דכתיב [שכן נאמר]: בנבואה לעתיד: "ביום ההוא נאם ה' אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעתי" (מיכה ד, ו), שה' אומר שהוא גרם לישראל שירעו מעשיהם.

א ומעין זה אמר ר' חמא בר' חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו (הבאים) נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל (כינוי בלשון נקיה לעם ישראל), שלולא הכתוב בהם לא יכלו ישראל לעמוד בדינו של ה'.

חד [האחד] הוא פסוק זה דכתיב [שנאמר] בו "ואשר הרעתי", וחד [ואחד] נוסף הוא פסוק זה דכתיב [שנאמר] בו: "הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל" (ירמיהו יח, ו), וחד [ועוד אחד] הוא זה דכתיב [שנאמר] בו: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו). שמשלושת המקראות הללו אנו למדים שביכולת ה' להשפיע גם על בחירתו של האדם, ולכן אין לו אחריות גמורה למעשיו.

רב פפא אמר שיש ראיה ברורה יותר, מהכא [מכאן ] מן הפסוק "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם" (שם, כז).

והמשיך ואמר ר' אלעזר: אף משה הטיח דברים כלפי מעלה. שכן נאמר בכתוב בעקבות חטא המתאוננים במדבר: "ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש" (במדבר יא, ב). ומדרש כתוב זה: אל תקרי [תקרא] בו "אל ה'" אלא "על ה'" והרי זו לשון של הטחת דברים.

ומסבירים מה טעם לחילוף זה של האותיות א' וע' שביסוד דרשה זו: שכן במדרשי הלכה רבים היו החכמים דבי [של בית המדרש] של ר' אליעזר בן יעקב קורין (קוראים) בחילוף לאלפי"ן עייני"ן, ולעייני"ן אלפי"ן.

ואילו החכמים דבי [של בית המדרש] של ר' ינאי אמרי [היו אומרים , מביאים ראיה מהכתוב שהטיח משה דברים מהכא [מכאן], מהאמור בתוכחתו של משה בתחילת ספר דברים: "ודי זהב" (דברים א, א), ומכיון שאין מקום הידוע בשם זה, אין זה אלא כרומז לדבר אחר, ויש לברר:

מאי [מה] עניינו של כתוב זה "ודי זהב"? ובפירוש זה אמרי דבי [אמרו החכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי, שכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא לאחר חטא העגל, בתפילתו לכפרת עוונו זה של עם ישראל: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל ביציאת מצרים ובביזת ים סוף, שכה רב היה עד שאמרו "די" — עושר זה הוא שגרם להם שעשו את העגל (שעשוי היה מזהב).

וכן כהוראה מוסרית כוללת אמרי דבי [אומרים החכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה (סל) של תבן שאינו יכול להנות ממנה אלא מתוך קופה של בשר, שלאחר ששבע יכול הוא לנהום.

וכן אמר ר' אושעיא: משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים (גדולה), לאחר זמן האכילה כרשינין (שהם מאכל מובחר) והיתה הפרה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם ליך [לך] שתהא מבעטת בי — אלא כרשינין שהאכלתיך. ואף כאן הגורם לחטא היה רוב טובה.

ומשל אחר לענין זה אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: משל לאדם שהיה לו בן. הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס (ארנק ובו כסף) על צוארו. ולאחר כל זאת, עוד הושיבו על פתח של בית שמצויות בו זונות. מה יעשה (כיצד יימנע) אותו הבן שלא יחטא?!

ובאותו ענין אמר רב אחא בריה [בנו] של רב הונא שכך אמר רב ששת: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים בני אדם, כפיתגם עממי]: מלי כרסיה זני בישי [מילוי כרסו הוא ממיני החטא]. שכן נאמר בלשון הכתובים: "כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני" (הושע יג, ו). רב נחמן אמר: מהכא [מכאן, מכתוב זה] נלמד הדבר: "ורם לבבך ושכחת את ה'" (דברים ח, יד). ורבנן אמרי [וחכמים אומרים], מהכא [מכאן, מכתוב זה] נלמד הדבר: "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים"(שם לא, כ).

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כי נלמד רעיון זה מהכא [מכאן, מכתוב זה]: "וישמן ישורון ויבעט" (שם לב, טו). אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: מנין למדים אנו בכתובים שאף חזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה שאכן סיבתו של חטא העגל היא שפע הטובה לעם ישראל, שכן נאמר: "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל" (הושע ב, י).

