לישתף אינש נפשיה בהדי צבורא [ישתף אדם עצמו עם הציבור] וראוי שלא יתפלל על עצמו בלבד. היכי נימר [כיצד יאמר]? — "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום" וכו' בלשון רבים. ומעתה באים לברר פרטים בדיני תפילה זו.

אימת מצלי [מתי מתפלל]? אמר ר' יעקב אמר רב חסדא: משעה שמהלך בדרך ולא קודם. ועד כמה? כלומר, על איזו דרך ראוי לו להתפלל? (בה"ג). אמר ר' יעקב אמר רב חסדא: עד פרסה. והיכי מצלי לה [כיצד מתפלל אותה]? רב חסדא אמר: דווקא כשהוא מעומד. ואילו רב ששת אמר: אפילו כשהוא מהלך או יושב.

ומסופר: רב חסדא ורב ששת הוו קאזלי באורחא [היו הולכים בדרך], קם [עמד] רב חסדא וקא מצלי [והתפלל] תפילת הדרך. מאחר שהיה רב ששת עוור ולא ראה את חבירו, אמר ליה [לו] רב ששת לשמעיה [לשמשו]: מאי קא עביד [מה עושה] רב חסדא כעת? אמר לו: קאי ומצלי [עומד ומתפלל]. אמר ליה [לו] רב ששת לשמשו: אוקמן נמי לדידי ואצלי [העמד גם כן אותי ואתפלל], כי אף שלדעתו אין צורך לעמוד בשעת תפילה זו, בכל אופן "מהיות טוב אל תקרא רע", כלומר, אם יכול אדם להיות טוב, בלי להפסיד בשל כך דבר (שהרי רב חסדא עומד בין כה וכה) מדוע להיות רע ולא לעמוד.

א דובר על התפילה הקצרה הנאמרת בעת הסכנה וכן על התפילה הקצרה "הביננו". ושואלים: מאי איכא [מה הבדל הלכה למעשה יש] בין "הביננו" לתפלה קצרה? ומשיבים: מי שמתפלל "הביננו" בעי לצלויי תלת קמייתא ותלת בתרייתא [צריך להתפלל לפניה שלוש ברכות ראשונות ואחריה שלוש אחרונות], וכי מטי לביתיה לא בעי למהדר לצלויי [וכאשר הוא מגיע לביתו אינו צריך לחזור ולהתפלל], ואילו בתפלה קצרה, לא בעי לצלויי [אינו צריך להתפלל] לא תלת קמייתא [שלוש ראשונות] ולא תלת בתרייתא [שלוש אחרונות], וכי מטי לביתיה בעי למהדר לצלויי [וכאשר הוא מגיע לביתו הוא צריך לחזור להתפלל], ש"הביננו" דינה כתפילת שמונה עשרה, על אף קיצורה. ואילו התפילה הקצרה נאמרת רק כתחליף לשעת הדחק לתפילה ממש.

והלכתא [והלכה היא]: "הביננו" כיון שכאמור חשובה היא כתפילת שמונה עשרה, צריך לאומרה כשהוא מעומד, אילו תפלה קצרה כיון שנופלת היא בחשיבותה, לכן יכול לאומרה בין מעומד בין מהלך.

ב שנינו במשנה שאם היה רוכב על החמור והגיע זמן התפילה — ירד מעל החמור ויתפלל, ורק בשעת הדחק יכול הוא להתפלל כשהוא רכוב, ויכוין לבו לעבר ירושלים והמקדש. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה, אם יש לו מי שיאחז את חמורו — ירד למטה ויתפלל, ואם לאו [לא] — ישב במקומו ויתפלל. רבי אומר: בין כך ובין כך, בין אם יש מי שיכול להחזיק בחמור בזמן שיתפלל ובין אם אין, ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו, שהוא ממהר לדרכו וירידה מעל החמור ועמידה לתפלה ורכיבה מחדש על החמור עשויה לגרום לעיכוב אשר עלול להפריע לו בהתרכזותו בתפילה.

אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: הלכה בענין זה כרבי.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: סומא [עוור] וכן כל מי שאינו יכול לכוין את הרוחות (כיוונים), ובשל כך אינו יודע היכן ירושלים כדי שיתפלל לעברה — דיו שיכוין לבו כנגד אביו שבשמים, שנאמר: "והתפללו אל ה'" (מלכים א ח, מד).

והיכול לכוון את מקומו, אם היה עומד בתפלה בחוץ לארץ — יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר: "והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם" (שם, מח). היה עומד בארץ ישראל — יכוין לבו כנגד ירושלים, שנאמר: "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה" (שם, מד). היה עומד בירושלים — יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר: "ובאו והתפללו אל הבית הזה" (דברי הימים ב ו, לב). היה עומד בבית המקדש — יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: "והתפללו אל המקום הזה" (מלכים א ח, לה). היה עומד בבית קדשי הקדשים — יכוין את לבו כנגד בית הכפורת שעל הארון שהיא משכן כבוד ה'. היה עומד אחורי בית הכפורת — יראה עצמו כאילו לפני הכפורת ויפנה אליה. ונמצא שהעומד בתפילה במזרח מחזיר פניו למערב. והעומד במערב — מחזיר פניו למזרח. בדרום — מחזיר פניו לצפון. בצפון — מחזיר פניו לדרום. ובכך נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד, בית קדשי הקדשים שבמקדש.

