שלש על שלש אצבעות — חוצצות, פחות משלש — אין חוצצות, ואם כן היינו הרי זה אותו דבר שאמר רבא אמר רב חסדא.

ושואלים: לימא פליגא [האם נאמר שחלוקה זו] על דברי רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא? ודוחים: אין להוכיח כי שאני [שונה] צלצול קטן דחשיב [שהוא חשוב] והריהו כבגד, ואף רבא מודה שהוא חוצץ.

ולשיטת ר' יוחנן: אדאשמעינן [עד שהוא משמיע לנו] גמי שאפשר להקל בו מטעמים אחרים לישמעינן [שישמיענו] בצלצול קטן שאפשר לכהן לקושרו ואינו חוצץ!

מסבירים: כי מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דגמי מסי [דבר בדרך אגב השמיע לנו שהגמי מרפא] אלא שאצל כהן עובד לא חששו גם לאיסור ריפוי בשבת שאינו אלא משום שבות ולא נאסרה במקדש.

א משנה בוזקין (מפזרים) מלח על גבי כבש שעולים עליו למזבח בשביל שלא יחליקו הכהנים בעלייתם למזבח, וממלאין מים מבור הגולה ומבור הגדול שהיו במקדש על ידי גלגל העשוי לשאוב בו מים אף בשבת, ומבאר הקר רק ביום טוב.

ב גמרא רמי ליה [הראה לו סתירה] רב איקא מפשרוניא לרבא, תנן [שנינו במשנתנו]: בוזקין מלח בשבת על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו. ונדייק מכאן: במקדש — אין [כן] מותר לעשות זאת, במדינה — לא. ורמינהי [ומקשים על כך] שבמקום אחר שנינו: חצר שנתקלקלה במימי גשמים וקשה להלך בה — מביא תבן ומרדה (שוטח, מפזר) בה כדי שיספוג את המים, הרי שמלאכה מעין זו מותרת אפילו במדינה!

ומשיבים: שאני [שונה] תבן שלא מבטיל ליה [מבטל אותו] ומתכוון ליטלו משם לאחר שיתייבשו המים, ולכן מותר לשטוח את התבן בחצר כמו שמותר להניחו בכל מקום. אבל דבר ששוטחים אותו במקום ומבטלים אותו שם כמו מלח שלאחר שהלכו עליו ואינו ראוי לשימוש — אסור, מפני שנראה כבונה ומוסיף על הקרקע.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: האי מלח היכי דמי [מלח זה איך הוא בדיוק] אי דמבטליה [אם שמבטל אותו] לגבי הכבש קא [הריהו] כמוסיף על בנין המקדש פרט כלשהו, ועל המקדש כתיב [נאמר] "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית" (דבה"י א כח, יט) משמע שכל פרט בבנין המקדש נקבע בנבואה ואין לשנותו כלל אפילו ביום חול.

אי דלא קא מבטליה [אם שלא מבטל אותו] את המלח לגבי הכבש, אם כן קא הויא [הרי זו] חציצה בין רגלי הכהנים לכבש, ונמצא שבעת עבודתם אינם דורכים על הכבש ואין עבודתם נעשית כאמור בתורה.

ומשיבים שאין מבטלין את המלח אלא בוזקים אותו רק לצורך הולכת אברים לכבש, דלאו עבודה היא אלא רק הכנה היא לשריפת האיברים.

ושואלים: ולא [וכי אין זו עבודה]? והא כתיב [והרי נאמר] "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה" (ויקרא א, יג) ואמר מר [החכם] בפירוש הדבר כי זו הולכת אברים לכבש, הרי שאף זו עבודה הכתובה בתורה! אלא אימא [אמור] שעושים זאת בהולכת עצים למערכה שהולכה זו לאו [אינה] עבודה היא.

דרש רבא: חצר שנתקלקלה במימי גשמים בשבת ומלאה בוץ מביא תבן ומרדה (שוטח, מפזר) בה להקל את ההליכה. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשהוא מרדה — אינו מרדה לא בסל ולא בקופה (סל גדול) אלא בשולי קופה! כלומר שופך את התבן רק בצידיה של הקופה, שלא יעשה כמעשהו בחול, ואילו מדברי רבא נראה שהתיר בכל אופן.

הדר אוקים [חזר והעמיד] רבא אמורא עליה [מתורגמן לפניו] שישמיע דבריו ברבים ודרש: דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי, ברם כך אמרו משום (בשם) ר' אליעזר: וכשהוא מרדה אינו מרדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה.