ב ומשום הזכרת חטא העגל באים לברר דברים נוספים בנושא זה. נאמר "וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" (שמות לב, ז). מאי [מה פירושו] של "לך רד"? אמר ר' אלעזר: כוונת הדברים היא, שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, שגדולת משה ניתנה לו לשמש שליח לישראל. ועכשיו שישראל חטאו — אתה למה לי? שאם חטא העם, אין משמעות עוד לשליחותו. מיד תשש כוחו של משה, ולא היה לו כח לדבר להצדיק את ישראל. ואולם כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לאחר מכן "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט, יד), אמר משה לעצמו: אם הקדוש ברוך הוא מבקש ממני שארפה ממנו, הרי שדבר זה תלוי בי! מיד עמד ונתחזק בתפלה, ובקש רחמים על עם ישראל לסליחה על עוונם.

ומשלו משל בדבר זה: משל למלך שכעס על בנו בשל חטא שחטא הבן כלפיו, והיה מכהו מכה גדולה. והיה אוהבו (ידידו) של המלך יושב לפניו באותה עת, ורואה את הדברים הללו, ואולם מתירא היה ידידו של המלך לומר לו דבר על המכה היתירה שהוא מכה את בנו. ותוך כדי כך אמר המלך לבנו: אלמלא אוהבי זה שיושב לפני — הרגתיך. מיד כששמע כן, אמר ידיד המלך לעצמו: אין זה אלא רמז שדבר זה (הצלת הבן מידי אביו) תלוי בי. מיד עמד והצילו.

ומענין זה, עוד נאמר בעקבות חטא העגל, שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" וגו' (שמות לב, י). ובפירושו של מקרא זה, אמר ר' אבהו: אלמלא מקרא כתוב כך, אי אפשר לאומרו מפני כבוד ה'. שכן הביטוי "הניחה לי" מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא, כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו, ואמר לפניו: רבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם. ועוד באותו כתוב.

הבטחה היא שהבטיח הקדוש ברוך הוא למשה "ואעשה אותך לגוי גדול" וגו'. ומה היתה תשובתו של משה על כך? אמר ר' אלעזר: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ומה כסא של שלש רגלים (כלומר, זכות שלושת האבות) אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך. כסא של רגל אחת (כלומר, שיעמוד רק בזכותי בלבד) — על אחת כמה וכמה שלא יוכל לעמוד כשיהיה עליו חרון אף!

ולא עוד אלא שיש בי בושת פנים מאבותי (שלושת האבות), עכשיו יאמרו: ראו פרנס זה שהעמיד עליהם (על עם ישראל). בקש גדולה לעצמו, ולא בקש עליהם רחמים בשעת צרתם, מפני שרצה את גדולת הבחירה לעצמו ולצאצאיו.

עוד נאמר "ויחל משה את פני ה'" (שם לב, יא). על ביטוי זה, שאינו מצוי, "ויחל" נאמרו פירושים רבים (מהרש"א): אמר ר' אלעזר שהדבר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא, עד שהחלהו, שחלה מרוב מאמץ. ורבא אמר: עמד משה בתפילה עד שהפר לו נדרו, ש"ויחל" רומז להפרת נדר. שכן כתיב הכא [נאמר כאן, בתפילת משה]: "ויחל", וכתיב התם [ונאמר שם, בדין הנדרים]: "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג), ואמר מר [החכם] בדין זה שבנדרים: הוא הנודר עצמו אינו מיחל את נדרו, אבל אחרים (בית דין) מחלין לו, מותר להם להפר את נדרו. וכאן כאילו הפר משה להקדוש ברוך הוא את נדרו להשמיד את ישראל.

ושמואל אמר בפירוש לשון "ויחל": מלמד שמסר משה את עצמו למיתה (להיות חלל) עליהם (על בני ישראל). שכן נאמר: "ואם אין מחני נא מספרך" (שמות לב, לב).

ועוד בפירוש מקרא זה אמר רבא שכך אמר רב יצחק: מלמד כתוב זה "ויחל" שהחלה (שתחול) עליהם מדת הרחמים.

ורבנן אמרי [וחכמים אומרים] בפירוש הלשון "ויחל", שהוא תמצית נימוקו של משה: מלמד שכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! חולין (חילול שמך) הוא לך מעשות כדבר הזה.

