מחזיר לו שלום?! אמר לו ההגמון: לאו [לא]. חזר ושאל אותו חסיד: ואם היית מחזיר לו שלום, מה היו עושים לך? אמר לו ההגמון: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם, שאין יראתו מרובה, שהרי היום הוא כאן ומחר הוא בקבר — בכל זאת, מפני יראתו כך היית נוהג. אני שהייתי עומד בעת תפילתי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים — על אחת כמה וכמה שאין להפסיק ולהשיב שלום לאדם באותה עת.

כיון ששמע כן, מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו בשלום.

א שנינו במשנה שהמתפלל, אפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק. על כך אמר רב ששת בהגדרת הדברים: לא שנו במשנתנו שאין להפסיק את תפילתו אלא בנחש, שאם אין האדם מתגרה בו אין הוא נושכו. אבל עקרב הבא לקראתו בעת תפילתו — פוסק, שהעקרב עשוי לעקוץ, אף אם לא יעשה כל תנועה להרגיזו.

על כך מיתיבי [מקשים ] על כך ממה ששנינו בתוספתא: אם ראו אנשים אדם שנפל לגוב אריות ולא ראו מה נעשה בו אחר כך — אין הרואים מעידין עליו שמת, שאין עדותם מתקבלת בבית דין כראיה שמת, שכן יתכן שהאריות לא אכלוהו. ואולם מי שראוהו שנפל לחפירה (בור) מלאה נחשים ועקרבים — מעידין עליו שמת, שודאי נשכוהו הנחשים!

ומשיבים: אין זו קושיה כי שאני התם דאגב איצצא מזקי [שונה שם, בנופל לבור הנחשים, שאגב הדוחק של נפילתו עליהם, מזיקים], אבל נחש שלא נגעו בו לרעה לא יכיש.

וכמשמעות הלכה זו שמסכנה הקרובה לודאי יפסיק בתפילתו, אמר ר' יצחק: אם ראה שוורים הבאים לקראתו — פוסק מתפילתו. שכך תני [שנה ] רב הושעיה: מתוך זהירות מרחיקין משור תם שלא נודע שנגח — חמשים אמה, ומשור מועד שיודעים בו שדרכו לנגוח — מרחיק כמלוא עיניו (עד כמה שיראהו).

ועוד תנא משמיה [שנה החכם משמו] של ר' מאיר: ריש תורא בדקולא — סליק לאגרא, ושדי דרגא מתותך [בעוד ראש השור בסל, שהוא אוכל ממנו, עלה לגג וזרוק את הסולם מתחתיך]. אמר שמואל: יש להגדיר את הדברים ולומר כי הני מילי [דברים אלה] שאמרנו בענין הסכנה היתירה בשור אמורים דווקא בשור שחור וביומי [ובימי] ניסן, מפני שבגזע מסוכן זה של שוורים ובעונת שנה זו השטן מרקד לו בין קרניו.

ומענין שבח המתפלל שאין לו להרתע אף מפני הנחש תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה במקום אחד שהיה ערוד, והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא ובקשו את עזרתו. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא הערוד ונשכו — ומת אותו ערוד.

נטלו ר' חנינא בן דוסא לאותו ערוד על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם ליושבי בית המדרש: ראו בני, שאין הערוד הוא הממית את האדם, אלא החטא הוא הממית. ומי שאין בו חטא, אין הערוד שולט בו.

באותה שעה אמרו החכמים: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא.

ב משנה במשנה זו מדובר בדברים שמוסיפים לנוסח תפילת העמידה הרגיל בעתים מזומנות, ובאלו ברכות מוסיפים אותם. מזכירין גבורות גשמים באמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכה השניה שיש בה מענין תחיית המתים. ואילו את השאלה (הבקשה על הגשמים, "ותן טל ומטר לברכה") אומרים בברכה העוסקת בברכת השנים. ואת ההבדלה בין הקודש והחול שאומרים במוצאי שבת ויום טוב מוסיפים בברכה הרביעית, היא ברכת "חונן הדעת". ר' עקיבא אומר כי אומרה להבדלה כברכה רביעית העומדת בפני עצמה. ואילו ר' אליעזר אומר שמצרפים אותה בברכת ההודאה ("מודים").

ג גמרא שנינו במשנה כי מזכירין גבורות גשמים בברכה השניה בתפילת העמידה, שיש בה מענין תחית המתים, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] גבורות הגשמים נזכרות דווקא בברכה שיש בה מענין תחיית המתים?

אמר רב יוסף: מתוך ששקולה ירידת הגשמים כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים, שאף עימה מתעוררים חיים חדשים בעולם הצומח (ירושלמי).

ועוד שנינו במשנה כי את השאלה על הגשמים קבעו בברכת השנים, ואף כאן שואלים: מאי טעמא [מה טעם] שואלים גשמים דווקא בברכה זו?

