אם תלמיד חכם הוא — אין הוא צריך לומר קריאת שמע על המטה, מאחר שתמיד הוא עוסק בתורה, ולא ירדם אלא מתוך עיסוק בדברי תורה. אמר אביי: אף תלמיד חכם מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי [צריך הוא לומר פסוק אחד של רחמים], כגון: "בידך אפקיד רוחי, פדיתה אותי ה' אל אמת" (תהלים לא, ו).

א ואגב הפסוק "רגזו ואל תחטאו" מביאים את מה שאמר ר' לוי בר חמא, אמר ר' שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, כלומר, שיילחם ללא הרף עם יצרו הרע המביאו לידי חטא. שכן נאמר: "רגזו ואל תחטאו" אם נצחו האדם ליצרו במלחמתו זו — מוטב, ואם לאו [לא] נצחו בכך — יעסוק בתורה, וכפי שנאמר בהמשך הפסוק: "אמרו בלבבכם" שהיא אמירת דברי תורה. אם כתוצאה מכך נצחו ליצרו הרע — מוטב, ואם לאו [לא] נצחו — יקרא קריאת שמע, שכן יש בה קבלת עול ה', והבטחת השכר והעונש. וכפי שנאמר עוד בהמשך הפסוק: "על משכבכם" שהוא רמז לקריאת שמע שנזכר בה "בשכבך". אם כתוצאה מכך נצחו — מוטב, ואם לאו [לא] נצחו — יזכור לו יום המיתה, וכפי שנאמר בהמשך הכתוב: "ודמו סלה", שהוא רמז ליום המיתה, ומשמעות הכתוב לפי זה היא: דומו דומייה מוחלטת, שהיא דומיית המוות.

ב ועוד אמר ר' לוי בר חמא, אמר ר' שמעון בן לקיש, מאי דכתיב [מהי משמעות כתוב זה שנאמר] שאמר ה' למשה "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם" (שמות כד, יב), שבא לגלות לו לא רק את התורה שבכתב, אלא גם כל תורת ישראל לדורותיה. "לחת" — אלו עשרת הדברות שנכתבו בלוחות הברית, "תורה" — זה מקרא, כלומר, חמישה חומשי תורה. "והמצוה" — זו משנה, כי ביאורן של המצוות לפרטי קיומן למעשה מצוי בתורה שבעל פה, ובמיוחד במשנה. "אשר כתבתי" — אלו נביאים וכתובים שנכתבו בהשראה אלקית, "להרתם" — זה תלמוד, ביאור דברי המשנה, והסברתם הריהו יסוד ה"הוראה" הלכה למעשה, מלמד פסוק זה שכולם נתנו למשה מסיני.

ג ומכאן שבים לדון בקריאת שמע על המטה. אמר ר' יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו לשמור עליו מכל רע. וראיה לדבר, שנאמר: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו), ושואלים: מאי משמע [מה משמעות] יש בפסוק המורה שבקריאת שמע עניינו? אמר מר זוטרא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי: מרישא דענינא [מראש הענין], דכתיב [שנאמר] בפסוק הקודם: "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם" (תהלים קמט, ו), והרננה לה' שעל המשכב היא קריאת שמע שעל המטה. וכתיב בתריה [ונאמר מייד אחריו]: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם".

ובשינוי מה, אמר ר' יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מטתו — מזיקין בדילין הימנו. ורמז לדבר ממה שנאמר: "אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף" (איוב ה, ז), ומבאר את חלקו הסתום של הפסוק: ואין משמעות הלשון "עוף" אלא תורה, כי התורה קשה להבנה וקלה לשיכחה כדבר המתעופף, שאי אפשר להחזיק בו כיאות, וכפי שנאמר: "התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף בשמים" (משלי כג, ה). ואין משמעות הלשון "רשף" אלא מזיקין, וכפי שנאמר: "מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר " (דברים לב, כד), הרי שה"רשף" נמנה עם ה"קטב מרירי" (המבואר בדברי חז"ל ככינוי למזיק).

ד על פסוק סתום זה אמר ר' שמעון בן לקיש לדרוש: כל העוסק בתורה — יסורין בדילין הימנו, שנאמר: "ובני רשף יגביהו עוף". ואין "עוף" אלא תורה, שנאמר "התעיף עיניך בו ואיננו", ואין "רשף" אלא יסורין, שנאמר: "מזי רעב ולחמי רשף", ש"לחומי רשף" מושווה עם "מזי רעב", כיסורים שונים. ומכאן שעל ידי לימוד התורה ("עוף") יכול הוא להרחיק ("יגביהו") את היסורים ("בני רשף").

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: הא [רעיון זה] אפילו תינוקות של בית רבן הלומדים רק את חומשי התורה ולא יותר, גם הם יודעין אותו, שכן נאמר במפורש: "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כו). אלא יש לדרוש כך: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק — הקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו, שלא זו בלבד שאין ה' מגן עליו, אלא שבאים עליו יסורין מכאיבים ומבישים, שנאמר: "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר" (תהלים לט, ג), ואין משמעות לשון "טוב" אלא תורה, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב), ולכן, כך יש לפרש את הפסוק: אם "החשיתי מטוב", כלומר, שתקתי מלעסוק בתורה — כעונש לכך בא "כאבי נעכר".

