואילו רבנן [חכמים], מה הם לומדים מהמלה "תלד"? לדעתם האי מבעי ליה [מקרא זה צריך אותו] לענין אחר, לרבות בדיני הלידה אף את היולדת ולד שהוא טומטום וכן היולדת אנדרוגינוס. ונדרש לכך לימוד מיוחד, משום דסלקא דעתך אמינא [שהיה עולה על דעתך לומר] כי בדין היולדת "וילדה זכר... ואם נקבה תלד" כתיב [נאמר], והרי זה מלמד שדיני היולדת אמורים דווקא ביולדת זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא ביולדת טומטום ואנדרוגינוס לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב הנוסף "תלד", שאף היולדת טומטום והאנדרוגינוס בכלל דיני היולדת.

ושואלים: ור' שמעון, מנין לו דין זה? נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מתוך מה דתני [ששנה] בר ליואי. דתני [שכן שנה] בר ליואי: נאמר בדין קרבן האשה היולדת "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת", ומתוך שלא אחז הכתוב בלשון "זכר או נקבה", הרי זה בא ללמד: "לבן" — לבן מכל מקום, ואף טומטום או אנדרוגינוס בכלל. וכיוצא בו, "לבת" — לבת מכל מקום.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו דין הטומטום והאנדרוגינוס מהכתוב "תלד", מה למדים הם מהכתוב "לבן או לבת"? לדעתם האי מבעי ליה [מקרא זה צריך אותו] ללמדו דין אחר בדיני היולדת, לחייב קרבן לידה נפרד על כל בן ובן שילדה, שאין היא יכולה להביא קרבן אחד על בן זה שילדה עתה, ועל בן שנולד לה לאחר שהשלימה ימי טהרתה. ובדומה לכך, לחייב קרבן לידה נפרד על כל בת ובת שילדה.

ושואלים: ור' שמעון שלמד דין אחר מהכתוב "לבן או לבת", מנין למד הוא דין זה לחייב על כל בן ובן ועל כל בת ובת? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מתוך מה דתני [ששנה] התנא קמיה [חוזר המשניות לפני] רב ששת: נאמר בענין קרבן היולדת "זאת תורת הילדת" (שם ז), ולשון כוללת זו ("תורת היולדת") מלמד שמביאה היולדת קרבן אחד אף על ולדות הרבה שילדה. ויש לברר: יכול שתביא היולדת קרבן אחד שיעלה לה על הלידה ועל זיבה כאחת?

ותוהים על עצם השאלה: אלא מעתה תאמר שאף היולדת שאכלה דם, והיולדת שאכלה חלב, בחד [באחד] קרבן שהיא מביאה על לידתה תסגי [תסתפק] לה?

אלא מסבירים שכך היתה השאלה: יכול תביא היולדת קרבן לידה אחד על לידה שלפני מלאת ימי טהרתה (שילדה בתוך תקופה זו) ועל לידה נוספת שילדה לאחר מלאת ימי טהרתה, כאחת, שהרי זה וזה מחייבה בקרבן לידה? תלמוד לומר "זאת תורת היולדת", למעט, שמביאה רק קרבן אחד במקרה זה. ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו דין זה מ"לבן או לבת", מדוע אינם למדים זאת מהכתוב "זאת"? ומשיבים: אף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] "זאת" עדיין איצטריך [נצרך] לימוד נוסף, מן הכתוב "לבן או לבת", שכן

סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שדין זה אמור רק בתרי עיבורי [בשני עיבורים, הריונות], (דחד הוי [שאחד היה] נפל), שילדה, וחזרה והתעברה בתוך ימי טהרתה, וילדה לאחר ימי טהרתה. שבמקרה זה צריכה האשה להביא על כל לידה קרבן בפני עצמו. אבל במקרה של חד עבורא [עיבור אחד], שנולדו הילדים בהפרש זמן ניכר, שנולד השני לאחר שמלאו ימי טהרתה ללידת הראשון, כגון לידתם של האחים יהודה וחזקיה בני ר' חייא, שהשני נולד שלושה חודשים לאחר הראשון, אימר [אמור] כי בחד [באחד] קרבן סגי [תסתפק] לה — קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב "לבן או לבת", שחייבת להביא קרבן נפרד על כל לידה ולידה, אף במקרה כזה.