ועוד בפירוש מקרא זה "ויחל משה את פני ה'" תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: מלמד ביטוי זה שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו. על כך שואלים: מאי [מהו, פירוש] אחילו? כי מלה זו נשתכח פירושה אף מפי החכמים. אמר ר' אלעזר מאמוראי ארץ ישראל שהכוונה היא לאש של עצמות. ואולם ביטוי זה, שמובן היה בארץ ישראל, לא היה מובן בבבל. ולכן שאלו: מאי [מה] אש עצמות? אמר אביי שהכוונה היא למחלה הנקראת בבבל אשתא דגרמי, כלומר, קדחת.

ג בהמשך תפלת משה אומר הוא: "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך" (שמות לב, יג). מאי [מה] "בך"? אמר ר' אלעזר, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ, הייתי אומר: כשם ששמים וארץ בטלים — כך שבועתך בטלה. ועכשו שנשבעת להם בשמך הגדול, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים — כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים. והרי זו שבועה שאין לה ביטול.

בפסוק זה ממשיך משה ואומר: "ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם ". בפסוק מבחינים בביטוי תמוה, האי [ביטוי זה] "אשר אמרתי" למה נאמר, והלא "אשר אמרת" מיבעי ליה [צריך היה לו, לומר]! שהרי משה מדבר בפסוק זה על הבטחת ה' לאבות.

אמר ר' אלעזר: עד כאן בפסוק הוא דברי תלמיד (כינוי למשה), מכאן ואילך, מ"וכל הארץ אשר אמרתי" — דברי הרב (כינוי לקב"ה). ואילו ר' שמואל בר נחמני אמר כי אלו ואלו דברי תלמיד, שכל הפסוק הוא מדברי משה, אלא כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, דברים שאמרת לי "לך אמור להם לישראל" בשמי, הלכתי ואמרתי להם בשמך, שכוונתו כך: את דברי הבטחת ה' לאבות כבר אמרתי אני לישראל. עכשו מה אני אומר להם? מדברי תפילה אלה של משה באים לדון גם דבר בתפילותיו האחרות.

משה אומר שאם לא יביא ה' את ישראל לארץ יאמרו אומות העולם: "מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר" (במדבר יד, טז). ויש לדייק בכתוב: לא היה צריך הכתוב לומר "יכולת" כשם עצם מופשט, כי אם כפועל "מבלתי יכול ה'" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], ובלשון זכר ושלא בלשון נקיבה.

אלא אמר ר' אלעזר: שכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עכשיו יאמרו אומות העולם על הקדוש ברוך הוא שתשש כחו כנקבה, ואינו יכול להציל את עם ישראל, ולכן נאמר בלשון נקיבה. על כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: והלא כבר ראו אומות העולם נסים וגבורות שעשיתי להם לבני ישראל על הים (בקריעת ים סוף). אמר לפניו: רבונו של עולם, עדיין יש להם לומר: למלך אחד כגון פרעה מלך מצרים יכול ה' לעמוד ולנצחו, ואילו לשלשים ואחד מלכים שבארץ כנען אינו יכול לעמוד.

אמר ר' יוחנן: מנין שאמנם חזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה, שכן נאמר: "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" (שם, כ). ובפירוש המלה "כדבריך" תני [שנו] החכמים דבי [של בית המדרש] של ר' ישמעאל: כדבריך כן הוא, שבאמת עתידים היו אומות העולם לומר כן.

ומסכמים: אשרי תלמיד שרבו מודה לו כמו שהודה ה' לטענת משה.

ובפירוש המשך הדברים "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ" (שם, כא), אמר רבא שכך אמר רב יצחק: מלמד מקרא זה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, החייתני בדבריך, כלומר, שמח אני שעל ידי נימוקיך אני סולח לישראל.

ד ומתפילות משה דרש ר' שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך יתפלל ויבקש את הצריך לו. מנלן [מנין לנו] שכך יש לנהוג? — ממשה, דכתיב [שנאמר] בתפילתו: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא" (דברים ג, כג). וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך בתפילתו זו: "ה' אלהים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך" (שם כד), הרי שפתח תחילה בשבחו של מקום. וכתיב בתריה [ורק בפסוק אחריו נאמר] "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון" (שם, כה), שלא התפלל על רצונו קודם שסידר לפני כן שבח המקום.

סימן: מעשי"ם, צדק"ה, קרב"ן, כה"ן, תעני"ת, מנע"ל, ברז"ל.