אמר רב יוסף: מתוך שהיא (ירידת הגשמים) יש בה מתן פרנסה, לפיכך קבעוה בברכת פרנסה. והבקשה על הגשם היא חלק מן המשאלה לפרנסה בשפע.

ועוד שנינו במשנה כי את ההבדלה בין הקודש לבין ימות החול קבעו חכמים לומר בברכת "חונן הדעת" ואף כאן שואלים: מאי טעמא [מה טעם] מבדילים דווקא בברכה זו?

אמר רב יוסף: מתוך שהיא (ההבדלה) הריהי חכמה, קבעוה בברכת חכמה. ואילו רבנן אמרי [חכמים אומרים] טעם אחר לקביעה זו: מתוך שהיא (ההבדלה) עיקרה ההבחנה בין הקודש לחול, ולאחר אמירתה מותרת עשיית המלאכות כבימי החול, לפיכך קבעוה חכמים שתיאמר בברכת החול, שהרי שלוש הברכות הראשונות שבתפילה נאמרות גם בשבת וביום טוב, בעוד שברכת "חונן הדעת" פותחת את הברכות הנאמרות רק בימי החול.

ד ומאחר שדובר בברכת הדעת הביאו עוד מה שאמר רב אמי בענין זה של הדעת: גדולה היא הדעה, שכן נתנה בתחלת ברכה של ימי החול, והרי זה סימן להבלטת חשיבותה של הדעת.

ועוד אמר רב אמי בשבח הדעת: גדולה היא הדעה, שכן נתנה בין שתי אותיות (שני שמות של הקדוש ברוך הוא), שכן נאמר "כי אל דעות ה'" (שמואל א' ב, ג). ומשום שכה גדולה היא מעלת הדעת, כל מי שאין בו דעה — אסור לרחם עליו, וראיה לדבר, שכן נאמר "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו" (ישעיהו כז, יא). ואם הקדוש ברוך הוא אינו חס על מי שאין בו בינה, בני אדם לא כל שכן?

ובדומה לדברים אלה אמר ר' אלעזר: גדול בית המקדש שאף הוא נתן בין שתי אותיות, שכן נאמר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יז).

והוסיף ואמר ר' אלעזר וצרף את שני הרעיונות: כל אדם שיש בו דעה הרי זה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. שהרי במקרא ישנה הקבלה בין שניהם, שכן גם דעה נתנה בין שתי אותיות, וגם מקדש נתן בין שתי אותיות, הרי איפוא שהדעת והמקדש עומדים בדרגה אחת.

על דרך ההוכחה הזאת ממציאותו של דבר בין שני שמות ה' מתקיף לה רב אחא קרחינאה: אלא מעתה אם כן הוא, נאמר גם כן שגדולה היא הנקמה, שהרי גם היא נתנה בין שתי אותיות, שכן נאמר "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (תהלים צד, א)!

אמר ליה [לו]: אין [אכן כן], במילתה מיהא [בעניינה לפחות] גדולה היא הנקמה, שלעתים נחוצה היא, והיינו [וזהו] שאמר עולא שמקרא זה בו נזכרות שתי נקמות הללו שנאמרו במקרא ("אל נקמות ה' אל נקמות הופיע") למה נאמרו? ללמדנו שנקמה אחת היא לטובה, ואחת לרעה. וכוונת הדברים, נקמה לטובה — דכתיב [שכך נאמר]: "הופיע מהר פארן" (דברים לג, ב) שהוא נקמת ה' ברשעים, והנקמה לרעה — דכתיב [שכך נאמר]: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" בפורענותם של ישראל.

ה במשנה הובאה מחלוקת תנאים היכן נאמרת ההבדלה בתפילה, שר' עקיבא אומר שאומרה ברכה רביעית בפני עצמה, ור' אליעזר אומר שנאמרת בברכת ההודאה, ולדעת תנא קמא הריהי נאמרת ב"חונן הדעת".

ועל כך אמר ליה [לו] רב שמן (שמעון) בר אבא לר' יוחנן בשאלה: מכדי [הרי] את תפילת שמונה עשרה ושאר נוסחאות אנשי כנסת הגדולה הם שתקנו להם לישראל, כשאר כל ברכות ותפלות קדושות והבדלות, אם כן מה מקום יש למחלוקת בהלכה שכבר נקבעה? נחזי [נראה] היכן, באיזו ברכה, תקון [תקנו] אנשי הכנסת הגדולה לומר את ההבדלה.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן שאי אפשר לעשות זאת, משום שנוהג ההבדלה עבר שלבים שונים: בתחילה, בשנים הראשונות והקשות של ימי הבית השני קבעוה את ההבדלה כחלק הנאמר בתפלה בלבד. אחר כך כאשר העשירו בני העם בהמשך הדורות — קבעוה שתיאמר על הכוס של יין במוצאי שבת ויום טוב. ואולם כאשר שוב הענו — חזרו וקבעוה בתפלה. והם אמרו: המבדיל בתפלה אם יכול הוא (ש"מ, מאירי) צריך שיבדיל גם על הכוס, ובשל השינויים הללו לא היה ברור עוד היכן בדיוק נאמרת ההבדלה.

