אמר (היה רגיל לומר): "תהא שביתתי בצינתא" ישוב שנמצא בין התחומים של שני המקומות. אמר ליה [לו] אב יי: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה נוהג כן, משום שר' מאיר ור' יהודה — הלכה כר' יהודה, ואמר רב חסדא: מחלוקת שאמר "תהא שביתתי במקום פלוני", וסומך אתה על דברי ר' יהודה וקונה שביתה באמצע הדרך בעודך במקומך, ואולם

והא [והרי] רב נחמן לא כך הסביר, ועוד תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו]! אמר ליה [לו]: הדרי [חוזר אני] בי ולא אעשה עוד כן.

אמר רמי בר חמא: הרי אמרו מי ששבת (קנה שביתה) ברגליו יש לו ארבע אמות במקומו, וחוץ מהן עוד אלפיים אמה. הנותן את עירובו במקום, האם יש לו ארבע אמות סביב למקום העירוב, או לא?

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע פתרון] ממה ששנינו: לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר, שלא יצא ויערב ברגליו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהמערב בפת אין לו ארבע אמות — האי [דבר זה] להקל?! להחמיר הוא! ואם כן בודאי כל ההקלות שיש במערב ברגליו, קיימות גם במערב בפת!

ודוחים: אין זו ראיה כי אפילו הכי בלא שיהיו לו ארבע אמות ניחא ליה [כך נוח לו], כי היכי דלא נטרח וניפוק [כדי שלא יצטרך לטרוח ולצאת], ואפשר לומר שעירוב בפת הוא הקלה אף שמפסיד על ידי כך ארבע אמות.

א משנה מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה ונמצאת בתוך תחום ארבעת אלפים אמה למקומו שאפשר להגיע אליה על ידי עירוב, והחזירו חבירו שלא ילך בערב לעיר האחרת ונשאר בעירו — הוא מותר לילך למחרת שנחשב כאילו קנה שביתה באמצע הדרך, אפילו לא פירש כן. וכל שאר בני העיר — אסורין, דברי ר' יהודה.

ר' מאיר אומר: כל מי שהוא יכול לערב, ועקר שביתתו במקומו הראשון ולא עירב, שלא אמר לפחות שהוא קונה שביתה במקום אחר — הרי זה חמר גמל ונמשך לשני הצדדים, ולהלכה דנים אותו כאילו קנה שביתה בשני המקומות כאחת ואינו מותר אלא בתחום אלפיים אמה שבין עירו לעיר האחרת, אבל לא לצד השני, שיתכן שאכן קנה שביתה אף בעיר האחרת והרוויח את האלפיים אמה שמן העיר האחרת והלאה אבל הפסיד את האלפיים שבמצד שני לעירו.

ב על האמור במשנה שלו מותר ללכת ולשאר בני העיר אסור, שואלים: מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו [במה שונה הוא ומה שונים הם] שלו מותר ולהם אסור? אמר רב הונא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שיש לו שני בתים, וביניהן שני תחומי שבת.

איהו [הוא], כיון דנפק ליה לאורחא [שיצא לו לדרך] — הוה ליה [הריהו נעשה] עני. ועני יכול, כאמור, לקנות שביתה באמירה בלבד שרצונו לשבות ב"מקום פלוני". והני עשירי נינהו [ואלה, שאר בני העיר, עשירים הם] שלא היה בדעתם כלל לצאת מן העיר בלילה ואינם יכולים לקנות שביתה בקצה התחום אלא אם כן יניחו שם עירוב.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מי שיש לו שני בתים, וביניהן שני תחומי שבת, כיון שהחזיק בדרך שהחל ללכת וברור שהוא יוצא אף שלא אמר במפורש "שביתתי בסוף תחום" — קנה עירוב, דברי ר' יהודה.

יתר על כן אמר ר' יוסי בר' יהודה: אפילו מצאו חבירו לפני צאתו ממש לדרך ואמר לו: "לין פה, עת חמה הוא, עת צינה הוא" ואין כדאי ללכת כעת — למחר משכים והולך.

שדי במה שדעתו היתה ללכת אמר רבה: לומר שהוא קונה שביתה — כולי עלמא לא פליגי דצריך [הכל אינם חולקים שהוא צריך], שיאמר לו חבירו "לין" כו' ובלא אמירה זו יתכן שלא יקנה שביתה בביתו השני, שיש לומר שאולי מה שחזר לביתו הוא משום שחזר בו מהכוונה לקנות שם שביתה כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה אם צריך להחזיק. שר' יהודה מדגיש ש"החזיק בדרך", ור' יוסי בר' יהודה סבור שאינו צריך אף להחזיק בדרך, ודי שהוא מתכוון לצאת.

ורב יוסף אמר, כך יש להבין את המחלוקת: להחזיק — דכולי עלמא לא פליגי דצריך [הכל אינם חולקים שהוא צריך] כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אם צריך הוא לומר שהוא קונה שביתה בסוף התחום או אינו צריך לומר.

ושואלים: כמאן אזלא [כשיטת מי הולכת] הא [הלכה זו] שאמר עולא: מי שהחזיק בדרך והחזירו חבירו — הרי הוא מוחזר ומוחזק.

ומתחילה תוהים על עצם לשונו של עולא: אי [אם] אמת שמוחזר הוא, משמע שהוא כבני המקום שנשאר בו, אם כן למה מוחזק בדרך? ואי [ואם] מוחזק הוא — למה הוא מוחזר?

אלא יש לתקן שהכי קאמר [כך אמר] עולא: אף על פי שמוחזר ושוהה במקומו בכל זאת הריהו מוחזק. כמאן [כשיטת מי הוא] אומר — כשיטת רב יוסף, שהכל מודים שצריך להחזיק בדרך, ואליבא [ועל פי דברי] ר' יוסי בר' יהודה.

מסופר: רב יהודה בר אישתתא אייתי ליה [הביא לו] בליל שבת כלכלה (סל) של פירי [פירות] לרב נתן בר אושעיא. כי הוה אזיל [כאשר הלך] לביתו שבקיה עד דנחית דרגא [הניח לו עד שירד מדריגה אחת מכבש המדריגות], ואחר כך אמר ליה [לו]: בית הכא [לין כאן], ומה שהניחו ללכת היה כדי שיחזיק בדרך. למחר קדים ואזיל [למחרת השכים והלך]