ובקשר לפסוק "כי לקח טוב נתתי לכם", אמר ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא בר פפא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם מוכר חפץ לחבירו, מוכר — עצב, ולוקח (קונה) — שמח, כי אדם המוכר חפץ מחפציו הפרטיים מצטער על שהוציא את הדבר מרשותו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן להם תורה לישראל — ושמח בנתינתו, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו". ו"לקח טוב" מתפרש כ"מקח טוב", שאף שכאילו "מכר" הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל, שמח הוא במכירה, ומשבח אותה בעיני קוניה (ריא"ף).

ה דובר מקודם בענין יסורים הבאים על אדם בשל חטאיו, ומכאן יבואר ענין היסורים בכלל, יסורים הבאים ללא חטא, ויסורי הצדיקים. אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו — יפשפש במעשיו, שמן הסתם כעונש על חטאיו באו היסורים, שנאמר: "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'" (איכה ג, מ). אך אם פשפש במעשיו ולא מצא עבירה כזו שיהיו יסורים אלה ראויים לבוא עליו — יתלה בבטול תורה, שה' מעניש את המבטל תורה ביסורים, כדי שיעלה על לבו את חומרת הדבר, שנאמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" (תהלים צד, יב), המתפרש: שמתוך שהוא מתייסר ישוב לכך ש"מתורתך תלמדנו".

ואם תלה אף בעוון זה ולא מצא — בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי ג, יב).

וכן אמר רבא, אמר רב סחורה, אמר רב הונא: כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו — מדכאו ביסורין, שנאמר: "וה' חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח" (ישעיה נג, י), שמי שה' חפץ בו — מחלה אותו.

יכול אפילו לא קבלם את יסוריו מאהבה חפץ בו ה'? — תלמוד לומר: "אם תשים אשם נפשו", מה אשם לדעת, שכן קרבן אשם הוא מן הקרבנות שמביאים אותם רק מדעת ומרצון בלא כפיה, אף יסורין — לדעת, ומרצונו.

ואם קבלם מאהבה מה שכרו — כפי שנאמר בהמשך הפסוק: "יראה זרע יאריך ימים". ולא עוד אלא נוסף לברכות חומריות אלו שתלמודו מתקיים בידו ולימוד תורתו זוכה להצלחה, שנאמר: "וחפץ ה'", התורה, גילוי רצון ה', "בידו יצלח".

ו ובענין זה של יסורים מאהבה ומה הגדרתם פליגי [חלוקים] בה ר' יעקב בר אידי ור' אחא בר חנינא. חד [אחד מהם] אמר: אלו הם יסורין של אהבה — כל שאין בהן בטול תורה, כלומר, שיסורים אלה פוגעים אך בגוף ועדיין מסוגל הוא ללמוד תורה, וראיה לדבריו ממה שנאמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" שיסורים אלה של אהבה ("אשרי") הינם כאשר "מתורתך תלמדנו".

ואילו חד [אחד מהם] אמר: אלו הם יסורין של אהבה — כל שאין בהן בטול תפלה, וראיה לדבר, שאחרי שמתוארים בפרק ס"ו בתהלים יסורים הבאים על העם, נאמר: "ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי" (תהלים סו, כ), כלומר, שלמרות היסורים מסוגל הסובל להתפלל לה'.

אמר להו [להם] ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא, הכי [כך] אמר אבי ר' חייא בר אבא: אלו ואלו בין שאין בהם ביטול תורה, ובין שאין בהם ביטול תפילה, יסורין של אהבה הן, שהסובל יסורים ללא חטא, נאמר בו: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", ובתוך יסוריו נמנים גם ביטול התורה והתפילה.

אלא מה תלמוד לומר "ומתורתך תלמדנו" — אל תקרי [תקרא] "תלמדנו", לאמר: תלמד אותו, אלא תלמדנו = תלמד אותנו. ומשמעו: דבר זה, על ערכם של יסורים — מתוך דיני תורתך תלמדנו, ובדרך "קל וחומר":

קל וחומר משן ועין שבדיני עבד. מה שן ועין שהן אינן אלא אחד מאבריו של אדם, אם גרם האדון להפיל את שינו או עינו — העבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם — על אחת כמה וכמה שמתכפרים עוונותיו ביסוריו.

והיינו [וזהו] כשיטת ר' שמעון בן לקיש, שאמר ר' שמעון בן לקיש: נאמר לשון "ברית" במלח, ונאמר לשון "ברית" ביסורין, נאמר "ברית" במלח, דכתיב [שנאמר]: "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג), ונאמר "ברית" ביסורין, דכתיב [שנאמר] לאחר רשימת היסורים הבאים על הסרים מן התורה: "אלה דברי הברית" (דברים כח, סט), מה "ברית" האמור במלח — דרך הטבע היא שמלח ממתקת את הבשר מכשירתו לאכילה, אף "ברית" האמור ביסורין היא כברית מלח ויסורין ממרקין כל עונותיו של אדם ומכשירים אותו לחיים עליונים.

ז ועוד בדבר חיבת היסורים תניא [שנינו בברייתא], ר' שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, שצריך להזדכך ביסורים כדי לזכות בהן. ואלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא.

תורה מנין — שנאמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה" ורק אחר כך "ומתורתך תלמדנו".

וביחס לארץ ישראל נאמר: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" (דברים ח, ה), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה".

וכן העולם הבא, דכתיב [שנאמר]: "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג), כלומר, אין להגיע אל "דרך חיים" הנצחיים בעולם הבא אלא על ידי "תוכחות מוסר" בעולם הזה.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן את הברייתא הבאה העוסקת אף היא בנושא זה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים