חברותא כלפי שמיא מי איכא [האם יש חברות כלפי שמים ]?! שיכול אדם לזלזל בדבריו ולאומרם בכל אופן שירצה?! אי [אם ] לא כוון דעתיה מעיקרא [דעתו מתחילה] — מחינן ליה במרזפתא דנפחא [מכים אותו בקורנס של נפחים] עד דמכוין דעתיה [שמכוון דעתו]. שכה בלתי נכונה היא דרך התנהגות כזו.

א משנה משנה זו והבאה אחריה עניינן שליח הציבור. (האומר: "יברכוך טובים" — הרי זה דרכי מינות). העובר לפני התיבה, וטעה — יעבור אחר תחתיו מיד, ולא יהא השני סרבן באותה שעה מטעמי נימוס, כי מאחר שהופסקה התפילה באמצעה ראוי לו להזדרז ככל האפשר. מהיכן הוא מתחיל? מתחלת הברכה שטעה זה.

על מנת למנוע מן הכהנים לטעות בתפילתם אמרו כי העובר לפני התיבה לא יענה "אמן" אחר הכהנים המברכים את העם, מפני הטרוף (הבלבול), כי מאחר שלא היה בידו סידור תפילה תנתק אמירת ה"אמן" את סדר התפילה ויתחיל בברכה אחרת. ומטעם זה אף אם אין שם כהן אלא הוא — לא ישא את כפיו לברך את העם, שמא יתבלבל. ואולם אם הבטחתו (מובטח לו) שהוא נושא את כפיו, וחוזר לתפלתו בלא להתבלבל — רשאי לברך.

ב גמרא במשנה נאמר שהבא למלא את מקומו של מי שטעה באמצע התפילה אין לו לסרב. ועל כן מובאת תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כשמציעים לאדם שיהא עובר לפני התיבה — צריך לסרב בתחילה, מפני הנימוס, שלא יראה כלהוט אחר הדבר. ואם אינו מסרב ונענה מייד לכך — הריהו דומה לתבשיל שאין בו מלח, כלומר שהתנהגותו חסרת טעם. ואולם אם מסרב יותר מדי — אף זה אינו ראוי, שכן דומה הוא בכך לתבשיל שהקדיחתו מלח (שהוסיפו בו מלח יותר מדי). אלא כיצד הוא עושה, מהי הדרך הראויה: כאשר מבקשים ממנו פעם ראשונה — יסרב, בפעם שניה — מהבהב (רוצה ואינו רוצה), כפתיל זה שהתחילה האש לאחוז בו ועדיין אינו בוער. וכשמבקשים פעם שלישית — פושט את רגליו, ויורד לפני התיבה.

אגב כך מובא מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: שלשה דברים הם שרובן (אם מרבה בהם) — הרי זה קשה (מזיק), ואילו מיעוטן (אם משתמש בהם במעט) — הרי זה יפה (מועיל), ואלו הם: שאור בבצק, ומלח בתבשיל, וסרבנות שמתוך נימוס.

ג במשנה נאמר כי הטועה בתפילתו, זה הבא במקומו מתחיל מתחילת אותה ברכה שבה אירעה הטעות. אולם דבר זה יש להבינו לא בדיוק כלשונו, שכך אמר רב הונא: טעה המתפלל בשלש ראשונות, ואפילו בשלישית — חוזר לראש (ראשית) התפילה, כי שלוש ברכות אלה הן יחידה אחת. כמו כן אם טעה באמצעיות — חוזר ל"אתה חונן" שהיא הראשונה בברכות אלו. ואם טעה באחת משלוש הברכות האחרונות — חוזר ל"עבודה" ("רצה") שהיא תחילתן.

ורב אסי חולק על רב הונא בנקודה אחת, שכן אמר: אמצעיות אין להן סדר, ולכן אם טעה באחת מהן יכול הוא להשלימה במקום בו נזכר.

מתיב [הקשה] רב ששת מן הברייתא. שנאמר בה: מהיכן הוא חוזר — מתחלת הברכה שטעה זה. ואם כן הוא תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא שאמר שאף בברכות האמצעיות חוזר לתחילתן.

על כך אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא שהאמצעיות כולהו חדא ברכתא נינהו [כולן ברכה אחת הן], וחזרה מתחילת הברכה משמעה — הברכה הראשונה.

חלוקה דומה של תפילת שמונה עשרה אמר רב יהודה: לעולם (הנכון והרצוי תמיד) הוא שאל ישאל אדם צרכיו בתפילתו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. שכן אמר ר' חנינא שבברכות ראשונות — דומה המתפלל לעבד שמסדר שבח לפני רבו (אדונו). בברכות האמצעיות — הריהו דומה לעבד שמבקש פרס (הספקת צרכיו) מרבו. ואילו בברכות האחרונות — הריהו דומה לעבד שכבר קבל פרס מרבו, והריהו עתה נפטר (נפרד) והולך לו.

ד ועוד בעניני התפילה תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה כשליח ציבור בפני ר' אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו בתלונה: כמה ארכן הוא זה! אמר להם: כלום מאריך תלמיד זה בתפילתו יותר ממשה רבינו בתפילתו, דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי"?! (דברים ט, כה), הרי שאין קיצבה לאריכות תפילה.

ושוב (ועוד) מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר' אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו בתרעומת: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר הוא בתפילתו יותר ממשה רבינו, דכתיב [שנאמר] בו, בתפילתו על רפואת מרים אחותו מצרעתה: "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה" (במדבר יב, יג). שודאי לא קיצר תלמיד זה בתפילתו יותר ממילים ספורות אלו.

ואגב הזכרת פסוק זה, מביאים מה שאמר ר' יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים (המתפלל) על חבירו — אין צריך להזכיר שמו בתפילה, וראיה לדבר שכן נאמר בתפילתו של משה על מרים אחותו "אל נא רפא נא לה", ולא קמדכר [ואין הוא מזכיר] את שמה של מרים.

ה תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: אלו הן הברכות בתפילת שמונה עשרה שאדם שוחה (משתחווה) בהן: ב"אבות" (ברכה ראשונה), תחלה וסוף. ב"הודאה" ("מודים") תחלה וסוף. ואם בא (ברצונו) לשוח בסוף כל ברכה וברכה מברכות שמונה עשרה, ובתחלת כל ברכה וברכה — מלמדין אותו שלא ישחה. שלא יוסיף על תקנת חכמים.

אמר ר' שמעון בן פזי שכך אמר ר' יהושע בן לוי משום [בשם] התנא בר קפרא: דברים אלה שאמרנו בענין ההשתחוואה בסוף כל ברכה וברכה נוהגים רק בהדיוט (סתם אדם), וכמו שאמרנו, שמלמדים אותו שלא יעשה כן.