ברור כי ביישוב לא עבידנא [אין אנו עושים] מלאכה ביום טוב שני מפני שינוי המחלוקת, שהרי שאר אנשים בגולה נוהגים בו איסור. אולם במדבר מאי [מה הדין]? אם נמצא אדם שלא במקום ישוב ויודע את קביעות החודש כיצד ינהג? אמר ליה [לו] הכי [כך] אמר רב אמי: ביישוב — אסור, במדבר — מותר.

ובדרך אגב מספרים כי רב נתן בר אסיא אזל [הלך] מבי [מבית המדרש] של רב לפומבדיתא ביום טוב שני של עצרת, שסמך על מה שידע בקביעות החודש, וחילל יום טוב שני על ידי יציאה מחוץ לתחום. שמתיה [נידהו] רב יוסף כעונש על כך. אמר ליה [לו] אביי: ולנגדיה מר נגידי [ושידונו אדוני במלקות] על עבירה חמורה זו! אמר ליה [לו]: עדיפא עבדי ליה [דבר עדיף, חמור יותר, עשיתי לו] דבמערבא מימנו אנגידא דבר בי רב ולא מימנו אשמתא [שבארץ ישראל היו נמנים על מלקות לתלמיד חכם שחטא ולא היו נמנים לנדותו] מפני כבוד התורה, ואם כן משמע שנידוי חמור יותר ממלקות.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: נגדיה [ציוה] רב יוסף שילקוהו. אמר ליה [לו] אביי: נשמתיה מר [שינדהו אדוני] שהרי רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] מנדים על שני ימים טובים של גליות אם חיללם! אמר ליה [לו]: הני מילי — איניש דעלמא [דברים אלה אמורים בסתם אדם] הכא צורבא מדרבנן [כאן תלמיד חכם] הוא, דטבא ליה עבדי [מה שטוב יותר עבורו עשיתי], דבמערבא מימנו אנגדתא דבר בי רב ולא מימנו אשמתא [שבארץ ישראל נמנים להלקות תלמיד חכם ואין נמנים לנדותו] ולא רצה להחמיר כל כך בדינו.

א במשנה שנינו: "כיוצא בו המוליך פירות שביעית" ממקום למקום שצריך להחמיר כמנהג מקומו וכמקום שהלך אליו, ור' יהודה סובר שיכול הוא לומר לך אף אתה לאותו מקום שממנו הבאתי. ושואלים: ולית ליה לר' יהודה [ואין לו אין הוא מקבל] הא דתנן [זה ששנינו במשנתנו]: נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם?!

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: מילתא אחריתי קאמר [דבר אחר אמר] ר' יהודה, והכי קאמר [וכך אמר, כך התכוון]: או הלך אדם ממקום שלא כלו הפירות למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו — חייב לבער, ר' יהודה אומר: אינו חייב לבער ויכול לומר צא והבא לך אף אתה מהיכא דאייתינהו [מהיכן שהבאתים], והא [והרי] לא כלו להו [להם] עדיין ומותר לי להמשיך לאכול מהם.

ושואלים: למימרא [האם לומר] שר' יהודה לקולא [להקל] חולק על חכמים שבמשנה? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: לא אמר ר' יהודה אלא לחומרא! אלא איפוך [הפוך] נוסח המשנה, שלפיו יובן שהבא ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו — אינו חייב לבער, ור' יהודה אומר: צא והבא לך אף אתה מהיכא דאייתינהו [מהיכן שהבאתים אני] והא כלו להו [והרי כלו להם] ולכן חייב לבער.

אביי אמר: לעולם כדקתני [לעולם ניישב את המשנה כפי ששנינו] והכי קאמר [וכך אמר]: או שהביאום ממקום שלא כלו למקום שכלו והחזירן למקומן ועדיין לא כלו — אינו חייב לבער, ור' יהודה אומר: צא והבא לך אף אתה מהיכא דאייתינהו [מהיכן שהבאתי אותם] והא כלו להו [והרי כלו להם] כי כשהביאם בחזרתו הביאם ממקום שכלו, וחייב לבערם.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ולשיטת ר' יהודה אטו אגבא דחמרא קלטינהו [על גב החמור קלט אותם]?! כלומר: וכי משום שרק העביר את הפירות על גב החמור דרך מקום שכלו בו פירות ולקחם משם, ולא גדל שם ואינו אוכלם שם, יחול עליהם איסור?! אלא אמר רב אשי: מחלוקת ר' יהודה וחכמים קשורה בפלוגתא דהני תנאי דתנן [כפי מחלוקתם של תנאים אלה ששנינו] במשנה: הכובש שלשה כבשין משלושה מיני ירקות בחבית אחת בשביעית, ר' אליעזר אומר: אוכלין על הראשון כלומר, מותר לאכול מכל הכבשים רק כל זמן שהמין הראשון מצוי עדיין בשדה, וכשנגמר — צריך לבער הכל, כי יש כאן תערובת של המותר והאסור.

ר' יהושע אומר: אוכלים את כולם אף על האחרון אף עד שיכלה מין זה מן השדה, ורבן גמליאל אומר: כל מין שכלה מינו מן השדה — יפריד אותו מן השאר ואחר כך יבער מינו מן החבית, והלכה כדבריו. והקשר עם מחלוקת ר' יהודה וחכמים הוא מעין זה: סתם משנתינו סבורה כר' יהושע, שכל עוד יש צד היתר — יש להתיר הכל, ור' יהודה סבור כר' אליעזר (ר"ח), שאם יש צד להחמיר — מחמירים.

רבינא אמר: מחלוקתם של ר' יהודה וחכמים קשורה בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה] דתנן [שהרי שנינו במשנה]: אוכלין בתמרין בכל ארץ יהודה עד שיכלה הדקל האחרון שבצוער שהיא בגבול יהודה ובה התמרים האפילים ביותר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: