אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמיהו, ואעציבו [הביא כוס יקרה השווה ארבע מאות זוז, ושבר לפניהם, והתעצבו].

וכן מסופר שרב אשי עבד הילולא לבריה [עשה חתונה לבנו], חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא [ראה אותם, את החכמים שהיו מבודחים ביותר]. אייתי כסא דזוגיתא חיורתא, ותבר קמיהו, ואעציבו [הביא כוס של זכוכית לבנה, שהיתה יקרה ביותר, ושבר לפניהם, ונתעצבו].

בדומה לכך מסופר שאמרו ליה [לו] רבנן [חכמים] לרב המנונא זוטי [הקטן] בהלולא [בסעודת חתונה] של מר בריה [בנו] של רבינא: לישרי לן מר [ישיר לנו אדוני]. ומאחר שסבר שרבתה מדי השמחה ובדיחות הדעת, אמר להו [להם] בדרך השיר: וי לן, דמיתנן, וי לן, דמיתנן [אוי לנו, שנמות. אוי לנו, שנמות]. אמרי ליה [אמרו לו]: אנן [אנחנו] מה נעני בתרך [נענה אחריך, כחרוז חוזר בשיר זה ]? אמר להו [להם]: כך תענו, הי [היכן] התורה, והי [היכן] המצוה דמגנו עלן [שיגנו עלינו].

ומעין דברים אלה אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, בעת הגלות (גאונים), שכן נאמר: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו, א). ורק "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" (שם, ב). שכן אימתי הוא זמן השמחה, בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (שם). ונמסר שאמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה, מכי [מאז] ששמעה לאמירה זו מפי ר' יוחנן רביה [רבו].

א שנינו במשנה שראוי לעמוד ולהתפלל מתוך כובד ראש, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אין עומדין להתפלל לא מתוך העיסוק בדין, ולא מתוך דבר הלכה, לפי שהמחשבה על מסקנת הדין וההלכה תטריד אותו בתוך תפילתו, אלא ראוי להתפלל מתוך (לאחר ששנה) הלכה פסוקה המקובלת על הכל, ואין בה מקום למחלוקת או להרהורים נוספים.

ושואלים: היכי דמי [כיצד דומה, מהי בדיוק] הלכה פסוקה? ומובאות דוגמאות שונות.

אמר אביי: כי הא [כמו הלכה זו] של ר' זירא, שכך אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים. שכן לפי דין תורה אשה הרואה דם בתוך אחד עשר יום לאחר תקופת וסתה הקבועה אין דינה כנידה, אלא היא טובלת ונטהרת למחרת ("שומרת יום כנגד יום"). אולם בנות ישראל החמירו על עצמן, שגם אם רואות הן דם כלשהו הרי הן נוהגות כאילו היה זה דם זיבה, המחייב להפסיק אחריו ולמנות שבעה ימים טהורים (נקיים) עד שתיטהר (עיין ויקרא טו, כה).

רבא אמר דוגמא אחרת של הלכה פסוקה, כי הא [כמו הלכה זו] של רב הושעיא שכך אמר רב הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה לחצר בעודה במוץ שלה, כדי שבכך תהא בהמתו אוכלת ממנה, ופטורה היא התבואה עדיין מן חובת הפרשת המעשר ממנה. שכן הלכה היא כי תבואה שנידושה והועמדה בכרי חייבת בהפרשת מעשר, ללא הפרש מה הוא הצורך שלמענו נלקחת תבואה זו. ואולם תבואה המעורבת עדיין במוץ אינה חייבת מן התורה עדיין בהפרשת מעשר, ורק חכמים הם שאסרו לאכול מתבואה זו אכילת קבע, ואכילת בהמה אינה נחשבת אכילת קבע, ולכן מותר להאכילה לבהמה מבלי לעשרה קודם לכן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] דוגמא נוספת להלכה פסוקה שעומדים מתוכה לתפילה, כי הא [כמו הלכה זו] של רב הונא, שכך אמר רב הונא, שכך אמר ר' זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים שהוקדשה לקרבן, אמנם דם הקרבנות הנזרק על המזבח אינו נחשב לרכוש הקודש אשר כל הנהנה ממנו נחשב למועל בקודש, מכל מקום אסור הדם בהנאה לזרים, ומועלין בו. ככל הנהנה מרכוש המקדש האסור לזרים, ואם עשה זאת בשוגג חייב להביא קרבן על מעילתו.

