לשיטת ר' אליעזר שזבים שבדקו עצמם ביום הראשון וביום השביעי לימי נקיותם ומצאו שהם טהורים, נחשבים שהיו כל הימים בחזקת טהרה, מהו הדין במקרה זה שלא בדקו ביום השביעי אלא ביום השמיני? ומציגים את צדדי הבעיה: האם לשיטת ר' אליעזר בדיקה שהיתה בתחלתן של שבעת ימי הנקיות (ביום הראשון) ובדיקה שהיתה בסופן (ביום השביעי) בעינן [צריכים אנו] כדי לקבוע שכל הימים הם בחזקת טהרה, ואילו הכא [כאן] בנדון בעייתנו — בדיקה בתחלתן אמנם איכא [יש], אבל בדיקה בסופן ליכא [אין], שהרי בסוף (ביום השביעי) לא היתה בדיקה, ולכך לא יאמר ר' אליעזר במקרה זה שכל הימים בחזקת טהרה. או דילמא [שמא] יש לומר לשיטת ר' אליעזר כי די בבדיקה בתחלתן של שבעת הימים, אף על גב [אף על פי] שאין בדיקה בסופן ולכך אף כאן יאמר ר' אליעזר שכל הימים בחזקת טהרה.

ונחלקו חכמים בהכרעת הבעייה, שכן אמר רב כי כך היא שיטת ר' אליעזר כשהיתה בדיקה בתחילתן ובסופן, וכך היא שיטתו אף כשהיתה בדיקה רק בתחלתן של שבעת הימים אף על פי שאין בדיקה בסופן. ואילו ר' חנינא אמר כי לשיטת ר' אליעזר שתהא בדיקה הן בתחלתן של שבעת הימים והן בסופן בעינן [צריכים אנו], וכיון שהכא [כאן] — בדיקה בתחלתן אמנם איכא [יש], אבל בדיקה בסופן ליכא [אין], ולכך לא יאמר ר' אליעזר במקרה זה שכל הימים בחזקת טהרה.

מיתיבי [מקשים] על דעתו של רב ממה ששנינו: ושוין (מסכימים) חכמים בדינו של הזב ובדינה של הזבה שבדקו עצמן ביום הראשון וביום השמיני ומצאו טהור — שאין מחשבים להם במנין שבעת ימי נקיים אלא יום השמיני בלבד. ויש לברר: מאן [מי הם] אלה החכמים החולקים בענין אחר, ואולם הריהם שוין בענין זה? לאו [האם לא] הכוונה היא לר' אליעזר ור' יהושע, החלוקים במקרה שבדקו ביום הראשון וביום השביעי, ואולם במקרה זה שלפנינו שניהם (ואף ר' אליעזר בכלל) מסכימים ("שוין") שאין הימים שלפני הבדיקה האחרונה עולים למנין שבעת ימי נקיים. הרי שלשיטת ר' אליעזר צריכים בדיקה הן בתחילה והן בסוף שבעת הימים הנקיים כדי להחשיב את כל הימים בחזקת טהרה, ושלא כרב!

ומשיבים: לא, הכוונה היא לר' יהושע ור' עקיבא, שבמקרה זה מודה ר' יהושע לר' עקיבא שאין מחשיבים את היום הראשון לכלל מנין שבעת ימי נקיות. ואולם לדעת ר' אליעזר אף באופן זה מחשיבים אנו את כל הימים בחזקת טהרה.

א מתוך שהובאו דברי רב לענין תחילתם אף על פי שאין סופם, מביאים עוד מדבריו בענין דומה. שכן אמר רב ששת, אמר רב ירמיה בר אבא, אמר רב: נדה שהפרישה בטהרה (שבדקה עצמה לקראת טבילה, בהפסק טהרה) ביום השלישי שלה — הריהי סופרתו ליום זה בכלל מנין שבעה נקיים.