ורמז לדבר אמר ר' אבין, ואיתימא [ויש שאומרים] שאמר זאת ר' אבינא: מאי קראה [מהו הפסוק] המרמז על כך — "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים" (שיר השירים ד, ד), והוא דורש "תלפיות" — תל שכל פיות פונים בו (אליו).

ד בענין התפילה בדרך מסופר כי אבוה [אביו] של שמואל ולוי, כי הוו בעו למיפק לאורחא [כאשר היו רוצים, צריכים, לצאת לדרך] בבוקר, הוו מקדמי ומצלי [היו מקדימים לפני הזריחה ומתפללים], וכי הוה מטי [וכאשר היה מגיע] זמן קריאת שמע בתוך הדרך קרו [היו קוראים].

ועל כך אומרים: כמאן [כדעת מי] היו עושים זאת — כי האי תנא [כדעת תנא זה] ששנינו דבריו בתוספתא. דתניא [ששנינו בתוספתא]: השכים לצאת לדרך עוד לפני זמן קריאת שמע לאחר עלות השחר, מביאין לו שופר ותוקע בו (אם היה הדבר בראש השנה), לולב ומנענע בסוכות, מגילה (מגילת אסתר) וקורא בה בפורים, וכשיגיע זמן קריאת שמע — קורא. וכן אם השכים לישב בקרון או בספינה כדי לנסוע לדרכו — מתפלל, וכשיגיע זמן קריאת שמע — קורא.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: בין כך ובין כך, בכל מקרה מוטב שיהא קורא קריאת שמע ומתפלל (בקרון) כדי שיסמוך גאולה לתפלה.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה הם חולקים], מה יסוד מחלוקתם? ומשיבים: מר סבר [חכם זה, התנא הראשון סבור] כי תפלה מעומד עדיף [עדיפה], ומוטב אם כן שיקדים ויתפלל בביתו מעומד, ומר סבר [חכם זה, ר' שמעון בן אלעזר סבור] כי מסמך [לסמוך] גאולה לתפלה עדיף, אף אם כתוצאה מכך על המתפלל לוותר על העמידה בשעת התפילה.

מעין דברים אלו על צורות שונות של תפילה שהיו חכמים מחוייבים לעשות שלא כרגיל, מסופר כי מרימר ומר זוטרא הוו מכנפי בי עשרה בשבתא דרגלא ומצלו, והדר נפקי לפרקא [היו אוספים עשרה אנשים בשבת שבחג ומתפללים, ואחר כך יוצאים לדרשה], שבגלל רוב הנאספים לשמוע את דרשתם של חכמים אלה בחג לא יכלו להתפלל בזמן הראוי, ולכן הקדימו.

רב אשי במקרה כעין זה מצלי בהדי צבורא [היה מתפלל עם הציבור] ביחיד, ומיושב, כדי שלא יבחינו שהוא מתפלל. ואחר כך כי הוה אתי לביתיה, הדר ומצלי [כאשר היה בא לביתו, חזר והתפלל] מעומד, כדי להתפלל בישוב הדעת. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: ולעביד מר [ושיעשה אדוני] כמרימר ומר זוטרא, שיאסוף מנין ויתפלל לפני הדרשה! אמר להו [להם]: טריחא לי מלתא [טורח עבורי הדבר] לאחר כל כך את הדרשה. אמרי ליה [אמרו לו] חכמים: ולעביד מר כאבוה [ושיעשה אדוני כאביהם] של שמואל ולוי שהקדימו להתפלל עוד לפני הזריחה! אמר להו [להם]: לא חזינא להו לרבנן קשישי מינן דעבדי הכי [ראיתי אותם את החכמים הקשישים מאתנו העושים כן], ונראה שאין זו דרך שנתקבלה בהלכה.

ה משנה ר' אלעזר בן עזריה אומר: אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר, כלומר, כשיש בעיר ציבור של עשרה מתפללים. וחכמים אומרים: ניתן להתפלל תפילת המוספים בין בחבר עיר ובין שלא בחבר עיר. ר' יהודה אומר משמו של ר' אלעזר בן עזריה גירסה אחרת: כל מקום שיש שם חבר עיר — יחיד פטור בכלל מתפלת המוספין.

ו גמרא לכאורה נראה שאין הבדל בין דברי ר' אלעזר בן עזריה לבין דבריו המובאים בשמו על ידי ר' יהודה, ולכן שאלו: השיטה שהביא ר' יהודה היינו תנא קמא [זוהי בדיוק שיטת התנא הראשון] בדברי ר' אלעזר בן עזריה! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם, מחלוקת] בדבר יחיד שלא בחבר עיר, שאין באותה עיר ציבור של עשרה מתפללים, שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] ששיטת ר' אלעזר בן עזריה בכגון זה שהיחיד פטור בכלל מתפילת המוספים, כיון שלא תקנוה אלא בעשרה. ואילו ר' יהודה סבר [סבור] ששיטת ר' אלעזר בן עזריה בכגון זה שחייב היחיד להתפלל מוסף, שלדעתו אין היחיד נפטר אלא בעשרה, ששליח הציבור פוטרו.

אמר רב הונא בר חיננא אמר ר' חייא בר רב: הלכה כשיטה שהביא ר' יהודה שאמר משום (בשם) רבו ר' אלעזר בן עזריה. אמר ליה [לו] רב חייא בר אבין לר' יהודה לסייעו: שפיר קאמרת [יפה אמרת], וראייה לדבר, ממה שאמר שמואל: מימי לא מצלינא צלותא [התפללתי תפילת] המוספין ביחיד