ומסופר שרבנן עבדי כמתניתין [חכמים עשו, נהגו, כמשנתנו] והתפללו מתוך כובד ראש, ואילו רב אשי עביד [עשה] כברייתא והקדים לתפילתו הלכה פסוקה.

ב ועוד בעניין ההכנה הראויה לתפילה תנו רבנן [שנו חכמים ]: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות. ואף לא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים (שיחה חסרת משמעות), אלא מתוך שמחה של מצוה.

וכן הראוי הוא שלא יפטר (יפרד) אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה. וראיה לדבר ששמחה של מצוה חביבה היא, שכן מצינו (מצאנו) בנביאים הראשונים (כלומר, בספרי הנביאים במקרא) שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.

וכן תנא [שנה] ברייתא מרי בר בריה [בן בנו] של רב הונא בריה [בנו] של ר' ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו, שתמיד כשהוא נזכר בחבריו זוכר הוא אותו לטובה על הלכה זו שחידש לו (אל"ז).

ודוגמא לדבר, כי הא [כגון זה] המסופר שרב כהנא אלוייה [ליווהו] את רב שימי בר אשי מהיישוב פום נהרא עד בי צניתא [מקום הדקלים] שבבבל. כי מטא להתם [כאשר הגיע לשם] אמר ליה [לו] רב כהנא לרב שימי בר אשי: מר, ודאי דאמרי אינשי [אדון, מהו שאומרים אנשים]: הני צניתא [דקלים אלה] של בבל איתנהו [ישנם] במקום זה מזמנו של אדם הראשון ועד השתא [עכשיו]?

אמר ליה [לו] רב שימי בר אשי: אדכרתן מילתא [הזכרתני דבר] שאמר ר' יוסי בר' חנינא, שכך אמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (ירמיהו ב, ו) שיש לדקדק בלשון הפסוק: וכי מאחר שהיא ארץ שלא עבר בה אדם מעולם, היאך (איך) יכול להיות שישב בה אדם בקביעות? ולא היה הכתוב צריך להמשיך ולומר ש"לא ישב אדם שם"! אלא בא כתוב זה לומר לך (ללמדך) שכל ארץ שעבר בה אדם הראשון וגזר עליה אדם הראשון לישוב, שיהא בה מקום ישוב בני אדם — היא נתישבה. וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב — לא נתישבה. ונכון אם כן מה שאומרים האנשים על קדמותם של דקלי בבל שהם מימי אדם הראשון, והכוונה היא שמזמנו ארץ זו מוכשרת לגדל ולהצמיח דקלים (מאירי). והובאה איפוא דוגמה כיצד הנפרד מחבירו בדבר תורה מתחדשים לו דברים.

ומשהוזכר ענין מצוות ליווי של תלמיד את רבו רב שימי בר אשי מסופר כי רב מרדכי אלוייה [ליווהו] את רב שימי בר אשי רבו מהעיר הגרוניא, מרחק רב ועד בי כיפי. ואמרי לה [ויש האומרים בגירסת אותה שמועה] כי היה ליווי זה מהגרוניא עד בי דורא.

ג ועוד בענין ההכנה לתפילה, תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר: סימן (ראיה) לדבר זה עד כמה חשוב הוא, שכך נאמר בפסוק "תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך" (תהלים י, יז), כלומר, אם המתפלל מכוון לבו בתפילתו ("תכין לבם") — אזי תפילתו מתקבלת ("תקשיב אזנך").

ובענין הכוונה בתפילה תניא [שנינו בבריתא] שכך אמר ר' יהודה: כך היה מנהגו של ר' עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור — היה מקצר ועולה, מפני טורח ציבור, שלא יחכו הכל עד שיסיים תפילתו. ואולם כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו — היה מאריך בתפילה, עד שאדם היה מניחו (משאירו לבדו) בעת התפילה כשר' עקיבא היה בזוית זו של בית המדרש, ומוצאו לאחר מכן ממשיך להתפלל כשהוא בזוית אחרת. וכל כך למה? מפני כריעות והשתחויות, שהיה ר' עקיבא מתלהב בתפילתו, ובתוך כריעותיו והשתחויותיו היה זז מפינה לפינה ולא היה שם לב (רה"ג).