איתמר נמי [נאמר גם כן]: אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, קדושות והבדלות. בתחלה קבעוה להבדלה שתיאמר בתפלה, העשירו העם — קבעוה על הכוס, חזרו והענו — קבעוה בתפלה, והם אמרו: המבדיל בתפלה — צריך שיבדיל על הכוס.

איתמר נמי [נאמר גם כן]: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: המבדיל בתפלה — צריך שיבדיל על הכוס.

על דבר זה אמר רבא: ומותבינן אשמעתין [ומקשים אנו על שמועתנו, על הלכה זו] ממה ששנינו בתוספתא: מי שטעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, או שאלה בברכת השנים — מחזירין אותו שיתפלל שנית, והבדלה ב"חונן הדעת" — אין מחזירין אותו שיתפלל שנית, מפני שיכול לאומרה על הכוס. ואם כן, נראה מכאן שההבדלה על הכוס היא אפשרות בלבד ולא חובה.

ומתרצים: לא תימא [אל תאמר] כלשון השנויה בתוספתא "מפני שיכול לאומרה על הכוס", אלא אימא [אמור]: "מפני שאומרה בודאי על הכוס".

איתמר נמי [נאמר גם כן] כראיה נוספת שיש להבדיל גם על הכוס, אמר ר' בנימין בר יפת: שאל ר' יוסי את ר' יוחנן בצידן, ואמרי לה [ויש האומרים אותה שאלה] שהיה זה ר' שמעון בן יעקב שמן העיר צור ששאל אותה את ר' יוחנן, ואנא שמעית [ואני, בנימין בן יפת, שמעתי]: אדם המבדיל כבר בתפלה, האם צריך שיחזור ויבדיל על הכוס, או לא? ואמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה לכך: צריך שיבדיל על הכוס.

ו השאלה אם המבדיל בתפילה צריך גם להבדיל על הכוס נתבררה כבר, ואולם עדיין איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] שאלה זו: אדם המבדיל כבר על הכוס, מהו דינו לענין זה שיחזור ויבדיל גם בתפלה?

אמר רב נחמן בר יצחק: אפשר ללמוד זאת בקל וחומר מתפלה, מן ההלכה שנקבעה בענין הבדלה בתפילה. ובאופן זה: ומה תפלה שעיקר תקנתא [התקנה] היא להבדיל בתפילה, ובכל זאת אמרי [אמרו] חכמים כי לא די בכך, אלא המבדיל בתפלה — צריך שיבדיל על הכוס, המבדיל על הכוס, דלאו [שלא] עיקר תקנתא [התקנה] היא, אלא נוספה אחר כך — לא כל שכן שלא יצא ידי חובתו.

תני [שנה] ר' אחא אריכא [הארוך, הגבוה] ברייתא קמיה [לפני] רב חיננא: המבדיל בתפלה הריהו משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס, ואם הבדיל בזו ובזו — ינוחו לו ברכות על ראשו.

משלומדים ברייתא זו רואים לכאורה כי הא גופא קשיא [זו עצמה, מתוכה, קשה], שכן מצד אחד אמרת כי המבדיל בתפלה הריהו משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס, אלמא [מכאן] שתפלה לחודה סגי [לעצמה מספיקה] ואין צורך להבדיל על הכוס, והדר תני [חזר ושנה] שאם הבדיל בזו ובזו — ינוחו לו ברכות על ראשו, ואולם כיון דנפק ליה בחדא [שיצא לו ידי חובת הבדלה באחת] — כבר איפטר [נפטר], ומעתה הויא [נהיית] זו הברכה הנוספת בהבדלה על הכוס ברכה שאינה צריכה, וכבר אמר רב ואיתימא ריש לקיש, ויש שאמרי לה [אמרוה] לשמועה כי ר' יוחנן וריש לקיש הם דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי כל המברך ברכה שאינה צריכה — עובר משום "לא תשא את שם אלהיך לשוא" (שמות כ, ז)!

אלא יש לתקן, ואימא הכי [אמור כך]: אם הבדיל בזו ולא בזו — ינוחו לו ברכות על ראשו.

בענין זה בעא מיניה [שאל ממנו] רב חסדא מרב ששת: אם טעה בזו ובזו, בהבדלה שבתפילה ובהבדלה שעל הכוס, מהו דינו? אמר ליה [לן]: טעה בזו ובזו — חוזר לראש התפילה ולראש ההבדלה על הכוס.