ותוהים על הדברים: בטומאת נדה, ספירה של שבעה נקיים למה לה, שהרי דין ספירת שבעה נקיים נאמר רק בזבה? ומתקנים: אלא כך אימא [אמור] שאמר רב: זבה שהפרישה בטהרה ביום השלישי שלה — הריהי סופרתו ליום זה בכלל מנין שבעה נקיים.

אמר ליה [לו] רב ששת לרב ירמיה בר אבא בתמיהה על הלכה זו שמסר בשמו של רב: רב ככותאי [ככותים] אמרה לשמעתיה [את שמועתו, הלכתו] זו! דאמרי [שכן הכותים אומרים] כי שבאותו יום שפוסקת בו לאחר שראתה זיבה בשלושה ימים רצופים שלאחר שבעת ימי נדתה, וביניהם יום זה, היא סופרתו למנין שבעה ימים של זיבה, ואינה צריכה לספור שבעה ימים שלמים לזיבה.

השיב לו רב ירמיה בר אבא בהסבר דברי רב: כי קאמר [כאשר אמר] רב שהריהי סופרת שבעה ימים — הרי זה לבר [חוץ] מיום שלישי זה שבו עשתה הפסק טהרה. שאל רב ששת: אם כוונת דברי רב שמונה בר [חוץ] מיום השלישי שבו עשתה הפסק טהרה — פשיטא [פשוט] הדבר, ואין צורך להשמיעו! השיב לו רב ירמיה בר אבא: לא צריכא [נצרך] הדבר להיאמר אלא בכגון שלאחר הפסק הטהרה שעשתה ביום השלישי, שוב לא בדקה את עצמה עד ליום השביעי,

ואשמועינן [והשמיענו] רב שתי הלכות: התם [שם, בסוגיה הקודמת] — השמיענו רב שדי בבדיקה בתחלתן של שבעת ימי נקיות, אף על פי שאין בדיקה בסופן, כדי להחשיב את כל הימים בחזקת טהרה. והכא קא משמע לן [וכאן הוא, רב משמיע לנו] — שדי בבדיקה בסופן של שבעת ימי נקיות, אף על פי שאין בדיקה בתחלתן.

כי מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר] שדווקא בבדיקה בתחלתן אף על פי שאין בסופן הוא דאמרינן [שאומרים אנו] שכל הימים בחזקת טהרה, ומשום דאוקמינהו אחזקייהו [שהעמידום על חזקתם], שמאחר שנמצאה בבדיקת היום הראשון שאינה רואה דם, מחזיקים אנו אותה כן אף בימים שלא בדקה בהם. אבל בבדיקה בסופן אף על פי שאין תחלתן — לא אומרים כך. לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו], שכך הלכה אף באופן זה.

ושואלים: איני [האמנם] כך היא שיטת רב שדי בבדיקה ביום הראשון או ביום השביעי בלבד, ואין צורך בבדיקה בכל שבעת הימים שיהיו ספורים לפנינו, והא כי אתא [והרי כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, והביא מדברים שנאמרו בבית המדרש, אמר: מתיב [הקשה] ר' יוסי בר' חנינא על שיטת ר' יהושע בן לוי האומר (לעיל כט,א) שאשה הרה שהפילה, ואין היא יודעת מה הפילה, אם ולד של ממש או רוח שמביאה קרבן יולדת (ומשום שרוב הנשים ההרות מעוברות בולד של ממש), מדינה של אשה הטועה שיצאה מביתה כשהיא הרה, ושבה לאחר מכן שלא בהריון, ואין ידוע אם ילדה ולד או רוח, ואפילו היה זה ולד האם היה זה בן או בת, והרי הדברים נוגעים למספר ימי טהרתה. ונקבע בה שאין לה ימי טוהר כלל, שמא לא ילדה ולד אלא הפילה רוח. הרי שאין הולכים אחר הכלל שרוב הנשים ההרות יולדות ולד.

