זה נעשה בית שער לזה, וזה בית אחר, נעשה בית שער לזה. והבית האמצעי הוה ליה [הריהו נעשה] בית שמניחין בו עירוב, ובית כזה אין צריך ליתן את הפת.

בדיק להו [בדק בחן אותם] החכם רחבה לרבנן [את חכמים]: היו שתי חצירות ושני בתים ביניהם ולא רצו לערב יחד, ולכן זה בא דרך בית זה הסמוך לחצירו, ונתן עירובו בזה, בבית הסמוך לחבירו. וזה בא דרך זה ונתן עירובו בזה, האם קנו עירוב או לא. מי משוית להו [האם אפשר שתעשה, תחשוב, אותם] לגבי דהאי [לגביו של זה] המניח עירוב בית, ולגבי דהאי [ולגביו של זה] שעובר דרכו בית שער, שהוא יכול לעבור דרך הבית הסמוך לו שייחשב כבית שער, ולהניח עירובו בבית אחר שיחשב כבית ממש. וכן השני ולגבי דהאי [ולגביו של זה] בית שער, ולגבי דהאי [ולגביו של זה] בית בהיפוך הדברים?

אמרו ליה [לו]: שניהן לא קנו עירוב, כי מה נפשך [רצונך] כלומר, בכל אופן שתרצה תחשוב, אי [אם] בית שער משוית ליה [עושה אתה אותו], הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת — אינו עירוב. אי [אם] כבית משוית ליה [אתה עושה מחשיב אותו], הרי קא [הוא] מטלטל לבית שלא מערב ליה [אותו]. וכיון שיש ספק כפול בדבר שההנחה המועילה לגבי אחד מזיקה לשני וכן להפך, הרי משום כך שניהם לא קנו עירוב כל עיקר.

והקשה להם: ומאי שנא [ומה שונה הדבר] מההלכה שקבע רבא? שאמר רבא, אמרו לו שנים לאחד: צא וערב עלינו. לאחד עירב עליו מבעוד יום, ולאחד עירב עליו בין השמשות. וארע שזה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משתחשך. ובין השמשות ספק יום ספק לילה הוא, ואם יום הוא — עירוב שהונח בו נפסל, ובכל זאת אמר רבא שניהם קנו עירוב, שאף שיש כאן שתי הנחות סותרות, מקילים ואומרים שלגבי זה שנאכל עירובו בבין השמשות, מחשיבים אותו כאילו הוא כבר לילה וקנה שביתה מבעוד יום, והועיל לו. ואילו לגבי זה שעירב בין השמשות נחשב כאילו הוא עדיין יום ויש לו עוד שהות כדי לקנות שביתה מחדש, שספק בדיני עירובין יש להקל בו!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משוה]?! התם [שם] ספק יממא [יום] ספק ליליא [לילה] לא מינכרא מילתא [ניכר הדבר], ואין הכל רואים מתי וכיצד היה הדבר, אבל הכא [כאן] שהבתים עומדים לפנינו, אי דלגבי דהאי [אם שלגביו של זה] שמניח את העירוב זה בית, לגבי דהאי [לגביו של זה] שעובר דרכו הרי הוא גם כן בית. אי לגבי דהאי [אם לגביו של זה] שעובר דרכו הוא בית שער, לגבי דהאי נמי [לגביו של זה שמניח בו עירוב גם כן] בית שער, ומשום כך אין עירובם קונה.

א משנה חלון שהיה בכותל שבין שתי חצירות שהיה ארבעה על ארבעה טפחים, והיה בתוך עשרה טפחים לקרקע — מערבין בני החצירות שנים שני עירובין, אחד לכל חצר. ואם רצו — מערבין עירוב אחד, ומצרפים את שתי החצירות כאחת. שעל ידי החלון יכולות שתי חצירות להיחשב כאחת.

ואולם אם היה החלון פחות בשטחו מארבעה על ארבעה טפחים או שהיה למעלה מעשרה טפחים, שוב אינו נחשב כפתח, ואינן יכולות להיחשב כחצר אחת, ולכן מערבין שנים ואין מערבין אחד.

ב גמרא על קביעת שטחו של החלון בארבעה על ארבעה טפחים שואלים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו בסתם משנה] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל (לעיל עירובין ט,א) שאמר: כל פחות מארבעה כלבוד דמי [הוא נחשב]. ולכן צריך שיהיה החלון בן ארבעה טפחים, שבפחות מכן, הריהו כלבוד וכאילו נסתם החלון.

ודוחים: אפילו תימא כרבנן [תאמר שמשנתנו כדעת חכמים], עד כאן לא שמענו שפליגי רבנן עליה [חלקו חכמים עליו על] רבן שמעון בן גמליאל אלא לענין לבודין (מיהו הנקרא לבוד וצמוד), אבל לענין פתחא [פתח] אפילו רבנן מודו דאי איכא [חכמים מודים שאם יש] פתח ארבעה על ארבעה — חשיב [נחשב הוא], ואי [ואם] לא — לא חשיב [נחשב].

נאמר במשנה שאם היה החלון פחות מארבעה או למעלה מעשרה, מערבים שנים. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן הדבר] כיון שאמר קודם לכן ארבעה על ארבעה בתוך עשרה — ממילא אנא ידענא [אני יודע] שפחות מארבעה ולמעלה מעשרה לא! ולשם מה יש לחזור ולשנות דבר זה?

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] טעמא [הטעם, דוקא] דכוליה [שכולו כל החלון] היה למעלה מעשרה, אבל אם מקצתו בתוך עשרה — מערבין שנים, ואם רצו — מערבין אחד.

ומעירים: לפי הסבר זה נמצא כי תנינא להא דתנו רבנן [שנינו במשנה את דבר זה ששנו חכמים בברייתא]: כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה, כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה — מערבין שנים, ואם רצו — מערבין אחד.

עיקר ההלכה שבברייתא זו ברור לנו, אך על לשונה של הברייתא תוהים: השתא [עכשיו] אם כולו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה, אמרת "מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד" שדינו כפתח, כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה מיבעיא [צריך לומר]?

ומשיבים: אכן הברייתא בסיגנון של "זו ואין צריך לומר זו קתני [נשנתה]" והיא הולכת מן הכבד והמחודש אל הקל והפשוט.

ג אמר ר' יוחנן: חלון עגול צריך שיהא בהיקפו עשרים וארבעה טפחים, ושנים ומשהו מהן בתוך עשרה, שאם ירבענו (יעשה בתוכו צורת ריבוע) הריהו בן ארבעה על ארבעה טפחים, ונמצא משהו בתוך עשרה.

על חשבון זה שואלים: מכדי [הרי] כלל הוא בידינו: כל שיש בהיקפו שלשה טפחים — יש בו ברוחבו טפח, ואם כן לפי חשבון זה בתריסר [בשנים עשר] טפחים סגיא [מספיק]. שעיגול שהיקפו שנים עשר טפחים, יש לפי זה בקוטרו ארבעה טפחים, אם כן דיו בכך לעשות חלון ארבעה על ארבעה.