ד הלכות רבות נלמדו מתוך הזכרת ענייני תפילותיהם של הראשונים. אמר ר' חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שכך נאמר בדניאל: "ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתה וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם, וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנא" (דניאל ו, יא), והרי שמסופר במנהגיו "וכוין פתיחן ליה" [וחלונות פתוחים לו בעלייתו]. בתוספתא הוסיפו ללמוד מדניאל כמה דברים בתפילה.

יכול יתפלל אדם כל היום כולו כמה תפילות שירצה (צל"ח) — הרי דבר זה כבר מפורש על ידי דניאל, שכך נאמר בו: "וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא"["שלש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו ומתפלל"] ללמדנו שיש קביעות בתפילות.

ואם תאמר: יכול משבא לגולה הוחלה, שמנהג התפילה הקבועה החל רק עם גלות בבל — כבר נאמר "כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנא" [כפי שהיה עושה מלפנים].

ועוד, יכול יתפלל אדם לכל רוח (כיוון) שירצה — תלמוד לומר (מלמדנו) כתוב זה שכיוונה של התפילה הריהו "לקבל [כנגד] ירושלם".

אולם בדברי דניאל לא נאמר כיצד מחולקות שלוש תפילות אלה, ויכול לעלות על הדעת לומר שיהא אדם כוללן בבת אחת — לכך כבר מפורש על ידי דוד שאין לעשות כן, דכתיב [שכן נאמר] על ידו: "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי"(תהלים נה, ד).

ועוד, יכול ישמיע אדם קולו בתפלתו (שמונה עשרה) — כבר מפורש על ידי חנה בתפילתה שכן נאמר בה: "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א, א, יג).

ועוד בסדר התפילה הנלמד מתפילת ראשונים, יכול ישאל (יבקש) אדם צרכיו מה' ואחר כך יתפלל בדברי תודה ותהילה — כבר מפורש על ידי שלמה שאין לעשות כן, שכך נאמר בתפילת שלמה בחנוכת בית המקדש: "לשמע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (מלכים א ח, כח). ובפירוש הדברים, "רנה" — זו תפלה (דברי השבח וההודאה), ורק אחרי כן באה "תפלה" — זו בקשה של צרכי האדם. ועל כן אין המתפלל אומר דבר בקשה אחר שאמר כבר "אמת ויציב", ולפני תפילת שמונה עשרה, שהיא עיקר התפילה. אלא מתחילים בדברי שבח בשלוש הברכות הראשונות בשמונה עשרה, ורק אחריהן מוסיפים דברי בקשה. אבל אחר התפלה אין כל הגבלה, אם רוצה אדם להאריך אפילו כסדר הודוי תפילה של יום הכפורים — אומר, רשאי הוא לומר.

איתמר נמי [נאמר גם כן אותו דבר על ידי אמורא], שכך אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: אף על פי שאמרו חכמים ששואל אדם צרכיו ב"שומע תפלה", הרי זה רק להתיר ולהוסיף את דברי תפילתו הפרטית באמצע שמונה עשרה. ואולם אם בא (ברצונו) להוסיף ולומר אחר תפלתו — אפילו ארוכה היא בקשת צרכים זו כסדר התפילה של יום הכפורים אומר (רשאי הוא לומר).

ה אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי [הלכות גדולות יש לשמוע, ללמוד מאותם המקראות] של תפילת חנה. שכך נאמר בה: "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשיכורה" (שמואל א, א, יג). ומפרטים: מן האמור "וחנה היא מדברת על לבה" — מכאן הוראה למתפלל שצריך שיכוין לבו בתפילתו. ומן האמור "רק שפתיה נעות" — מכאן הוראה למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו, כלומר, יבטא בשפתיו ולא רק בלבו את דברי התפילה. ומן הכתוב "וקולה לא ישמע" — מכאן למתפלל שאסור להגביה קולו בתפלתו, אלא התפילה צריכה להיות בלחש. מהמשך הדברים "ויחשבה עלי לשכרה" — יש ללמוד מכאן ששכור אסור להתפלל, ולכן גער בה.

ועוד בענין זה של גערת עלי בחנה, כאמור "ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך" (שם, שם, יד), אמר ר' אלעזר: מכאן, לרואה בחברו