וציין רבין כי לא ידענא מאי תיובתיה [איני יודע מה קושייתו], שהרי ההסבר לכך שאין נותנים לה ימי טוהר אינו משום שמסופקים אנו מה ילדה, אלא משום שאין אנו יודעים מתי ילדה אותו הולד, ואולי כבר עברו ימי הטוהר. דקיימא לן [שמקובל לנו], שכך סיכמו בסוגיית הגמרא (לעיל כט,ב) בבירור דברי הברייתא כי שבוע קמא דאתיא לקמן [ראשון שבאה לפנינו] אשה זו, שאנו מסופקים לענין טומאתה — בלילותא מטבלינן לה [בכל הלילות של שבוע זה, אנו מטבילים אותה], כטבילת הנדה והיולדת (שהיא בלילה), שהרי בכל לילה ולילה אפשר שבו הסתיימו ימי טומאת לידתה, וטבילה בזמנה הריהי מצוה. ואולם ביממא לא מטבלינן לה [בימים של שבוע זה, אין אנו מטבילים אותה], אף שיתכן שביום זה הסתיימה לה טומאת הזיבה והזבה טובלת ביום, שכן עדיין לא ספרה אשה זו שבעה ימים נקיים.

ואולם אי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר, כשיטת רב, שלא בעינן [אין צריכים] שיהיו כל שבעת ימי הנקיות ספורין לפנינו — ביממא נמי נטבלינה [ביום גם כן נטביל אותה], דילמא [שמא] יולדת זכר בזוב היא, ועבדה [ועשתה] לה כבר שבעה ימים הספורין שלא בפנינו! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי בעינן [צריכים אנו] שיהיו ימים הספורין בפנינו!

ודוחים: ולאו מי אוקימנא [והאם לא העמדנו] אותה ברייתא כשיטת ר' עקיבא שאמר כי בעינן [צריכים אנו] שיהיו ספורין לפנינו?! ורב הלא אמר את דבריו לשיטת ר' אליעזר, הסבור שאין צורך שיהיו שבעת הימים ספורים לפנינו.

ב למעלה למדנו כי לשיטת חכמים אין צריכים להיות שבעת ימי הנקיות ספורים לפנינו דווקא. ומבררים את דעת חכמים: ומנא תימרא דלרבנן לא בעינן [ומנין תאמר שלחכמים אין אנו צריכים] שיהיו שבעת ימי נקיות ספורין לפנינו — דתנן [שכן שנינו במשנה]: האשה הטועה, שאינה יודעת אם היא בתקופת ימי נדה, או בתקופת ימי זיבה, שבאה לפנינו ביום ואמרה "יום אחד טמא (טומאת דם) ראיתי", ולא ציינה מתי היה יום זה שראתה בו — כיון שאין אנו יודעים מתי ראתה, הרינו מטבילין אותה תשע טבילות,

שבע מהן לטומאת נדה (שבכל לילה בשבוע זה יש לומר שבו הסתיימו ימי נדתה), כשהראשונה כבר בלילה זה, בטבילת נדה שהיא בלילה (שמא ראתה דם נדה לפני שבעה ימים ובלילה זה כלו שבעת ימי נדתה) ותרי [ושתי] טבילות אותן היא טובלת ביום, לטומאת זיבה, אחת ביום שבאה לפנינו (שמא אתמול ראתה, ובתקופת ימי זיבה היא, והריהי איפוא זבה קטנה, הטובלת למחרת יום ראייתה), והאחת למחרת היום שבאה לפנינו (שמא ביום זה שבאה לפנינו הוא שראתה ראיה של זבה קטנה). ואם באה לפנינו (בין ביום, בין בלילה) ואמרה "בין השמשות טמא ראיתי" — מטבילין אותה אחת עשרה טבילות.

ותוהים: אחת עשרה מאי עבידתייהו [מה מעשיהן, מהו עניינן]? שהרי גם כשאמרה "יום אחד טמא ראיתי" ואין אנו יודעים בה אם בימי נדה אם בימי זיבה היא, הריהי טובלת תשע טבילות, וכיון שראתה בבין השמשות ויש להסתפק ביומיים — תטבול עשר טבילות! אמר רב ירמיה מדפתי: מדובר כגון שבאת (באה) לפנינו בין השמשות, ואומרת שבין השמשות ראתה, שאמנם אפשר שמתכוונת לבין השמשות שבעבר, ואולם אפשר גם שכוונתה לבין השמשות של עתה, שהריהו ספק יום ספק לילה.

