מה הזאה — שבות, ואינה דוחה את השבת, אף לצורך מצוה. אף אמירה לגוי — שבות, ואינה דוחה את השבת. וכיצד אמר רבה שיאמרו לגוי, והרי יעברו בכך על השבות?

אמר ליה [לו] רב יוסף: וכי לא שני [שונה] לך בין שבות דאית ביה [שיש בו] מעשה לשבות דלית ביה [שאין בו] מעשה? דהא מר [שהרי החכם רבה] לא אמר לגוי: זיל אחים [לך חמם] בשבת, אלא רק אמר לו להביא דבר לרשות אחרת, ושבות קלה היא.

א כאשר סופר מעשה זה והדיון בו אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לאביי: מבואה דאית ביה תרי גברי רברבי כרבנן [מבוי שיש בו שני אנשים גדולים כחכמים, כרבה ואביי], היתכן שלא ליהוי ביה [יהא בו] מלכתחילה לא עירוב ולא שיתוף?! אמר ליה [לו]: מאי נעביד [מה נעשה]? מר, לאו אורחיה [רבינו, רבה, אין זו דרכו] ללכת לחזר על בני המבוי ולגבות מהם את העירוב. אנא, טרידנא בגירסאי [אני, טרוד בגירסתי] ואין שעתי פנויה לגבות. אינהו, לא משגחי [הם, שאר בני המבוי, אינם משגיחים] ולא עשו זאת.

ואי אקני להו פיתא בסלא [ואם אקנה להם פת בסל] לבני המבוי, ועל ידי כך אזכה אותם בשיתוף — כיון דאי בעו לה מינאי [שאם ירצו אותה ממני], ולא אפשר לי ליתבה נהלייהו [לתת אותה להם], משום שהיה עני ופתו מועטה וצריכה לו לעצמו, הרי אז בטיל [מבוטל] השיתוף.

שכיון שאינו נותן, אין זה עירוב, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אחד מבני מבוי שביקש יין ושמן מן השיתוף, ולא נתנו לו — בטל השתוף, שהרי זה מוכיח שאין מחשיבים אותו באמת לשותף.

ושאל עוד: ונקני להו מר רביעתא דחלא בחביתא [ושיקנה להם אדוני רביעית חומץ באחת החביות], וכמות מועטה זו של חומץ יכול היה אף אביי לתת עבור כולם. אמר לו אביי: תניא [הרי שנינו בברייתא], אין משתתפין באוצר (במחסן), כי לא ברור מה הוא החלק המדויק המופרש לצורך העירוב. וכן הדין אם כן לרביעית שאינה מסויימת בתוך החבית.

והקשה לו: והא תניא [והרי שנינו, בברייתא אחרת] משתתפין! אמר רב אושעיא: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] הברייתא האומרת שאין משתתפין — כשיטת בית שמאי, הא [זו] המתירה — כשיטת בית הלל, שנחלקו בבעיה זו של ברירה, אם אומרים שמועיל בירור שלאחר מעשה.

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: היה המת בבית, ולו (לבית) פתחים הרבה — כולן טמאין. משום שאין יודעים מאיזה פתח יוציאוהו, ואפשר שיוציאו את המת באחד מהפתחים הללו, ואז יטמא תוכו של פתח זה בטומאת האוהל. והלכה היא שמחמת חשש זה, הרי זה כאילו כבר יצא המת דרכו, וכבר נטמא מראש.

נפתח אחד מהן — הוא, אותו פתח, טמא שודאי יוציאו דרכו. וכולן טהורין. ואם חישב תחילה להוציאו באחד מהן, או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה — מציל על כל הפתחים כולם שלא יטמאו.

בית שמאי אומרים: והוא שחישב על כך עד שלא ימות המת. שכאשר מת, ברור היה כבר באיזה פתח יוציאוהו. ובית הלל אומרים: אף משימות המת, שאנו אומרים שהתברר הדבר למפרע שבפתח זה ייצא. וכמחלוקתם במת, אף בשיתוף שבאוצר נחלקו אם רביעית היין שנותנים לאחר מכן משמעה שהתברר למפרע שנשתתף בה כל הזמן.

ב מסופר: ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה [תינוק אחד שנשפכו מים חמים שלו] שהיו מיועדים למילתו ביום השבת, אמר להו [להם] רבא לשואלים: נישיילה לאימיה [נשאל את אמו של התינוק] אי צריכא [אם צריכה] היתה למים חמים — נחים ליה [יחמם לו אותם] גוי אגב אימיה [אמו], כיון שהיולדת בחזקת מסוכנת היא.

אמר ליה [לו] רב משרשיא לרבא: אימיה קא אכלה תמרי [אמו בריאה עד שאפילו היא אוכלת תמרים] ובודאי אינה מסוכנת שתצטרך לחמין. אמר ליה [לו]: אימור, תונבא בעלמא הוא דנקט לה [אמור, שמא בולמוס בלבד הוא שאחזה] ולכן אינה מבחינה במה שאוכלת, אבל באמת עדיין חולה היא.

כעין זה מסופר: ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה [תינוק אחד שנשפכו המים החמים שלו] אמר להו [להם] רבא: פנו לי מאני מבי גברי [כלי מחדר הגברים] הפתוח לחצר לבי נשי [לחדר הנשים] שבחצרי, הפנימי לו, ואיזיל ואיתיב התם [ואלך ואשב שם] בחדר הנשים ואיבטיל להו [ואבטל להם] לבני חצר התינוק את הא [זו] החצר, כדי שיוכלו להעביר את המים החמים מחצר לחצר.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: והאמר [והרי אמר] שמואל: אין ביטול רשות מחצר לחצר, ואם כן כיצד יכול אתה לבטל רשותך משם?! אמר ליה [לו]: אנא [אני] כר' יוחנן סבירא לי [סבור אני] שאמר: יש ביטול מחצר לחצר,

ואי לא סבר לה מר [ואם אין אדוני סבור] כשיטת שמואל