ג נאמר במשנה כי "ממלאין מבור הגולה" על ידי גלגל. בקשר לנושא זה ולביאורו מסופר: עולא איקלע לבי [הזדמן לביתו] של רב מנשה, אתא ההוא גברא טרף אבבא [בא אדם אחד והקיש על הדלת] אמר עולא: מאן האי [מי הוא זה]? ליתחל גופיה דקא מחיל ליה לשבתא [יחולל גופו שהוא מחלל את השבת] שעובר ומשמיע קול בשבת.

אמר ליה [לו] רבה: לא אסרו בשבת אלא קול של שיר והקשה בדלת אינה קול נעימה. איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה, שנינו: מעלין בדיופי (בגישתא, סיפון) לשאוב ממנו מן החבית ומטיפין מיארק (כלי הנוטף טיפות טיפות) לחולה בשבת.

ונדייק: לחולה — אין [כן], אבל לבריא — לא, והיכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק] לאו דנים וקא בעי דליתער [האם לא שהיה מנמנם ורצו להעירו] וכיון שחולה הוא וחוששים להבהילו עושים זאת על ידי קול שפיכת המים מן הכלי. ושמע מינה: אולודי קלא אסיר [נלמד מכאן שלהוליד קול בשבת אסור] ואפילו אינו קול נעימה, שהרי לא התירו אלא לחולה!

ודוחים: לא, מדובר בחולה דתיר וקא בעי דלינים [ער שרוצים שינמנם] לשם כך מטפטפים טיפות דקות דמשתמע כי קלא דזמזומי [שנשמע כמו קול נגינה].

איתיביה [הקשה לו]: המשמר פירותיו מפני העופות, ודלעיו מפני החיה — משמר כדרכו בשבת שאין זו מלאכה אסורה, ובלבד שלא יספק (ימחא כפים) ולא יטפח ידיו על גופו. ולא ירקד וירעיש ברגליו כדרך שהן עושין בחול כדי להבריח את העופות והחיות.

מאי טעמא [מה הטעם, למה אסור לו] לאו דקמוליד קלא [האם לא משום שהוא מוליד קול] בשבת, וכל אולודי קלא אסיר [הולדת קול אסורה]? אמר רב אחא בר יעקב: לא זה הטעם, אלא משום גזירה שמא אם ינהג כפי שהוא נוהג בחול ישכח ויטול צרור אבן לזרוק בעופות והריהו מטלטל מוקצה.

ושואלים: ואלא הא [הלכה זו] שאמר רב יהודה אמר רב: נשים המשחקות באגוזים שמגלגלות אותם על גבי הקרקע עד שיפגעו זה בזה — אסור. מאי טעמא [מה טעם הדבר] לאו דקא מוליד קלא [האם לא משום שמוליד קול] בהקשת האגוזים זה בזה, וכל אולודי קלא אסיר [וכל הולדת קול אסורה]?

ודוחים: לא טעם האיסור דלמא אתי לאשוויי [שמא יבוא להשוות, ליישר] הגומות, שבתוך המשחק יפריעו להן הגומות שבקרקע ויבואו להשוות ולסתום את הגומות בשבת, ויעברו משום בניה.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כן] שזהו טעמו של דבר, הא [זה] שאמר רב יהודה: נשים משחקות בתפוחים — אסור, התם מאי אולודי קלא איכא [שם מה הולדת קול יש] שהרי אין התפוחים משמיעים קול כשפוגעים זה בזה?! אלא הטעם: דילמא אתי לאשוויי [שמא יבוא להשוות] גומות ואף באגוזים כן.

תנן [במשנתנו שנינו]: ממלאין במקדש מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת, ונדייק במקדש — אין [כן], במדינה — לא. מאי טעמא [מה טעם הדבר] לאו משום דאולודי קלא ואסיר [האם לא משום שהולדת קול הוא ואסור] בשבת?

ודוחים: לא, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו כי הגלגל מעלה מים רבים, ואם יתחיל לשאוב מהגלגל שמא יוסיף וישאב מים גם לגינתו, ויעבור משום השקאה בשבת שהיא תולדת מלאכה אסורה.

מסופר כי אמימר שרא למימלא בגילגלא [התיר למלא בשבת בגלגל] במחוזא, שאמר: מאי טעמא גזרו רבנן [מה טעם גזרו חכמים] שמא ימלא מים לגינתו ולחורבתו, הכא [כאן] במחוזא לא גינה איכא [יש] ולא חורבה איכא [יש], שמחוזא היתה עיר בנויה כולה בלא גינות ושטחים ריקים לזריעה, ולכן אין לחשוש לאיסור.

כיון דקא חזא [שראה] דקא