ובאופן שכזה הויין תמני [הריהן שמונה] טבילות לנדה, שהרי אפשרי הדבר שראתה בזמן שהוא כבר לילה, ונצרכת היא איפוא לטבילה נוספת לטומאת נדתה, וכן נצרכת משום כך גם לטבילה נוספת, והרי אלה תלת [שלוש] טבילות לזיבה.

ואם אשה זו הטועה בדעתה באה לפנינו ואמרה "לא ראיתי כל עיקר" — מטבילין אותה חמש עשרה טבילות, שהן שמונה טבילות בלילה לטומאת נדתה, ושבע טבילות ביום לטומאת זיבתה. על הלכה זו שבברייתא אמר רבא: האי דינא דלא דינא, דייני [דין כמו זה שאינו דין, דנים] במקום הנקרא גלחי. שבאותו מקום היו דנים במידת סדום. שכך אמרו שם: מי דאית ליה תורא [שיש לו שור] — לירעי חד יומא [שירעה יום אחד] את בהמות כל אנשי העיר. ומי דלית ליה תורא [שאין לו שור] — לירעי תרי יומי [שירעה שני ימים] את בהמות אנשי העיר.

ומסופר כי אתרמי להו יתמא בר ארמלתא [הזדמן להם באותו מקום יתום בן אלמנה], שלא היה לו שור משלו, ויהבי ליה תורי [נתנו לו אנשי העיר את השוורים שלהם לרעותם שני ימים], אזל נכסינהו [הלך אותו יתום ושחטם], אמר להו [להם, לבעלי השוורים]: זה דאית ליה תורא [שיש לו שור] — לשקול חד משכא [שיקח עור אחד], זה דלית ליה תורא [שאין לו שור] — לשקול תרי משכי [שיקח שני עורות]. אמרי ליה [אמרו לו] אנשי העיר לאותו יתום: מאי האי דקאמרת [מה הוא זה שאמרת]? אמר להו [להם]: סוף דינא [דין] כתחלת דינא [דין]. כשם שבתחלת דינא [הדין, לענין חובת רעיית השוורים], לאו מאן דלית ליה [האם לא קבעתם כי מי שאין לו שוורים] עדיף על זה שיש לו שוורים, שהרי זה שיש לו שוורים רועה יום אחד, ואילו זה שאין לו שוורים הריהו רועה יומיים? סוף דינא נמי [הדין, לענין דרך חלוקת העורות, גם כן] יש לקבוע כי מאן דלית ליה [מי שאין לו] עדיף על מי שיש לו!

הוסיף רבא ואמר: הכא נמי [כאן גם כן], לענין טבילותיה של זו, יש לומר באופן זה, ומה היכא [היכן, במקרה] שאמרה "ראיתי טומאה יום אחד" או שאמרה "בין השמשות ראיתי טומאה" — סגי [די] לה אי [או] בתשע טבילות (במקרה הראשון) אי [או] באחת עשרה טבילות (במקרה השני), מעתה היכא דקאמרה איהי [היכן שאמרה היא] "לא ראיתי כל עיקר" בעיא [צריכה] היא לטבול חמש עשרה טבילות?

אלא אימא הכי [אמור, תקן כך] את לשון הברייתא: אשה הטועה הבאה לפנינו ואומרת "ראיתי, ואיני יודע כמה ימים היו אלה שראיתי בהם, וכן איני יודעת אי [אם] בתקופת ימי נדה ראיתי ראייה זו, או בתקופת ימי זיבה ראיתי" — מטבילין אותה חמש עשרה טבילות. ומפרטים את סדר טבילותיה: אם אתאי קמן ביממא [באה לפנינו ביום] — יהבינן [נותנים אנו] לה לטבול החל מלילה זה שב[שבע] טבילות בלילה, לטומאת נדה. שכן אפשר שביום זה נסתיימו שבעת ימי נקיות