ג ובבירור שיטת ר' שמעון אמר ר' יוחנן: ומודה ר' שמעון שאף שלענין היולדת, נחשבת לידה דרך דופן כלידה, אולם הולד היוצא דופן בקדשים — שאינו קדוש קדושת הגוף, אלא בקדושת דמים בלבד. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — גמר [למד] לשון לידה שנאמר בקדשים ("שור או כשב או עז כי יולד... ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן". ויקרא כב, כז—כח), מלשון לידה, מהאמור בבכור ("כל הבכור אשר יולד". דברים טו, יט). מה התם [שם, בבכור] אמרה תורה שאין הבכור מתקדש אלא כאשר הוא פטר רחם (יוצא מרחם אמו), ("והעברת כל פטר רחם לה' ". שמות יג, יב), אף כאן בקדשים — אין הולד מתקדש אלא אם כן הוא פטר רחם, ואילו היוצא דופן, אינו בכלל זה.

ושואלים: ולגמר [וילמד] ר' שמעון באופן שונה, מתוך השוואת הלשונות לידה לידה, ואולם מלידת אדם. ויסיק כך: מה התם [שם] בלידת אדם — אף יוצא דופן נחשב כילוד, אף כאן בקדשים — ייחשב היוצא דופן כילוד!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי מבכור הוה ליה למילף [היה לו לר' שמעון ללמוד] את דין יוצא דופן בקדשים, שכן עדיף ללמוד לענין שנאמר בו "אמו" (בבכור — "שבעת ימים יהיה עם אמו", שמות כב, כט) מענין שאף בו נאמר "אמו" (בקדשים — "והיה שבעת ימים תחת אמו", ויקרא כב, כז). ושואלים על כך: אדרבה [להיפך], מלידה האמורה באדם הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן ראוי ללמוד לידה האמורה בקדשים הכוללת גם לידת פשוט (שאינו בכור), מדיני לידה האמורה באדם שהריהי נוהגת בכל לידה שהיא, בין בכור ובין פשוט!

ומשיבים: אלא, דווקא מלידה האמורה בבכור הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש צדדים משותפים רבים בין קדשים ובין בכור: שבשניהם נאמרה בלידה הלשון אם; ושניהם עוסקים בעניין זהה, בבהמת קדשים; ובשניהם נוהג דין פגול ודין נותר ודין טמא.

ודוחים: אדרבה [להיפך], מלידה האמורה באדם הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש צדדים משותפים לשניהם: שבלידת קדשים עניינה, זה שאינו בכור אלא פשוט, ואף בלידת אדם עניינה אף בפשוט; וכמו כן, בין לידת קדשים ובין לידת אדם עניינם זכר ונקבה, ואילו בכור אינו אלא זכר בלבד; וכמו כן בין לידת קדשים ובין לידת אדם עניינם דבר שאינו מתקדש מעצמו, ואילו בכור הריהו קדוש מעצם היוולדו; וכן, שבין לידת קדשים ובין לידת אדם אינם מתנות כהונה, ואילו הבכור הריהו מכלל הניתנים במתנה לכהן! ודוחים: הנך [אלו] הצדדים המשותפים ללידת קדשים ולידת בכור נפישן [מרובים]. יותר מהצדדים המשותפים ללידת קדשים ולידת אדם.

אמר רב חייא בריה [בנו] של רב הונא משמיה [משמו] של רבא: תניא דמסייע ליה [שנויה ברייתא שמסייעת לו] לר' יוחנן. ששנינו, ר' יהודה אומר: נאמר בדין העולה "זאת תורת העלה היא העלה" (ויקרא ו, ב) — הרי אלו שלשה מיעוטין,